גסטריטיס, זה מה שהרופא אמר. דלקת של רירית הקיבה. עשיתי בדיקת נשיפה מאוד מגעילה לזהות האם הגורם הוא החיידק הליקובקטר ואני די מושבתת. כואבת לי הבטן.
מרתק, הא? היום כבר קצת יותר טוב. הכדור משבית החומצה מתחיל להשפיע. הייתי בבית מיום חמישי ואני עדיין לא ממש משתוקקת לחזור לעבודה.
הכנתי מרק עוף עם איטריות לבטן הדואבת שלי וכולנו מאוד אהבנו את זה. אוכל מנחם לגשם ולסערה. בשל הגשם הכבד דחינו את העליה לקבר של אבא לשבוע הבא אבל ערכנו סעודה שלישית בבית הכנסת לזיכרו והילדים באו איתנו. הרב דיבר על האבא שלנו שנושא איתנו על גבו ואנחנו צריכים לזכור שהוא שם ואמר שטוב שאני זוכרת את אבי גם אחרי מותו. הרב השני דיבר על זה שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ושצריך לעשות בחיים האלו ולא להגיד "בעזרת השם" ולהסתפק בזה. אני מחבבת את הרבנים האלו. אבא שלי היה מרוצה מהם, אני חושבת, ושמח שאנחנו זוכרים אותו.
אני מוטרדת מבעיה במעבדה. אני מצפה שסטודנטים ידחפו את עצמם ויהיו מונעים מהרצון והסקרנות שלהם ואני תמיד דוחפת אותם למצות את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. יש לי מקרה בו זה לא קורה בכלל, ואני לא יודעת איך ואם בכלל אפשר לגרום לזה לקרות. זה עושה לא טוב במעבדה ומנהלת המעבדה האהובה שלי קצת יוצאת מדעתה ומשגעת אותי ואני מנסה להבין מה נכון לעשות. התחלתי לפקפק בדרך שלי, שאולי מאפשרת מדי ופרשת "בשלח" היום, באה לי בדיוק בזמן. יציאת מצריים, הפירסומת האולטמטיבית לכח של אלוהים ולבחירה בעם ישראל, ומה קורה בפרק? שניה אחרי שהם גומרים לשיר תודה לאדוני, כי גאו גאה, הם מתחילים להתלונן ולבכות. אין מים, אין אוכל, מה הוצאת אותנו ממיצרים? היה כל כך טוב שם. סיר בשר וזה. הרגע הם ראו ניסים ונפלאות, חצו את הים וצבא המצרי טבע בים, וזהו, משהו לא מסתדר והם חוזרים לפקפק ולהתלונן. אי אפשר לשלוט באנשים בפחד. זה לא עובד. אני מאמינה בהשראה, בלהתאמץ ולעודד ולדחוף קדימה, לא בלהסתכל להם על מספר השעות במעבדה. זה עבד עד עכשיו אבל זה עבד כשהייתי נוכחת הרבה יותר במעבדה. הסמסטר הזה היה כל כך עמוס שלא הייתי מעורבת כמו פעם ואני רואה שהנקלטות החדשות לא נכנסו לעניינים כמו בשנים הקודמות. הלב שלהן לא איתנו, וזה מאוד שונה ממה שהיה בעבר. קשה להשתלט על הכל, אני לא מבינה איך ראשי מעבדות גדולות עושים את זה.
זוהר ואני ראינו שבעה פרקים של העונה הראשונה של GLEE. מאוד אהבתי. אין שם דמות אחת נורמלית, כמעט כולם פסיכים או על הקצה והשירים מאוד יפים. אתמול ראינו את תור, הסרט השלישי. גם את זה מאוד אהבתי. חוש ההומור של תור התעצם משמעותית בסרט הזה והסרט ממש מצחיק ומהנה. ככל שאני מתבגרת והחיים שלי נעשים כבדים יותר אני יותר מחבבת סירטי פעולה מצחיקים, סדרות נעורים קלילות ולהקות זועפות, מסתבר. נו טוב, יכול היה להיות יותר גרוע!
שבוע טוב שיהיה לכולנו. שהבטן שלי לא תכאב ושאמצא את הדרך להחזיר את המעבדה להיות המקום השמח והמתלהב שאני רוצה שתהיה.
מרתק, הא? היום כבר קצת יותר טוב. הכדור משבית החומצה מתחיל להשפיע. הייתי בבית מיום חמישי ואני עדיין לא ממש משתוקקת לחזור לעבודה.
הכנתי מרק עוף עם איטריות לבטן הדואבת שלי וכולנו מאוד אהבנו את זה. אוכל מנחם לגשם ולסערה. בשל הגשם הכבד דחינו את העליה לקבר של אבא לשבוע הבא אבל ערכנו סעודה שלישית בבית הכנסת לזיכרו והילדים באו איתנו. הרב דיבר על האבא שלנו שנושא איתנו על גבו ואנחנו צריכים לזכור שהוא שם ואמר שטוב שאני זוכרת את אבי גם אחרי מותו. הרב השני דיבר על זה שאלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו ושצריך לעשות בחיים האלו ולא להגיד "בעזרת השם" ולהסתפק בזה. אני מחבבת את הרבנים האלו. אבא שלי היה מרוצה מהם, אני חושבת, ושמח שאנחנו זוכרים אותו.
אני מוטרדת מבעיה במעבדה. אני מצפה שסטודנטים ידחפו את עצמם ויהיו מונעים מהרצון והסקרנות שלהם ואני תמיד דוחפת אותם למצות את הפוטנציאל שלהם עד הסוף. יש לי מקרה בו זה לא קורה בכלל, ואני לא יודעת איך ואם בכלל אפשר לגרום לזה לקרות. זה עושה לא טוב במעבדה ומנהלת המעבדה האהובה שלי קצת יוצאת מדעתה ומשגעת אותי ואני מנסה להבין מה נכון לעשות. התחלתי לפקפק בדרך שלי, שאולי מאפשרת מדי ופרשת "בשלח" היום, באה לי בדיוק בזמן. יציאת מצריים, הפירסומת האולטמטיבית לכח של אלוהים ולבחירה בעם ישראל, ומה קורה בפרק? שניה אחרי שהם גומרים לשיר תודה לאדוני, כי גאו גאה, הם מתחילים להתלונן ולבכות. אין מים, אין אוכל, מה הוצאת אותנו ממיצרים? היה כל כך טוב שם. סיר בשר וזה. הרגע הם ראו ניסים ונפלאות, חצו את הים וצבא המצרי טבע בים, וזהו, משהו לא מסתדר והם חוזרים לפקפק ולהתלונן. אי אפשר לשלוט באנשים בפחד. זה לא עובד. אני מאמינה בהשראה, בלהתאמץ ולעודד ולדחוף קדימה, לא בלהסתכל להם על מספר השעות במעבדה. זה עבד עד עכשיו אבל זה עבד כשהייתי נוכחת הרבה יותר במעבדה. הסמסטר הזה היה כל כך עמוס שלא הייתי מעורבת כמו פעם ואני רואה שהנקלטות החדשות לא נכנסו לעניינים כמו בשנים הקודמות. הלב שלהן לא איתנו, וזה מאוד שונה ממה שהיה בעבר. קשה להשתלט על הכל, אני לא מבינה איך ראשי מעבדות גדולות עושים את זה.
זוהר ואני ראינו שבעה פרקים של העונה הראשונה של GLEE. מאוד אהבתי. אין שם דמות אחת נורמלית, כמעט כולם פסיכים או על הקצה והשירים מאוד יפים. אתמול ראינו את תור, הסרט השלישי. גם את זה מאוד אהבתי. חוש ההומור של תור התעצם משמעותית בסרט הזה והסרט ממש מצחיק ומהנה. ככל שאני מתבגרת והחיים שלי נעשים כבדים יותר אני יותר מחבבת סירטי פעולה מצחיקים, סדרות נעורים קלילות ולהקות זועפות, מסתבר. נו טוב, יכול היה להיות יותר גרוע!
שבוע טוב שיהיה לכולנו. שהבטן שלי לא תכאב ושאמצא את הדרך להחזיר את המעבדה להיות המקום השמח והמתלהב שאני רוצה שתהיה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה