פעם, כשהיינו רוצים לקחת הפסקה במשחק כשהיינו קטנים, היינו אומרים: פוס. (poos). אני חושבת שזה עיוות של pause.
ביום חמישי שעבר הרגשתי שאו שעברתי את הקצה או שאני ממש עליו והוצאתי את עצמי לחופש לשבועיים. זה השתלב בזה שלליאור נגמרה הקייטנה אבל זאת לא היתה ההרגשה הרגילה שיש לי בקיץ. זה היה הרבה פחות טוב. נסעתי לקניון וקיבלתי את הנייד שלי מתיקון. הלוואי והייתי יכולה לתקן את עצמי בכזאת קלות. המסך קצת שבור וקשה להגיע לכל האותיות, אפשר בבקשה מסך חדש?
לשמחתי הם לא איפסו את הטלפון אלא החזירו לי אותו עם כל הסרטים והתמונות ששכחתי להוריד למחשב, כולל תמונות מיום ההולדת שלי שזוהר צילמה. הסתכלתי על הסרט הזה אתמול. היא זזה בלי הפסקה ולא רואים הרבה, אבל רואים מספיק. אני יושבת שם, בשמלה אדומה עם האנשים שאני הכי אוהבת בחצר הבית עם האורות, ואני מחייכת, כי אני איתם ואהבתי את מסיבת יום ההולדת, אבל רואים מתחת לזה אני עצובה ודואגת. אני רואה.
הריב שהיה לי בכנס עם קוליגה שחשבתי שהיא חברה, ואני מארגנת איתה את הכנס הבא, עשה לי רע. היא תקפה אותי אישית ואיימה עלי כי לא רציתי לשתף איתה פעולה. החברות שלנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, התחילה בשיחה מלב אל לב לפני שמונה שנים, כשהרגשתי שמצאתי מישהי מאוד נדירה שיכולה להיות חברת נפש שלי. אבל מאז, הבנתי שהיו שם דברים שלא ראיתי והחיכוך הלך וגדל בכל פגישה מחודשת עד לפיצוץ האחרון. אתמול היא צעקה עלי במייל להפסיק לערער את המנהיגות שלה (באירגון הכנס) ולשבת בשקט בצד כשהיא מובילה את הכל. היא לא השיגה את המימון שהיתה אמורה להשיג וכשהתערבתי וניסיתי להשיג מימון אחר ולדרבן את שאר המארגנים לנסות, היא התנפלה עלי. הריב הזה ומה שקרה אצלנו לפני שבועיים מאוד מעציבים אותי ומחזירים אותי אחורה לאמאלא הילדה, הרבה לפני שהיתה אמא לארבעה, הרבה לפני שהובילה מעבדה, כשאמא שלי צעקה עלי או פגעה בי בהפתעה. ההפתעה, תחושת הבגידה, חוסר האמון, ההרגשה שאני לא מוגנת, הפחד הגדול, הכל חוזר אלי. לא הייתי מודעת לזה שמשם זה בא עד שפגשתי את אמפי. התגובות האלו, הפחדים, החרדות, זה לא מעכשיו. זה לא מהכנס הזה, או מהמאמר הזה, אלו דברים שאני גוררת איתי שנים ולא מודעת לכמה הם מגדירים אותי. מגדרים אותי. הגבולות הנפשיים שלי. הקווים שאני לא מעזה לחצות.
לא להצליח מדי, לא להתאמץ מדי, לא להשקיע מדי במשהו שאולי לא יצליח. לא לקחת אחריות גדולה מדי, לא לקחת עלי דברים שאין לי שליטה עליהם, כמו הכנס הזה.
אז אני מגיעה ליום ההולדת שלי עם המשפחה האהובה עלי ביותר, עם מעבדה שהקמתי, עם סטודנטים שטיפחתי ואני גאה בהם, ואני עצובה ודואגת. אני בולטת מדי וזה מפחיד אותי. אני יכולה למשוך אש כשאני בולטת. משכתי אש כשבלטתי. יש בי רצון לבלוט ולצאת דופן בזכות הכשרונות שלי, אבל מצד שני יש בי פחד מזה שיצחקו עלי או יתקפו אותי אם אבלוט, כי דברים כאלו קרו בעבר. החברה אמרה לי כל הזמן, כמה הקהילה שלנו תוקפנית, אבל היחידה שהיתה תוקפנית ומקטינה כלפי, מאז שאריק נפטר, היתה היא.
אני משתדלת לברוח מאנשים כמוה, אבל הפעם, נקלעתי לשותפות בלתי רצויה. אולי כדי להשתחרר מצל העבר ולהבין בגוף שאני במקום אחר. אני כבר לא ילדה בת שש שאמא שלה לא רואה אותה ומנסה להתאים למשבצת. אני כבר לא צריכה לנסות לרצות אנשים שטובתי לא בראש מעינהם.
עצוב לי שירדן בצבא. אני שמחה מאוד שטוב לה שם והיא פורחת, אבל המרחק הפיסי קשה לי. לראות אותה פעם בשבוע זה שונה לגמרי מלדבר איתה כל יום. הילדה הראשונה שלי שיצאה מהבית. אני מקווה שאני אמא יותר טובה מהאמא שלי אז. שהם יודעים שאני אוהבת אותם בכל מקרה. לא משנה מה יעשו או מה יהיה.
ביום חמישי שעבר הרגשתי שאו שעברתי את הקצה או שאני ממש עליו והוצאתי את עצמי לחופש לשבועיים. זה השתלב בזה שלליאור נגמרה הקייטנה אבל זאת לא היתה ההרגשה הרגילה שיש לי בקיץ. זה היה הרבה פחות טוב. נסעתי לקניון וקיבלתי את הנייד שלי מתיקון. הלוואי והייתי יכולה לתקן את עצמי בכזאת קלות. המסך קצת שבור וקשה להגיע לכל האותיות, אפשר בבקשה מסך חדש?
לשמחתי הם לא איפסו את הטלפון אלא החזירו לי אותו עם כל הסרטים והתמונות ששכחתי להוריד למחשב, כולל תמונות מיום ההולדת שלי שזוהר צילמה. הסתכלתי על הסרט הזה אתמול. היא זזה בלי הפסקה ולא רואים הרבה, אבל רואים מספיק. אני יושבת שם, בשמלה אדומה עם האנשים שאני הכי אוהבת בחצר הבית עם האורות, ואני מחייכת, כי אני איתם ואהבתי את מסיבת יום ההולדת, אבל רואים מתחת לזה אני עצובה ודואגת. אני רואה.
הריב שהיה לי בכנס עם קוליגה שחשבתי שהיא חברה, ואני מארגנת איתה את הכנס הבא, עשה לי רע. היא תקפה אותי אישית ואיימה עלי כי לא רציתי לשתף איתה פעולה. החברות שלנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, התחילה בשיחה מלב אל לב לפני שמונה שנים, כשהרגשתי שמצאתי מישהי מאוד נדירה שיכולה להיות חברת נפש שלי. אבל מאז, הבנתי שהיו שם דברים שלא ראיתי והחיכוך הלך וגדל בכל פגישה מחודשת עד לפיצוץ האחרון. אתמול היא צעקה עלי במייל להפסיק לערער את המנהיגות שלה (באירגון הכנס) ולשבת בשקט בצד כשהיא מובילה את הכל. היא לא השיגה את המימון שהיתה אמורה להשיג וכשהתערבתי וניסיתי להשיג מימון אחר ולדרבן את שאר המארגנים לנסות, היא התנפלה עלי. הריב הזה ומה שקרה אצלנו לפני שבועיים מאוד מעציבים אותי ומחזירים אותי אחורה לאמאלא הילדה, הרבה לפני שהיתה אמא לארבעה, הרבה לפני שהובילה מעבדה, כשאמא שלי צעקה עלי או פגעה בי בהפתעה. ההפתעה, תחושת הבגידה, חוסר האמון, ההרגשה שאני לא מוגנת, הפחד הגדול, הכל חוזר אלי. לא הייתי מודעת לזה שמשם זה בא עד שפגשתי את אמפי. התגובות האלו, הפחדים, החרדות, זה לא מעכשיו. זה לא מהכנס הזה, או מהמאמר הזה, אלו דברים שאני גוררת איתי שנים ולא מודעת לכמה הם מגדירים אותי. מגדרים אותי. הגבולות הנפשיים שלי. הקווים שאני לא מעזה לחצות.
לא להצליח מדי, לא להתאמץ מדי, לא להשקיע מדי במשהו שאולי לא יצליח. לא לקחת אחריות גדולה מדי, לא לקחת עלי דברים שאין לי שליטה עליהם, כמו הכנס הזה.
אז אני מגיעה ליום ההולדת שלי עם המשפחה האהובה עלי ביותר, עם מעבדה שהקמתי, עם סטודנטים שטיפחתי ואני גאה בהם, ואני עצובה ודואגת. אני בולטת מדי וזה מפחיד אותי. אני יכולה למשוך אש כשאני בולטת. משכתי אש כשבלטתי. יש בי רצון לבלוט ולצאת דופן בזכות הכשרונות שלי, אבל מצד שני יש בי פחד מזה שיצחקו עלי או יתקפו אותי אם אבלוט, כי דברים כאלו קרו בעבר. החברה אמרה לי כל הזמן, כמה הקהילה שלנו תוקפנית, אבל היחידה שהיתה תוקפנית ומקטינה כלפי, מאז שאריק נפטר, היתה היא.
אני משתדלת לברוח מאנשים כמוה, אבל הפעם, נקלעתי לשותפות בלתי רצויה. אולי כדי להשתחרר מצל העבר ולהבין בגוף שאני במקום אחר. אני כבר לא ילדה בת שש שאמא שלה לא רואה אותה ומנסה להתאים למשבצת. אני כבר לא צריכה לנסות לרצות אנשים שטובתי לא בראש מעינהם.
עצוב לי שירדן בצבא. אני שמחה מאוד שטוב לה שם והיא פורחת, אבל המרחק הפיסי קשה לי. לראות אותה פעם בשבוע זה שונה לגמרי מלדבר איתה כל יום. הילדה הראשונה שלי שיצאה מהבית. אני מקווה שאני אמא יותר טובה מהאמא שלי אז. שהם יודעים שאני אוהבת אותם בכל מקרה. לא משנה מה יעשו או מה יהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה