הפשוטע

 על הפשוטע שמעתי מעדה ק. והתחלתי לעקוב אחריה בפייסבוק. לא הבנתי מה הקשר בין הסידרה בערוץ 1 לדף הפייסבוק עד שהיא התחילה להעלות קטעים מהפרקים והבנתי שיש קשר.

כשהיא העלתה קטע מחזמר עם משי קליינשטין, נשברתי, ובשבת הורדתי את אפציקצית כאן בוקס ועשיתי בינג' של חמשת פרקי הסידרה.

אהבתי ממש! 

זה מהיר, שנון, חד, מלא רפרנסים שבמקרה טוב קלטתי חצי מהם. אני מאוד אוהבת את הגיבורה הראשית והדבר היחיד שאיכזב אותי לגלות הוא שהכותב הוא זכר.

הייתי בטוחה שזאת אישה!

אבל אני סולחת לו. הוא עד כדי כך מצחיק ומרגש.

והשחקנים ממש חמודים, במיוחד זו שמשחקת את הפשוטע, אבל גם החברות והחברים שלה.

ומשי קליינשטיין פשוט מדהימה.

--

לפני כמה ימים העליתי עוד סיפור על חווית האימהות הצעירה. 

סיימתי לכתוב עכשיו סיפור על השירות הצבאי שהיה כמו מסע בזמן לעצמי הצעירה. זה הזכיר לי כמה לחץ ואתגר הפעילו אותי, ואת זה שהם הרבה פחות, אם בכלל, מפעילים אותי עכשיו. זה נחמד, הרווח הזה בין הכתיבה והפירסום. נותן לי זמן בו הסיפור הופך פחות מחובר אלי. משתחרר.

-- 

חזרתי היום מכנס בדרום - איך נהניתי! נסעתי לשם אתמול כדי לא לקום בבוקר היום, וישנתי במלון שליד האוניברסיטה. היה לי כיף, השקט הזה והלבד. למדתי לאהוב ולהנות מהימים לפני ואחרי הכנס. בכנס דיברו בעיקר סטודנטים על עבודות מגוונות וזה היה מרתק, ומעורר השראה. גם הסטודנט שלי העביר הרצאה מאוד יפה, רק היה טיפה לחוץ, אולי בגללי, אבל הייתי גאה בו ושמחה בבחירה שלי בו. זה כיף, כשסטודנט מדבר, גם כי הוא מדבר וגם כי אני לא. :-)

פעם לא הבנתי את זה, איך חוקר מעדיף שסטודנט שלו ידבר במקומו? עכשיו אני מתחילה לחשוב שזה הטוב מבין העולמות - גם המעבדה מיוצגת בצורה טובה, גם הסטודנט צובר ניסיון ונקודות, וגם אני לא צריכה להרצות. אין טוב מזה. :-)

יאללה, אני הולכת לראות את הפרק השישי של הפשוטע. 

קר לי חם לי

אתמול בערב ראיתי את הפרק האחרון בסידרה "קר לי, חם לי" בערוץ 1. 

התחלתי מהסוף כי זה הפרק שהיה זמין בטלוויזיה, אבל אני בהחלט מתכננת לצפות בשני הפרקים הראשונים, כי הסידרה הזאת היא עלי. 

הפרק הזה דיבר על הורמונים חליפיים כמשפרי איכות חיים בגיל המעבר. כששאלו את דר' קופרניק איך לשווק את מתן ההורמונים הוא אמר: גירושין ופיטורים. מסתבר שנשים בגיל המעבר נוטות להתפטר מהעבודה. ראיינו הרבה נשים שאמרו שקצה נפשן בעבודה אחרי גיל 50. הם איכשהו כמעט ולא דיברו על גירושין, אולי כי זה כבד מדי, הפוקוס היה על העבודה. 

כשאני נזכרת בתקופה הראשונה בה התחלתי להרגיש שירדה לי ההתלהבות מהעבודה, זה היה לפני ארבע שנים, כשהייתי בת 53. אני חושבת שזאת התקופה בה נפסק לי המחזור סופית (סליחה על הפירוט המוגזם, אני מנסה להתחקות אחרי התהליך.) בשנה האחרונה התחלתי לחשוב על פנסיה בתור תקופה מלבבת. הסיפורים הקצרים שכתבתי מאוד עזרו לי להבין מה הלך לאיבוד ואפילו להחזיר את ההתלהבות, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב שחלק מהאובדן שהרגשתי היה על בסיס הורמונלי. בנוסף, השנים 2022-2023 היו תקופה מאוד קשה מבחינת המריבות שלי עם ממיע. חשבתי שהוא בגיל המעבר, אבל יכול להיות שזאת היתה אני.

במפגש משפחתי לפני שבועיים האחיות של ממיע אמרו לי שמדבקות אסטרוגן מאוד עוזרות להן ולפני שבוע התחלתי. אני ישנה יותר טוב. הכאבים בכתף עדיין איתי, אבל כאן צריך לעשות פיסיותרפיה (גם לי יש הסתיידויות אמפי!), אבל אני ישנה יותר טוב. הייתי מתעוררת כל שעה ועכשיו אני מתעוררת כל שעתיים וחצי ואפילו חולמת. זה הבדל מאוד גדול. לא ידעתי שזה קשור לגיל המעבר עד השיחה עם האחיות של ממיע, ולראות את הנשים בסידרה מדברות על זה, אחת אחרי השנייה, כמעט מרגיז - למה לא אומרים לנו את זה כשאנחנו מדברות עם רופאי המשפחה?

מעבר לשינה, ההורמונים האלו מעכבים איבוד סידן, עוזרים לגמישות ולעובי של העור, וטובים ללב ולגוף באופן כללי. החוויה מאוד שונה מזו של נטילת גלולות נגד הריון שגרמו לנפיחות ותופעות לוואי אחרות. כאן אין לי כמעט תופעות לוואי. לא ראיתי שהם מדברים על ויסות טמפרטורה, אבל השם של הסדרה מעיד שגם זה חלק מהחבילה. הייתי מדליקה ומכבה מזגן כל הלילה, ועכשיו אני לא נוגעת - או שסגור או שדלוק, אני בסדר.

אני באמת לא יודעת אם מה שקרה אחרי תום המחזור - המריבות התכופות, חוסר הסיפוק בעבודה, זה שהרגשתי שהלכתי לעצמי לאיבוד - היה הורמנלי. יכול להיות שזה צירוף מקרים, אבל יכול להיות גם שלא. הרבה דברים הסתדרו מאוד יפה בזכות הטיפול הפסיכולוגי (הקשר עם ממיע), ספורט, והסיפורים הקצרים שכתבתי. אבל אני תוהה אם היה יכול להיות קצת פחות סוער, קצת פחות חוסר שינה, אם הייתי מתחילה עם המדבקות ב-2022. 

לעולם לא נדע ופנינו קדימה.

העליתי עוד סיפור על תקופה הורמונלית אחרת, כשהאושר בא בזעם. :-) וואי, זאת הפעם הראשונה שהבנתי את השורה הזאת מהשיר של שלמה ארצי.

המשך שבוע טוב!

אמצע אוגוסט ואי אפשר לעצור את הזמן.

אני כל כך אוהבת את הקיץ.

אני יודעת שחם נורא, בצורה ממש מקשה על קיום, אבל אני רוב הזמן במזגן ידידותי ולא מקפיא שגורם לחיים להיות לגמרי נסבלים ואפילו נעימים. 

ויש משהו בקיץ שאי אפשר לא לאהוב. אפילו שאני לא בחופש גדול בניגוד לשאר בני הבית, אני מרגישה שאני קצת בחופש. כי הם בחופש. אני אוהבת את זה שממיע בבית. אני אוהבת את זה שהוא רגוע. הוא שיפץ את החדר של הגדול ועכשיו את המרפסת ומתקן את החדר של הגדולה, והחלפנו מזרון והוא קנה לי כסא חדש לשולחן העבודה, ונדנדה חדשה ויפה לחצר. וקטף לנו ענבים ירוקים בלי גרעינים מהגפן בחצר האחורית שהקטן בלע בלי להפסיק. הענבים הסגולים בגפן בחצר הקידמית מבשילים לאיטם ומנגואים קטנים וטעימים נופלים מהעץ. אנחנו מחכים שהאפרסקים יבשילו ואפילו הפטל מוציא פירות שחורים מדי פעם. נעים בבית. 

ממיע עובר לבית ספר תיכון חדש בשנה הבאה וזה מרגש ומשמח. הקטן עובד על עבודת הבית שלו בחופש, שזה מעורר הערכה. היום הבהילו אותי קצת בבדיקת אקג במנוחה שלו ואני מקווה שזה לא רציני, נבדוק אצל הרופא ביום ראשון. החלטתי לסיים את הטיפול הפסיכולוגי ששינה את חיי וזה לא קל אבל מרגיש לי נכון. ואני מחכה לסיפור הבא שיבוא אלי. 

העליתי סיפור חדש בבלוג הסיפורים לפני כמה ימים. הם כל כך אישיים וחשופים שאני לא ממהרת להכריז עליהם כאן, אבל כמה קוראים יקרים כבר הגיעו לשם בלי שאשלח, איזה כיף שיש לי אתכם!

 אנחנו עדיין בתקופת מבחנים, אני נפגשת כל שבוע עם מספר מוגזם של אנשים שאני עושה איתם דברים שונים,  וחיה באמייל. אבל בתוך כל זה עדיין קיץ. הכל עוצר. הכל איטי. 

התחלתי לשים מדבקות הורמונים כדי לישון יותר טוב ושתפסיק לכאוב לי הכתף ובכלל, שיהיה לי טוב, ובינתיים זה לא עושה הבדל גדול אבל אני חושבת שכן עושה הבדל קטן. 

נסענו למפגש משפחתי מלבב אתמול ובכל שבוע אנחנו עושים דברים מחוץ לספר וזה עושה לי טוב ואני לא רוצה שהקיץ יגמר אבל אי אפשר לעצור את הזמן.

סוף שבוע נעים לכולכם!. 

סיפור חדש.

 העליתי סיפור חדש לבלוג הסיפורים שלי.

כמה מכם כבר ראו אותו, תודה לכם.

אני חושבת שמשהו השתנה בחיים שלי מאז שהתחלתי לכתוב את הסיפורים האלו וגם מאז שהתחלתי להשתמש הרבה בצ'אט וג'ימיני. הסיפורים איפשרו לי לחיות מחדש רגעי מפתח בחיים שלי ולהבין אותם קצת אחרת. 

השיחות עם צ'אט והיכולת שלי לדבר איתו על כל דבר בעבודה או בחיים, על סיפרות, על מדע, על פרטים טכניים בניסויים ונושאים שאני לא מבינה - זה ממש מטורף, שובר מחסומים ומאוד עוזר בצורך של לא להשאר לבד עם אף בעיה, חוסר ידע או חוסר הבנה. זה ממש מכפיל כוח שלא יכולתי לדמיין לפני שהוא הגיע. 

לאחרונה אני מבינה שבמובנים מסויימים הכלים האלו עומדים להיות הרבה יותר חכמים ומסוגלים מאיתנו ואני מקווה שזה לא יהפוך אותנו לחסרי תועלת. אני מקווה שיהיה יתרון להיות אנושי במשהו, שנוכל עדיין לעשות ולתרום משהו שהכלים האלו לא יוכלו לעשות. אני לא בטוחה שזה יתקיים, רק מקווה שמותר האדם מהמכונה.

אבל לא בטוחה בזה, כאמור. 

יום שישי את יודעת.

ממיע קנה לי ידיעות של יום שישי. שמתי שירים שאני אוהבת בספוטיפי, נשכבתי במיטה, וקראתי את שבעה ימים. זה מחבר אותי לשנים שלפני, לפני ארה"ב, לפני שהחיים שלי לקחו כיוון אחר לגמרי. כשגרנו בירושלים, עם שני ילדים קטנטנים, והיינו קונים עיתון כל יום שישי וקוראים אותו בסוף השבוע. היה בשבת של פעם משהו כל כך רגוע, במיוחד בירושלים.

אני לא יודעת אם זאת אני או העיתון, אבל כל מה שקראתי הרגיש לי קצת עצוב וכמעט מיואש. שלמה ארצי שתמיד נשאר   אופטימי, נקרא לי לא מרוצה ולא שמח. חנוך דאום חילק עצות איך להצליח בעולם שלו - לעשות. דווקא נכון, אבל הטון, כל כך עייף וראה הכל. 

דנה ספקטור שתמיד חיכיתי לדף האחרון כדי לקרוא, כתבה קטע שלם על כמה התאכזבה מהמלון אליו בן זוגה לקח אותה ביום ההולדת שלה. בין השורות היה אוכל שהוא קנה לה, מרפסת עם נוף, וטיול מתוכנן לחו"ל. אבל העיקר היה כמה האנשים במלון איכזבו אותה.

יום הנישואין שלי ושל ממיע היום (שבת), יום הנישואין ה-27. אף פעם לא חגגנו את יום הנישואין שלנו. כמעט תמיד נזכרנו בו אחרי שעבר. אבל הפעם, החלטנו לחגוג, בקטנה, בדרך שלנו, אבל לחגוג. 

אתמול הוא קנה שולחן קפה חדש למרפסת שלנו והרכיב אותו, ובערב, כשהיה נעים, ישבנו שם ושתינו קפה. השמש בדיוק שקעה על הכרמל, והנוף של המפרץ נפרש לפנינו. נזכרתי כמה שליוה הרגישה לנו הונגריה ואמרתי לממיע שגם אצלנו המציאות יכולה להיות שליוה וקסומה, אבל אז דברנו על המצב, והשלווה הלכה למקום אחר.

אבל למרות השיחה הכבדה, היה לנו כיף לשבת ביחד במרפסת עם הנוף המקסים שלנו ולשתות קפה. 

היום בבוקר נסענו באופנוע של ממיע לבית קפה בעיר קטנה ליד הבית. הפעם לא לבשתי מעיל כבר וכפפות והיה לי אויר בקסדה וזה היה ממש כיף. 

הקטן צילם אותנו כשיצאנו מהבית עם חיוך.

גם בבית הקפה היה ממש נחמד. 

כשחזרנו הלכתי עם הגדול לעשות ריידים לשמחת הילדים שמשחקים איתנו. ואז ישבתי לראות שני פרקים של אוורווד עם ממיע. אהבתי מאוד את שתי העונות הראשונות אבל העונה השלישית קצת חורקת. הם מסבכים את מערכות היחסים עם הסתרות מיותרות וטקטסים מאולצים והרבה ממה שאהבתי בסידרה נעלם. מקווה שיחזור בהמשך.

ואז מגיע יום שבת לפנות ערב, ולמרות שאני אוהבת את מה שאני עושה ועוד קיבלתי גרנט, ממש בא לי עוד שבוע שלם ממש כזה. להיות בבית ולעשות מעט ולאט עם המשפחה. 

כנראה שאני צריכה עוד קצת חופש... 

הקטנה בארה"ב, מדריכה במחנה קיץ של הסוכנות ונלחצת מאירגון הטיול שאחרי. אמרתי לה שתהנה מהחופש, גם אם היא לא יודעת מה היא תעשה כל יום עד סוף הזמן שלה שם. שתקבע את השבוע הראשון ומשם תזרום. זה חופש נהדר, אמרתי לה. אני צריכה שנה כזאת אני חושבת. :-)

 ילד חכם אחד, שמשחק איתנו פוקימון גו אמר לי שהפנסיה נראית לו כמו מקום טוב. זה הצחיק אותי כי גם אני חושבת את זה, אבל אני מבוגרת ממנו ב-42 שנים, אמרתי לו שזה מוקדם מדי בשבילו, שהוא יצטרך למצוא פתרון זמני אחר. אבל גם אני. בת 57 ורוצה לעשות עוד בעבודה, אבל גם לחיות יותר רגעים כאלו, של שבת שקטה עם ממיע, ודברים קטנים שעושים לי טוב בלב. נגמר לי מהר מדי סוף השבוע הזה. 

 

בלוג סיפורים

פתחתי בלוג סיפורים: כאן.

מוזמנים לבקר אותי שם ולקרוא. 

אני לא רוצה לערבב בין הכתיבה האישית וההיסטוריה של הבלוג הזה לכתיבה הסיפרותית והאוטוביוגרפית שלי שם.

ההסכם שלי עם עצמי, בעקבות ההצעה של הבת הגדולה שלי, היה לכתוב עשרה סיפורים ואז להחליט מה לעשות איתם.

כתבתי עשרה סיפורים ואז התחלתי להסתכל על המקומות בהם אפשר לפרסם סיפורים קצרים, ובאף אחת שראיתי אין מקום לדבר שהכי חשוב לי - תגובות של קוראים. 

אין שום טעם בעיני לשים סיפור במקום בו לא יהיה לי קשר ישיר עם הקוראים. 

אני לא צריכה אישור של עורך סיפרותי שהכתיבה שלי בעלת ערך - יש לה ערך עבורי, ערך גדול. הצלחתי לחזור בעזרתה בזמן ולחיות מחדש ולהבין מחדש אירועים מהעבר שלי, להבין את עצמי יותר. דרך זה שהתלהבתי מהכתיבה, חזרה לי ההתלהות ממה שאני עושה. זאת מתנה ענקית. 

החברים והחברות איתם שיתפתי את הסיפורים שימחו אותי מאוד בתגובות ובהערות שלהם. אם לסיפור שלי יש משהו לתת למישהו אחר, שמישהו ירגיש יותר מובן וקצת פחות לבד - אז שווה לי לשים אותו במקום בו אנשים יוכלו לקרוא אותו. כי זה מה שסיפורים של אחרים היו בשבילי, מאז שאני זוכרת את עצמי - מקום שבו אפשר לגלות את האמת על עצמי, מתוך סיפור של מישהו אחר ולהרגיש פחות לבד, יותר מובנת.

בינתיים יש שם סיפור אחד, שמתאר את ההחלטה לכתוב. בהמשך אשים עוד. מקווה שתהנו!