אני אף פעם לא ממש יודעת כשאני מתחילה לכתוב פוסט על מה אני עומדת לכתוב, רק יודעת שאני רוצה לכתוב. עוד שבוע עבר והחזרה היתה פחות קשה ממה שחששתי. התנפלתי על המאמר, למרות שלא תכננתי, פשוט כי הבנתי כמה הוא מלחיץ אותי. מאמינה מאוד שמה שמפחיד אותנו דורש שנתמודד איתו. ניקיתי וסידרתי ועשינו הרבה מאוד ממה שאנחנו צריכים לעשות כדי להגיש מחדש, אנחנו יותר קרובות ממה שחשבתי. התחלתי גם להתכונן לכנס בו אני מנחת מושב ביולי. שוב אני צריכה ללמוד דברים שאני לא יודעת ולדבר עליהם. חשבתי שזה יהיה כמו בפעם הקודמת, 25 דקות הרצאה ואז 20 דקות דיון ומה גדולה היתה ההקלה כשראיתי שבעצם מנחה המושב מדבר 15 דקות, בלי שאלות. רקע שמחבר את הדברים לתמונה אחת יפה - בזה אני יכולה לעמוד בגבורה. אנחנו מתקדמים גם באירגון הכנס באוקטובר, למרות שקשה לי לשכנע את שאר המארגנים שעלינו לרענן את הכנס כדי למשוך אליו אנשים חדשים.
בינתיים אני חושבת על השבתון שאני לא מסוגלת לארגן לעצמנו בגלל כל הדברים שאני צריכה לסיים לפני. זאת תחושה קצת קשה, כי הגדולה מתגייסת בדצמבר, אלוהים אדירים, ואם לא נצא לשבתון עכשיו ונדחה לה את הגיוס, לא נוכל לצאת כמה שנים. אבל אני לא מסוגלת לארגן את זה עכשיו. חייבת לסיים את המאמר, לצאת לכנסים ולכתוב את הגרנט הבא. יש סיכוי שאוזמן להרצות על הגרנט הגדול אז בכלל חצי השנה הקרובה תהיה עמוסה מאי פעם...
לפני שנתיים עמדתי לטוס לכנס הקודם ולג'נליה, אני זוכרת שגם אז הכל נראה מאוד עמוס, והנה, עכשיו הכל עוד יותר עמוס. יש דברים בחיים שלי שאני מאוד אוהבת, אבל את הפחד והלחץ פחות. הייתי רוצה לשחרר את הפחד להכשל ואני לא לגמרי יודעת איך. מה יקרה אם המאמר לא יתקבל לעיתון הנחשב, אם לא אעבור שלב, אם אעבור שלב אבל לא אקבל את הגרנט, אם ההרצאה שלי לא תהיה הכי טובה? אני אשרוד, אלמד מזה ואמשיך הלאה. שום דבר לא הרה גודל באמת ואני לא חייבת להצליח בכל דבר שאני עושה רק להשתדל לעשות את הדברים כמיטב יכולתי.
עוד שלושה חודשים ושנה אהיה בת 50. זה חתיכת גיל. משום מה גיל 40 הפחיד אותי אז הרבה יותר אולי כי הפעם אני מרגישה שהרווחתי את הגיל הזה ביושר. אבל בגיל 50 הייתי רוצה שקצב החיים שלי יהיה יותר נעים לי. אני מרגישה את סימני הגיל המתקדם כל הזמן - עשיתי החודש משקפי קריאה בפעם הראשונה, כששיחקתי באולינג עם הילדים בשבוע שעבר נתפס לי הגב ולא עבר עד עכשיו. היום רצתי בבוקר והתעמלתי ועדיין לא עבר לי. ( בלי קשר- הלכנו להפנינג של צער בעלי חיים ולא מצאנו חתול כלבבנו אבל ליבנו יצא אל הכלבים שם. ראיתי עם הילדים שני פרקים של גלי ואת הסרט האחרון של מלחמת הכוכבים ונמרחתי במיטה עכשיו לנוח. אהבתי את מלחמת הכוכבים אבל זה סרט קצת עצוב.) בכל מקרה, אני מרגישה בסוג של שיא מקצועי, כזה שהיה עדיף אם היה קורה לפני 10 או אפילו 5 שנים, אבל זה קורה עכשיו ואני מרגישה דווקא צורך להאט ולא להאיץ. הילדים שלי גדלים ואני רוצה את הזמן הזה איתם, כי עוד מעט קט הם יצאו לחיים משלהם והזמן הזה לא יחזור. כשאני רואה סרטים על הורים צעירים לילדים צעירים אני זוכרת עם צביטה בלב את החיים שלנו בארה"ב ואת מסיבות יום ההולדת שם. זה עובר, כל שלב, עובר וצריך לשים לב כשהוא שם וכמה הוא טוב ומלא בחסד ובניסים קטנים.
אני חושבת שאם אמצא את הדרך לשים לב לחסד ולניסים הקטנים כל יום, זה יהיה יותר קל לא לפחד וכן להנות. שבוע טוב שיהיה!
בינתיים אני חושבת על השבתון שאני לא מסוגלת לארגן לעצמנו בגלל כל הדברים שאני צריכה לסיים לפני. זאת תחושה קצת קשה, כי הגדולה מתגייסת בדצמבר, אלוהים אדירים, ואם לא נצא לשבתון עכשיו ונדחה לה את הגיוס, לא נוכל לצאת כמה שנים. אבל אני לא מסוגלת לארגן את זה עכשיו. חייבת לסיים את המאמר, לצאת לכנסים ולכתוב את הגרנט הבא. יש סיכוי שאוזמן להרצות על הגרנט הגדול אז בכלל חצי השנה הקרובה תהיה עמוסה מאי פעם...
לפני שנתיים עמדתי לטוס לכנס הקודם ולג'נליה, אני זוכרת שגם אז הכל נראה מאוד עמוס, והנה, עכשיו הכל עוד יותר עמוס. יש דברים בחיים שלי שאני מאוד אוהבת, אבל את הפחד והלחץ פחות. הייתי רוצה לשחרר את הפחד להכשל ואני לא לגמרי יודעת איך. מה יקרה אם המאמר לא יתקבל לעיתון הנחשב, אם לא אעבור שלב, אם אעבור שלב אבל לא אקבל את הגרנט, אם ההרצאה שלי לא תהיה הכי טובה? אני אשרוד, אלמד מזה ואמשיך הלאה. שום דבר לא הרה גודל באמת ואני לא חייבת להצליח בכל דבר שאני עושה רק להשתדל לעשות את הדברים כמיטב יכולתי.
עוד שלושה חודשים ושנה אהיה בת 50. זה חתיכת גיל. משום מה גיל 40 הפחיד אותי אז הרבה יותר אולי כי הפעם אני מרגישה שהרווחתי את הגיל הזה ביושר. אבל בגיל 50 הייתי רוצה שקצב החיים שלי יהיה יותר נעים לי. אני מרגישה את סימני הגיל המתקדם כל הזמן - עשיתי החודש משקפי קריאה בפעם הראשונה, כששיחקתי באולינג עם הילדים בשבוע שעבר נתפס לי הגב ולא עבר עד עכשיו. היום רצתי בבוקר והתעמלתי ועדיין לא עבר לי. ( בלי קשר- הלכנו להפנינג של צער בעלי חיים ולא מצאנו חתול כלבבנו אבל ליבנו יצא אל הכלבים שם. ראיתי עם הילדים שני פרקים של גלי ואת הסרט האחרון של מלחמת הכוכבים ונמרחתי במיטה עכשיו לנוח. אהבתי את מלחמת הכוכבים אבל זה סרט קצת עצוב.) בכל מקרה, אני מרגישה בסוג של שיא מקצועי, כזה שהיה עדיף אם היה קורה לפני 10 או אפילו 5 שנים, אבל זה קורה עכשיו ואני מרגישה דווקא צורך להאט ולא להאיץ. הילדים שלי גדלים ואני רוצה את הזמן הזה איתם, כי עוד מעט קט הם יצאו לחיים משלהם והזמן הזה לא יחזור. כשאני רואה סרטים על הורים צעירים לילדים צעירים אני זוכרת עם צביטה בלב את החיים שלנו בארה"ב ואת מסיבות יום ההולדת שם. זה עובר, כל שלב, עובר וצריך לשים לב כשהוא שם וכמה הוא טוב ומלא בחסד ובניסים קטנים.
אני חושבת שאם אמצא את הדרך לשים לב לחסד ולניסים הקטנים כל יום, זה יהיה יותר קל לא לפחד וכן להנות. שבוע טוב שיהיה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה