מחר חוזרים ללימודים ואני בחרדת סוף חופש.
It's over, isn't it? Isn't it over?
(שיר לגמרי לא קשור, אבל יפה עצוב ומדבר על משהו שהסתיים, מסטיבן יוניברס, למי שמתעצל, כמוני, ללחוץ על לינקים).
תמיד קשה לי עם סופים ושינויים ובמיוחד סוף של משהו טוב. זה לא שאני הולכת למשהו לא ידוע, השיגרה שלי מוכרת לי היטב ובדרך כלל מאוד אהובה עלי. רק שלחזור לתוך התופת מחופשה כל כך נעימה עם המשפחה, נו, זה קצת קשה.
כמובן שזאת לא תופת באמת. זה רק קצב מהיר, ולחץ. כשרצתי היום בבוקר חשבתי על מה שהכי מלחיץ אותי בחזרה, וזה המאמר הגדול שמתקדם לאט. אנחנו מתקדמות כמיטב יכולתינו, אבל ביולי תעבור שנה מאז ההגשה הקודמת ומאוד הייתי רוצה להגיש מחדש, אבל כדי להגיש מחדש אנחנו צריכות לסיים את הניסויים ואת הכתיבה. אין טעם לכתוב לפני שאני יודעת בוודאות את תוצאות הניסויים. הרבה מהניסוים כבר נעשו אבל חלק משמעותי עדיין לפנינו. פתרנו את רוב הבעיות ונראה שכל מה שצריך זה פשוט לעשות, אבל לחיים ולקיפודים יש קצב משלהם, ולא תמיד הכל זורם בקצב של ההבנה והידע שלנו.
אף פעם לא גיליתי כזה דבר משמעותי, אף פעם לא היתה לי עבודה שהתאימה לעיתון כזה גדול, ואני מרגישה קצת קטנה ואבודה מול זה. קראתי בפרק על קבלת החלטות על כך ששחקני בינוניים טובים רוצים וודאות בעוד ששחקני פוקר מעולים משתמשים בחוסר הוודאות כדי לנצח את היריבים שלהם. צריך לחיות עם חוסר וודאות ולהמר בגדול כדי לזכות בגדול, כנראה. לא אוהבת את זה. כל כך הרבה ביצים, עוברים וזמן מושקעים בעבודה הזאת ואני מפחדת שלא נצליח לסיים את זה בזמן ומישהו יפרסם משהו קטן יותר אבל דומה לפנינו. הראיתי את העבודה הזאת בהרבה כנסים מה שאומר שלטובתי - אנשים מקשרים את הרעיון, הכיוון והתוצאות אלי, וגם לרעתי - הרעיון כבר לא רק שלי, אנשים אחרים יכולים לעשות את העבודה.
צריך הרבה בטחון וסבלנות לעבוד על משהו כל כך גדול. לתת לו להבשיל, גם מבחינת הטכניקה וגם מבחינת ההבנה. היו כל כך הרבה דברים שהיינו צריכים ללמוד מעבר למה שאנחנו מומחים בו. אם זה הבנה של מערכות תאיות ותהליכים שאנחנו לא מכירים ואם זה איך לעשות ניסוים שלא עשינו בעבר. למדנו כל כך הרבה מהתהליך ואנחנו מעבדה יותר בוגרת בזכותו, אבל קשה לי לחכות לחותמת הסופית של הקבלה של המאמר. שזה יצא החוצה סגור וחתום ויהיה שלנו ומוכר על ידי כולם. ככל שאנחנו מתקדמות אני נעשית יותר חסרת שקט ולחוצה, כי המאמר עוד לא נשלח, עוד לא התקבל.
יש הרבה דברים אחרים שאני צריכה לעשות ברקע. סקירה לכתוב, כנס להתכונן אליו, כנס לארגן, קורס ללמד ואולי, אם הגרנט הגדול יעבור שלב - הרצאה עליו להכין. אבל חוץ מהגרנט הגדול, את כל השאר אני יודעת לעשות. כבר עשיתי דברים דומים ואני סומכת על עצמי. אני שונאת להמר ושונאת אי וודאות ושונאת להשקיע כל כך הרבה משאבים וזמן בלי לדעת שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר. שזה ישתלם. שנצליח.
יש לי חברה שעברה משהו דומה ואני חושבת שאנסה לשאול אותה על התהליך הנפשי ואיך עומדים בו. מזל שעברנו מאמרים קודמים יותר קטנים ואני יודעת, שגם בקטנים אני מושקעת לגמרי ומרגישה שהם הרי גורל ונשברת כשהם נתקלים בקשיים. את העבודה הגדולה הקודמת שלנו שברנו לשלושה מאמרים קטנים יותר בהיקף. את זאת אני לא רוצה ולא יכולה לשבור, כי זה סיפור אחד גדול ומלא שהשלם עולה בהרבה על חלקיו בניגוד לעבודות הקודמות. צריך להתמקד ולהמשיך הלאה ולא לטבוע או לשקוע בגלל זה.
אני יודעת שאחזור והכל יהיה בסדר. היום, אחרי החופשה והזמן עם ממיע והילדים, ללכת איתם לים, לבריכה, לעשות על האש, ללכת לבאוליג, לקמפינג (די מחריד, זה כבר לא בשבילי, אבל אפילו זה היה נחמד איתם), לרוץ כל יום, לתפוס עם הילדים פוקימונים נדירים וללחום איתם בריידים - קצת קשה לי לחשוב על מחר.
שיהיה לנו שבוע נעים.
It's over, isn't it? Isn't it over?
(שיר לגמרי לא קשור, אבל יפה עצוב ומדבר על משהו שהסתיים, מסטיבן יוניברס, למי שמתעצל, כמוני, ללחוץ על לינקים).
תמיד קשה לי עם סופים ושינויים ובמיוחד סוף של משהו טוב. זה לא שאני הולכת למשהו לא ידוע, השיגרה שלי מוכרת לי היטב ובדרך כלל מאוד אהובה עלי. רק שלחזור לתוך התופת מחופשה כל כך נעימה עם המשפחה, נו, זה קצת קשה.
כמובן שזאת לא תופת באמת. זה רק קצב מהיר, ולחץ. כשרצתי היום בבוקר חשבתי על מה שהכי מלחיץ אותי בחזרה, וזה המאמר הגדול שמתקדם לאט. אנחנו מתקדמות כמיטב יכולתינו, אבל ביולי תעבור שנה מאז ההגשה הקודמת ומאוד הייתי רוצה להגיש מחדש, אבל כדי להגיש מחדש אנחנו צריכות לסיים את הניסויים ואת הכתיבה. אין טעם לכתוב לפני שאני יודעת בוודאות את תוצאות הניסויים. הרבה מהניסוים כבר נעשו אבל חלק משמעותי עדיין לפנינו. פתרנו את רוב הבעיות ונראה שכל מה שצריך זה פשוט לעשות, אבל לחיים ולקיפודים יש קצב משלהם, ולא תמיד הכל זורם בקצב של ההבנה והידע שלנו.
אף פעם לא גיליתי כזה דבר משמעותי, אף פעם לא היתה לי עבודה שהתאימה לעיתון כזה גדול, ואני מרגישה קצת קטנה ואבודה מול זה. קראתי בפרק על קבלת החלטות על כך ששחקני בינוניים טובים רוצים וודאות בעוד ששחקני פוקר מעולים משתמשים בחוסר הוודאות כדי לנצח את היריבים שלהם. צריך לחיות עם חוסר וודאות ולהמר בגדול כדי לזכות בגדול, כנראה. לא אוהבת את זה. כל כך הרבה ביצים, עוברים וזמן מושקעים בעבודה הזאת ואני מפחדת שלא נצליח לסיים את זה בזמן ומישהו יפרסם משהו קטן יותר אבל דומה לפנינו. הראיתי את העבודה הזאת בהרבה כנסים מה שאומר שלטובתי - אנשים מקשרים את הרעיון, הכיוון והתוצאות אלי, וגם לרעתי - הרעיון כבר לא רק שלי, אנשים אחרים יכולים לעשות את העבודה.
צריך הרבה בטחון וסבלנות לעבוד על משהו כל כך גדול. לתת לו להבשיל, גם מבחינת הטכניקה וגם מבחינת ההבנה. היו כל כך הרבה דברים שהיינו צריכים ללמוד מעבר למה שאנחנו מומחים בו. אם זה הבנה של מערכות תאיות ותהליכים שאנחנו לא מכירים ואם זה איך לעשות ניסוים שלא עשינו בעבר. למדנו כל כך הרבה מהתהליך ואנחנו מעבדה יותר בוגרת בזכותו, אבל קשה לי לחכות לחותמת הסופית של הקבלה של המאמר. שזה יצא החוצה סגור וחתום ויהיה שלנו ומוכר על ידי כולם. ככל שאנחנו מתקדמות אני נעשית יותר חסרת שקט ולחוצה, כי המאמר עוד לא נשלח, עוד לא התקבל.
יש הרבה דברים אחרים שאני צריכה לעשות ברקע. סקירה לכתוב, כנס להתכונן אליו, כנס לארגן, קורס ללמד ואולי, אם הגרנט הגדול יעבור שלב - הרצאה עליו להכין. אבל חוץ מהגרנט הגדול, את כל השאר אני יודעת לעשות. כבר עשיתי דברים דומים ואני סומכת על עצמי. אני שונאת להמר ושונאת אי וודאות ושונאת להשקיע כל כך הרבה משאבים וזמן בלי לדעת שהכל יהיה בסדר בסופו של דבר. שזה ישתלם. שנצליח.
יש לי חברה שעברה משהו דומה ואני חושבת שאנסה לשאול אותה על התהליך הנפשי ואיך עומדים בו. מזל שעברנו מאמרים קודמים יותר קטנים ואני יודעת, שגם בקטנים אני מושקעת לגמרי ומרגישה שהם הרי גורל ונשברת כשהם נתקלים בקשיים. את העבודה הגדולה הקודמת שלנו שברנו לשלושה מאמרים קטנים יותר בהיקף. את זאת אני לא רוצה ולא יכולה לשבור, כי זה סיפור אחד גדול ומלא שהשלם עולה בהרבה על חלקיו בניגוד לעבודות הקודמות. צריך להתמקד ולהמשיך הלאה ולא לטבוע או לשקוע בגלל זה.
אני יודעת שאחזור והכל יהיה בסדר. היום, אחרי החופשה והזמן עם ממיע והילדים, ללכת איתם לים, לבריכה, לעשות על האש, ללכת לבאוליג, לקמפינג (די מחריד, זה כבר לא בשבילי, אבל אפילו זה היה נחמד איתם), לרוץ כל יום, לתפוס עם הילדים פוקימונים נדירים וללחום איתם בריידים - קצת קשה לי לחשוב על מחר.
שיהיה לנו שבוע נעים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה