סוער בחוץ ובבטן

גסטריטיס, זה מה שהרופא אמר. דלקת של רירית הקיבה. עשיתי בדיקת נשיפה מאוד מגעילה לזהות האם הגורם הוא החיידק הליקובקטר ואני די מושבתת. כואבת לי הבטן.

מרתק, הא? היום כבר קצת יותר טוב. הכדור משבית החומצה מתחיל להשפיע.  הייתי בבית מיום חמישי ואני עדיין לא ממש משתוקקת לחזור לעבודה. 

הכנתי מרק עוף עם איטריות לבטן הדואבת שלי וכולנו מאוד אהבנו את זה. אוכל מנחם לגשם ולסערה. בשל הגשם הכבד דחינו את העליה לקבר של אבא לשבוע הבא אבל ערכנו סעודה שלישית בבית הכנסת לזיכרו והילדים באו איתנו. הרב דיבר על האבא שלנו שנושא איתנו על גבו ואנחנו צריכים לזכור שהוא שם ואמר שטוב שאני זוכרת את אבי גם אחרי מותו. הרב השני דיבר על זה שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ושצריך לעשות בחיים האלו ולא להגיד "בעזרת השם" ולהסתפק בזה. אני מחבבת את הרבנים האלו. אבא שלי היה מרוצה מהם, אני חושבת, ושמח שאנחנו זוכרים אותו.

אני מוטרדת מבעיה במעבדה. אני מצפה שסטודנטים ידחפו את עצמם ויהיו מונעים מהרצון והסקרנות שלהם ואני תמיד דוחפת אותם למצות את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. יש לי מקרה בו זה לא קורה בכלל, ואני לא יודעת איך ואם בכלל אפשר לגרום לזה לקרות. זה עושה לא טוב במעבדה ומנהלת המעבדה האהובה שלי קצת יוצאת מדעתה ומשגעת אותי ואני מנסה להבין מה נכון לעשות. התחלתי לפקפק בדרך שלי, שאולי מאפשרת מדי ופרשת "בשלח" היום, באה לי בדיוק בזמן. יציאת מצריים, הפירסומת האולטמטיבית לכח של אלוהים ולבחירה בעם ישראל, ומה קורה בפרק? שניה אחרי שהם גומרים לשיר תודה לאדוני, כי גאו גאה, הם מתחילים להתלונן ולבכות. אין מים, אין אוכל, מה הוצאת אותנו ממיצרים? היה כל כך טוב שם. סיר בשר וזה. הרגע הם ראו ניסים ונפלאות, חצו את הים וצבא המצרי טבע בים, וזהו, משהו לא מסתדר והם חוזרים לפקפק ולהתלונן. אי אפשר לשלוט באנשים בפחד. זה לא עובד. אני מאמינה בהשראה, בלהתאמץ ולעודד ולדחוף קדימה, לא בלהסתכל להם על מספר השעות במעבדה. זה עבד עד עכשיו אבל זה עבד כשהייתי נוכחת הרבה יותר במעבדה. הסמסטר הזה היה כל כך עמוס שלא הייתי מעורבת כמו פעם ואני רואה שהנקלטות החדשות לא נכנסו לעניינים כמו בשנים הקודמות. הלב שלהן לא איתנו, וזה מאוד שונה ממה שהיה בעבר. קשה להשתלט על הכל, אני לא מבינה איך ראשי מעבדות גדולות עושים את זה.

זוהר ואני ראינו שבעה פרקים של העונה הראשונה של GLEE. מאוד אהבתי. אין שם דמות אחת נורמלית, כמעט כולם פסיכים או על הקצה והשירים מאוד יפים. אתמול ראינו את תור, הסרט השלישי. גם את זה מאוד אהבתי. חוש ההומור של תור התעצם משמעותית בסרט הזה והסרט ממש מצחיק ומהנה. ככל שאני מתבגרת והחיים שלי נעשים כבדים יותר אני יותר מחבבת סירטי פעולה מצחיקים, סדרות נעורים קלילות ולהקות זועפות, מסתבר.  נו טוב, יכול היה להיות יותר גרוע!

שבוע טוב שיהיה לכולנו. שהבטן שלי לא תכאב ושאמצא את הדרך להחזיר את המעבדה להיות המקום השמח והמתלהב שאני רוצה שתהיה.

סוף שבוע רגוע

היום ישבתי עם ירדן על הספר שהיא עובדת עליו, על הצב שרצה להיות שחף.

הסיפור מבוסס על סיפור שסיפרתי להם לפני השינה, והיא המשיכה אותו כשנתקעתי והוא יצא ממש חמוד ומעורר השראה. עכשיו היא רוצה להוציא אותו כספר במסגרת פרוייקט הסיום שלה באומנות. יצא לה מדהים בעיני. יש המון עבודה, אבל עשינו story board של כל הסיפור, ואפשר כבר לראות אותו רוקם עור וגידים, אם לא במסגרת הפרוייקט אז אחר כך, אבל זה חייב לצאת. 

זה היה כיף לצאת מהפרוייקט שלי לחלום שלה. ברקע קיבלתי הערות מחברות על הגרנט והן יעזרו לי לתקן אותו בשבוע הבא. הצלחתי לסיים את התקציר לפני סוף השבוע כך שהרגשתי שהרווחתי חופש אמיתי. ממיע יצא להיות עם אמא שלו כי המטפלת שלה בטיול וזה היה מוזר לעשות קידוש בלעדיו. 

אני לא מרגישה כל כך טוב מאז יום חמישי. וירוס אולי? כל כך הרבה סיפורים מוזרים אני שומעת סביבי שאני מקווה שזה רק וירוס ולא דברים גרועים יותר... 

כשבישלתי ביום שישי הכנתי קרפלך קנויים והם יצאו הרבה יותר טעים מהדמפלינג שעשיתי לפני כמה שבועות בעמל רב ובמשך שעות רבות. לפעמים לעבוד קשה זה לא לעבוד נכון. יש שיר של לינקן פארק שאומר

I tried so hard and got so far

 but in the end it doesn't really matter.

שאחרי שעשיתי את הדמפלינג ההם אמרתי לילדים שכנראה השיר הזה הוא על בחור שהכין דמפלינג כמוני. אחרי שהם ממש אהבו את הקרפלך הפעם, אמרתי להם שכנראה שאם עובדים קשה וזה לא יוצא זה אומר שעושים משהו לא נכון וצריך להפסיק ולעשות שינוי. אני חושבת שזה נכון.  אני חושבת שאני עובדת הרבה יותר מדי קשה ואני צריכה לקחת אויר ולהבין איפה אני עושה את זה יותר נכון לי. להגיד כן בעיקר לדברים שאני באמת רוצה לעשות ולהנות לעשות אותם.

שיהיה לי בהצלחה! שבוע טוב!

דיסקוס

תודות לאמפי המקסימה, שנכנסה לחשבון הגוגל שלי, עשתה שם סדר והצליחה להעלות את הדיסקוס לתגובות שלי. מסתבר שהייתי מאוד לא מסודרת וקישרתי שם לשלושה אתרים, לא ברור לי איך וגם לא הצלחתי להעלות את הכפתור של דיסקוס בפריסה כי לא ראיתי אותו. אבל אמפי זרעה טוב כהרגלה, תיקנה את הכל ועכשיו זה עובד. תודה רבה לך יקירתי!

קיבלתי קביעות. ממש שמחתי לכמה רגעים ואז התעצבנתי על הקופאית בסופר. אחרי שגמרתי להתעצבן הזכרתי לעצמי שקיבלתי קביעות ושוב שמחתי.

הסברתי לשגיא שהרעיון בקביעות הוא שנותנים למי שהוכיח את עצמו את השקט הנפשי לעשות מחקר חדשני ופורץ דרך -סיכון ורווח גבוהים. מיד חשבתי לעצמי שבעל כורחי זה בדיוק מה שאני עושה ולכן כנראה לא אפרסם יותר לעולם. כדי להוסיף לשמחה,   מאז שקיבלתי קביעות אף ניסוי לא עובד במעבדה והגרנט שאני כותבת נסוג במקום להתקדם. קיבלתי ביקורת מקשה מחבר והסתבכתי בכתיבה. שלחתי לשתי חברות שאני סומכת עליהן וליועצת שלי כדי שיושיעו אותי מעצמי.

היום נסעתי לוועדת שיפוט של גרנטונים לסטודנטים. זה היה הרבה יותר עינייני הוגן ויעיל ממה שחשבתי. הקריטריונים היחידים שעלו הם התאמת ההצעה לקריטריונים והמצויינות המחקרית. שמחתי להיות חלק מזה.

חברה טובה שלי שכתבתי לה שלעולם לא אפרסם יותר, שהניסויים לא עובדים ושהגרנט מתחרבש שלי, כתבה לי שזה אומר שאני צריכה לקחת חופש של כמה ימים, לחגוג את הקביעות ולשכוח מהכל כדי לחזור ושדברים יראו לי אחרת. היא כנראה צודקת. מחר אכין את התקציר לגרנט ואניח אותו בצד עד שבוע הבא.

ירדן נמצאת במצב דומה עם הפרוייקט שלה באומנות. מחר יש לה מתכונת באזרחות, אז יש לה הפוגה מאולצת ממה שמטריד אותה, אבל אני רואה את הענן יושב עליה ומציק לה, כמו הענן שלי. אני חושבת שכמוני היא מרגישה שיש לה משהו גדול ביד, ויודעת שזה תלוי באיך שתבצע אותו אם גם אחרים יראו את הגדולה או לא. ברגעים הקשים יש הרגשה שאני לא מספיק טובה כדי להפוך את זה לברור.

ביום ראשון נסעתי להיות עם אמא שלי אחרי ניתוח שעברה. החלפתי את אחותי בבית החולים ולקחתי את אמא הביתה. ישבתי איתה כמה שעות עד שהייתי בטוחה שהיא מרגישה בטוב. אפילו הכמה שעות האלו בהן ישבתי ועבדתי לידה שימחו אותה. שמחתי להיות שם בשבילה. משהו אחד עשיתי טוב השבוע. אולי הדברים החשובים באמת הם אלו שאנחנו יכולים לבחור תמיד ולא תמיד זוכרים.

תגובות וסיפורים משפחתיים

אפשרתי להגיב לכל אחד, גם למשתמשים אנונימיים כך שעכשיו לא צריכה להיות בעיה. זה היה לחוץ על משהו אחר מקודם.

אני מחוברת לדיסקוס שמחובר לאתר הזה אבל זה לא עובד. לא ברור לי איך אפשר לגרום לזה לעבוד.

אני גם חברה בבלוגגר בארץ הקודש אבל לא מצליחה להבין איך להדליק את הכפתור בבלוג שלי. יכול להיות שכל הצרות נובעות מזה שאני לא מאפשר לבלוג להתחבר לGOOGLE+? הסיבה היא הפרטים האישיים שלי שנמצאים שם ואני מעדיפה שישארו שם, לבד, בחושך.

אתמול לפני השינה קראתי פרק קשה במלכת היופי של ירושליים, על נישואין ללא אהבה על בסיס נקמה של אמא בבן. זוועה חיה. בלילה חלמתי שרבתי ריב מגעיל עם ממיע ואנחנו לא רבים בצורה כזאת, זה היה מהספר. עכשיו אני מפחדת להמשיך לקרוא.

גאווה אימהית 1: ירדן שלי התחילה ללמוד בSHE CODES לפני שנה בערך ולהערכתי היא היתה הכי צעירה בכיתה. מהר מאוד הם עלו עליה והפכו אותה לאחראית WEB, כלומר, היא עוזרת לבנות אחרות שלוקחות את המסלול להתגבר על קשיים. אתמול היתה פתיחה מסלול והחדר הענק בטכניון היה עמוס עד אפס מקום, אפילו פתחו כיתה נוספת כדי להכיל את כל הבנות. אני ירדתי קומה לכיתה אחרת ועבדתי על כל הדברים שלא הספקתי במהלך היום כשהיא עזרה להם במשך שעתיים עד שבאה אלי צרודה ותשושה. איזו ילדה זאת!

גאווה אימהית 2: שגיא כנראה מאוד מוכשר במדעי הטבע ובמתמטיקה. חשדנו בזה ממזמן אבל עכשיו הוא סוף סוף הגיע למגמות והוא פורח. בנוסף לזה שהוא לומד מחשבים ופיסיקה הוא לומד בימי שישי כימיה במסגרת פרוייקט ארכימדס בטכניון, ואני משתאה מהיכולת שלו להתקדם כל כך מהר בחומר. הוא גם התחיל להתנדב עכשיו בלעזור לילדים בשיעורים. המורים שלו מעריצים אותו וירדן אמרה שעוד יבנו מוזיאון לשגיא. אמרתי לה שאין סיכוי שהוא יהיה במוזיאון והיא אמרה שזה יעצים עוד יותר את השם שלו, שיבנו לו מוזיאון והוא לא יהיה שם. אותי זה מאוד מצחיק.

מה שמקסים בעיני זה החיבה הגדולה שיש בין ארבעתם. הם חברים ממש טובים ויורדים וצוחקים ומחזקים אחד את השני. שגיא לימד את זוהר חשבון לקראת המבחן שלה. הם מודעים לכשרונות שיש לכל אחד ומסוגלים לפרגן אחד לשני. גאה בהם.

ביום שלישי היה רייד מיוחד בפוקימון גו, עם הבוס הכי חזק במשחק שאפשר להכנס אליו רק בהזמנה של המשחק. בפעמיים הקודמות ירדן ואני הוזמנו אבל שגיא לא הוזמן, וירדן סיפרה לי שלמרות שלא הוזמן ולא יכל להלחם בעצמו, הוא עזר לכל הילדים האחרים לתפוס את הבוס בשבילם. ילד שלי מוצלח. זאת חבורה של ילדים בבית ספר יסודי שמעריצים את שגיא בגלל השליטה שלו בכל הסטטיסטיקות והפרמטרים של המשחק והיכולת שלו לתפוס כל פוקימון מרדן. הפעם הוזמנו שלושתנו אבל הרייד היה באחת וחצי ולא היו להם הסעות שיגיעו בזמן. לשמחתי השעה האחרונה של שגיא התבטלה אז לא הרגשתי רע לבקש מהמורה שלו לשחרר אותו מוקדם יותר ואספתי אותו מבית הספר לרייד. היינו 18 אנשים וניצחנו את הבוס, ושגיא זכה ללכוד אחד לעצמו, סוף סוף. הוא כל כך סבלני לילדים הקטנים, עוזר להם ומהווה דוגמא, לפחות בעיני מהצד. כן, עזבתי את העבודה בתקופה מאוד לחוצה כדי לקחת את הבן שלי להשתתף במשחק טלפוני, ואני גאה בזה. אני גם שמחה על זה שהייתי בבית כשזוהר חזרה הביתה ויכולתי לאסוף את ירדן מבית הספר כי פיספסה את ההסעה ולאסוף את ליאור מוקדם. בערב השלמתי קצת את העבודה כשלקחתי את ירדן לSHE CODES כאמור. מאוד שמחה בהם אני.

אי אפשר לנצח את כל המלחמות ולתפוס את כל הפרסים, יש המון כדורים באויר וחלקם נופלים על הריצפה. בכדורים שתפסתי השבוע אני מאוד שמחה.  

חדר משלה

כל אשה צריכה חדר משלה, אמרה וירג'יניה וולף.

החדר משלי הוא הסיפריה. יש כאן נוף מדהים של המפרץ, המון סטודנטים וספרים, שולחן שאפשר לחבר אליו מחשב ומרחב גדול משלי. אני בקומה השניה והקומה הזאת היא כמו מרפסת שצופה על הקומה הראשונה ועל הנוף, הקיר שמולי מורכב מהמון חלונות ומבעדם נשקף הנוף. מקום לנשום בו עמוק.

(זה לא הנוף הספיציפי הזה (ספרד, לפני שנה וחצי) זה נוף להמחשה מרחבית.)

סוף השבוע היה זמן להחלמה בבית, אבל אני עדיין מותשת מהשבועות הקודמים, אז את היום לקחתי לעצמי בסיפריה. מרגישה חולה מעט, אבל נעים לי כאן. סיימתי לכתוב את החלק המפורט של הגרנט על כל סעיפיו. עכשיו נשאר התקציר וממש עכשיו אני עושה הפסקה.

קראתי אצל אמבטיה (לינק בצד למעלה) על התמעטות הצורך בנוכחות גברית, לפחות באופן זמני. בספר "מעברים" כתוב על גיל המעבר שהורמוני המין הולכים ופוחתים ואז נשים נעשות פחות רגשניות וגברים יותר. אני חושבת שהדרישות מבן הזוג משתנות מאוד עם הגיל והחיים. אני לא בטוחה שלנשים צעירות היום יש את הפנטזיה על זוגיות שהיתה לי בגילן, שהיא תעלים את הקושי ותבלע את כל הרגשות הרעים. מעניין איך נשים רואות זוגיות היום, כי ברור לי שדברים מאוד השתנו מלפני 20 שנים.

מאמר מוסגר ארוך מעט: אתמול היינו אצל אמא שלי והיא נראתה לי מדוכדכת וזה מעציב אותי. לאמא שלי למשל, לא היתה פנטזיה על זוגיות, היא היתה מאוד מעשית מהתחלה. היא נתנה לנו ערימת ספרים שמצאה ליד בית האבות ובינהם הספר "מלכת היופי של ירושליים" והספר הזה שבר בצורת של כמה חודשים ללא ספר קריאה, מאז האחרון של דן בראון.

בספר היא כותבת על סבתא-רבא, סבתא ואמא של הגיבורה ועל העדר האהבה מחייהן הזוגיים. הדרישות מנשים וגברים בתוך הנישואין היו מאוד פונקציונליות - בית נקי, אוכל, ילדים מהאישה, שארה, כסותה, עונתה מהגברים והסיפור המשפחתי הוא הסיפור של הגבר. מתואר מפי הנשים שבספר שמקבלות את הדברים ומעבירות את המסר הלאה. מדהים עד כמה הנשיות והגבריות השתנו בתוך מאה שנים. אני בטוחה שבעשרים השנים האחרונות מאז שהייתי אישה צעירה ולא נשואה, השתנו מאוד הדיעות של נשים צעירות על עצמן ועל הזוגיות שהן רוצות או לא רוצות.

בכל מקרה, אצלי היתה התפקחות איטית ומרובת שלבים שבתוכה למדתי להיות בת זוג אמיתית לממיע. לא לנקות, לבשל וללדת, למרות שגם את אלו עשיתי (וגם הוא, פרט לללדת) אלא לראות אותו באמת ולתת לו תמיכה ורוח גבית. האושר שלו חשוב לי לא פחות מהאושר שלי, (גם כי אני יודעת שהאושר שלי תלוי באושר שלו). כשהוא עצוב, עצוב לי. הוא כבר כמעט שלא עצוב בגללי, אני חושבת. הוא החבר הכי טוב שלי, וזה המון, כי אני מעדיפה חברה נשית, בדרך כלל. הוא תמיד ידע לתמוך ולתת רוח גבית, זאת אני שהייתי צריכה ללמוד את כל אלו מאפס. אולי כי לא ממש קיבלתי את זה בעצמי. הרוח הגבית והתמיכה שקיבלתי מההורים שלי היתה מלאה חרדות וציפיות. הוא איכשהו יודע לתת את זה לי נקי. לילדים הוא קצת חרד, אולי קצת יותר ממני אפילו. אני חושבת שהאמהות שלי הפכה להיות הרבה יותר טובה בזכות ההשפעה שלו.

צריך לקבל אהבה כדי לדעת לתת אהבה. זאת לא אהבה שאינה תלויה בדבר, כי אין דבר כזה, ולא צריך להיות בעיני. אהבה שלא תלויה בדבר אינה תלויה במושא האהבה ולכן לא קשורה אליו באמת. אני מתכוונת לאהבה מכילה ומוחלת, מחזקת ומאמינה מתוך הכרות אמיתית עם מושא האהבה, חולשותיו, חוזקותיו ושגיאותיו. זה מה שקיבלתי מממיע וזה מה שאני מנסה להעביר לילדים שלי ולתת לו בחזרה.

לכן גם בזמנים שאין לי צורך בנוכחות גברית, ויש רגעים כאלו, תמיד יש לי צורך בנוכחות של ממיע.

היה לי מזל בחיים האלו.

עומס

היה לי שבוע עמוס במיוחד, אחרי חודש מטורף. כינוס מחלקתי שנתי והרצאות של סטודנטים והצגה קצרה שלי, שיפוט הצעת מחקר, כתיבת דוח שיפוט לדוקטורט, אסיפות הורים לשלושת הגדולים, שליחת קורות חיים אחרונות אחרונות לוועדה הקובעת (אחלו לי בהצלחה) וברקע אני מנסה לסיים לכתוב את הגרנט. ריב ממש מכוער בו אני הייתי הכעורה המרכזית עם ממיע, בעיקבות הלחץ. הוא צעק יותר חזק אבל אני אמרתי דברים יותר מגעילים.

זה יותר מדי בשבילי. הכל ביחד.

עכשיו הקטנים הביאו לי פאזל שהרכיבו שאתלהב, ואכן התלהבתי.

אני פרושה יותר מדי דק (תרגום לא משהו ל - spread too thin).

בכינוס המחלקתי סטודנטית שלי זכתה במקום השני בהרצאות וסטודנט שלי זכה במקום השני בפוסטרים. מאוד גאה בהם אני. זה היה כינוס מקסים, כל כך יפה לראות את הסטודנטים שלנו גדלים ומתפתחים כל כך יפה. ההרצאות היו ברמה של כנס בין לאומי והייתי גאה ושמחה להיות חלק מזה.

היום בבוקר, ישבתי לי קצת במיטה, לפני שהריצות החלו. בדקתי שסיכמתי נכון את הנקודות וחס וחלילה לא טעיתי (אכן, לא טעיתי.). הסתכלתי על הגשם ולא רציתי לצאת החוצה. אבל נסעתי להביא לקטן את המעיל מהגן ואז החלטתי שאפשר לנסוע להביא את הגדול מהטכניון ולקנות לדג הקרב שקיבלנו אקווריום. קנינו אקווריום חמוד ועוד שישה דגים כדי שלא יהיו לבד (גופים, לא קרב) ומחמם למים. ממיע עדיין כעס עלי, גם כי לא רציתי לקנות אקווריום ענק ממישהו שמוכר אבל עזר לנו להכניס הכל למקום. עכשיו הם שוחים להם בצוותא ונראים חמודים מאוד.

אז בישלתי עם הילדים ביחד, שניצלים ועוף עם ירקות ונודלס ואנטיפסטו ואז התקלחתי וזחלתי למיטה, להרגע ולכתוב פוסט.

אני חושבת שבינתיים אשאר כאן, בבלוגגר. העיצוב כאן יותר נחמד, אין סכנת סגירה מדי שני וחמישי ונעים לי. השכנים אותם שכנים ואני מקווה שנמשיך להפגש. בינתיים לא מרגישה הבדל דרמטי.

סוף שבוע טוב שיהיה לנו ושבוע רגוע סוף סוף!