מה שקורה אחר כך.

 אתמול ראיתי את הסרט "מה שקורה אחר כך" של מג ריאן בנטפליקס וזה גרם לי לחשוב - האם אפשר להיות מבוגר מאושר? 

זה על שני אקסים שנפגשים בשדה תעופה ומדברים על כשלון מערכת היחסים שלהם, ועל כשלונות והצלחות אחרות בחיים שלהם. לא ממליצה בחום על הסרט הזה, אבל הוא לא רע. הוא לא עמוק מדי, או משמעותי מדי, או מעורר הזדהות או מחשבות עמוקות מדי, אבל היה בו משהו שגרם לי לראות אותו עד הסוף, גם זה משהו. 

באיזה שהוא שלב הוא אומר שכל מה שהוא רוצה בשביל הבת שלו זה שהיא תהיה מאושרת. היא שואלת אותו: האם אתה מאושר? והוא אומר בכנות: ברור שלא.

שני הגיבורים של הסרט נכשלו במערכות היחסים המשמעותיות שלהם דבר שמסביר באופן חלקי למה הם לא מאושרים בנקודה הזאת בזמן.

אני חושבת שמערכות היחסים המשמעותיות שלי, קודם כל עם ממיע והילדים, אבל גם עם חברות וחברים משמעותיים, הם הדבר שבאופן יציב והדיר שאפשר לסמוך עליו, גורם לי לאושר, שמחה, עצב והרגשה שחיי מלאים. אני אוהבת להיות בבית איתם, או לצאת איתם לחופשה, לדבר, לראות איתם סרט, לקרוא לידם ספר. לראות אותם מנסים, נכשלים, מצליחים וחיים את החיים שלהם, זאת אחת המתנות הכי גדולות שהחיים מציעים. בקמן (עיר הדובים) צודק, ואנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו, אבל אנחנו יכולים לתת להם כלים בעזרתם הם יכולים להגן על עצמם, עד כמה שאפשר להגן על מישהו בחיים האלו. 

כי כמו שהגיבור של הסרט אומר לבת שלו (גירסה חופשית שלי, אל תתפסו אותי במילה): החיים ישברו לך את הלב, אבל זה בסדר. זה מה שהחיים עושים. אנחנו נהיה שם כדי לחבק אותך ולעשות את זה קצת פחות כואב, אבל כאב הוא חלק מהחיים ואכזבה גם. 

כשיש אנשים שאוהבים אותנו גם כשאנחנו נכשלים, אנחנו יכולים לנסות, לנסות באמת. 

אני מנסה באמת, כבר לא מעט זמן והעבודה שלי גורמת לי שמחה ועצב, אושר וכאב. אני מניחה שזה נובע מכך שהעבודה היא חלק מאוד גדול ממי שאני. אולי זאת פריבילגיה לאהוב כל כך את מה שאני עושה, שבימים שאני בין [עליות] אני מרגישה חוסר משמעותי בלב. רשמתי [עליות] כי אין מילה אחת לתאר את התחושה של ימים טובים ומה שקורה בהם. זה יכול להיות תקופה שבה הסטודנטים מתקדמים מאוד ומגלים דברים חדשים ואני קוראת המון ולומדת ומבינה ומתרגשת. זה יכול להיות תקופה בה אני כותבת מאמרים או גרנטים ואני מחברת את כל החתיכות למשהו שלם שמרגש אותי. או תקופה בה אני מרצה על נושא חדש ומלהיב שמתהווה במעבדה. או כל הדברים האלו - כשאני מרגישה תנועה ואני מבינה אותה והיא מלמדת אותי. 

ועכשיו אני בין [עליות]. אני מקווה לפחות שעוד מעט תהיה [עליה]. {סליחה על ההסחפות עם הסוגריים, כשמתחילים קשה להפסיק. :-)}. כרגע אני יושבת במעבדה וכותבת פוסט במקום לקרוא, כי אני לא יודעת מה אני רוצה לקרוא או לעשות עכשיו. 

זה כל כך מוזר. אני כל כך רגילה להיות עמוסה עד אפס מקום ולהלחם על כל קריאה או עשייה, בין שאר הדברים שאני חייבת לעשות. אבל הנה. פוסט בין [עליות]. אני מקווה שהוא יגע בכם או יגיד לכם משהו ותספרו לי עליו אם תרצו. 

}{

   

הבטחה מול הגשמה.

 אני בסוף החלק השלישי של הטרילוגיה של עיר הדובים של בקמן, ואני כבר יודעת שהדמות האהובה עלי עומדת למות. אני יודעת, כי הוא לא מפסיק לרמוז על זה, ונשברתי ובדקתי בגוגל איך הוא מת. 

מכעיס אותי שבקמן הורג אותו ומשאיר אותו צעיר ומבטיח לנצח. מכעיס אותי שהוא לא מאפשר לו לגדול ולהפוך למבוגר, להגשים את ההבטחה. 

הוא הצעיר הכי מוסרי, והחבר הכי טוב והכי עושה מה שנכון תמיד, לא משנה מה המחיר שהוא משלם. הוא מנסה להציל את כולם תמיד ואין לו גבולות. 

וזה גרם לי לחשוב על מה היה קורה לו אם בקמן היה מאפשר לו לחיות. על זה שמבוגרים שחיים באמת, אף פעם לא יכולים להגשים את ההבטחה או את החלומות שלהם כשהיו קטנים. אפילו אם הם משיגים כל מה שחלמו עליו, אי אפשר להרגיש הכי טוב, הכי חזק, הכי מוצלח, בטוח ושלם כל הזמן. 

החיים הם גלים של שמחה ועצב, שלמות ותחושת חוסר. שיאים ונפילות. אי אפשר להחזיק אושר או תחושת הישג יותר מכמה רגעים. אי אפשר להציל את כולם, רק את מי שרוצה ומוכן להנצל. 

מישהו כתב עלי בספר המחזור של כיתה יב' שהפכתי פחות ופחות חיה רעה, ויותר ויותר תלמידה. כבר בתיכון התמתנתי, ועוד הרבה יותר אחרי שהילדים נולדו וגדלו, לאחר שהפכתי לראש מעבדה ועוד, כשהפכתי לראש חוג. ככל שהאחריות יותר גדולה ויש יותר אנשים שאני אחראית עליהם, אני פחות יכולה להגיד בדיוק מה שבא לי איך שבא לי, אני צריכה להגיד דברים שישמעו וישנו אצל מי ששומע. 

היום התאכזבתי מהסטודנטים בשיעור שאני מלמדת. כתבתי מכתב המשקף בדיוק מה שהרגשתי ומסביר להם איך אני מצפה שישתפרו לקראת השיעור הבא. נתתי לצ'אט לערוך את המכתב כך שכל החלק הלימודי נשאר, אבל הכעס מוחלף בנחישות. שלחתי את המכתב המרוכך לסטודנטים ואת שני המכתבים לבת שלי. היא אמרה שהמכתב שלי הרבה יותר טוב, ברור וגורם למוטיבציה, אבל אני עדיין חושבת שאי אפשר להגיד לסטודנטים - הייתם גרועים בצורה אומללה היום, חלקכם בגלל שלא התאמצתם וחלקכם למרות שהתאמצתם. 

יכול להיות שאפשר, אבל לא הרגשתי נוח עם הכעס והתיסכול שלי. הם לא ממלכתיים. :-) 

כשהייתי ילדה החלומות שלי היו בעיקר בלזכות בפרסים על עבודת חיי ולהגיד תודה לכל מי שעזר לי ולהרגיש הרבה יותר טובה מכל מי שהציק לי. חלמתי על רגע השיא, שבו אני מקבלת הכרה אבסולוטית מכולם ואני נדיבה לכולם. זכיתי בפרסים, ועוד יותר טוב - התלמידים שלי זכו בפרסים (זה באמת יותר טוב!) אבל רוב הרגעים בחיים הם לא כאלו. יש רגעים אחרים נפלאים, כשניסוי מתחיל לעבוד, כשמגלים משהו חדש, כשסטודנט מצליח, כשמאמר או גרנט מתקבלים, אבל רוב הזמן, אנחנו פשוט מנסים ומחפשים את הדרך ולא בטוחים שמה שאנחנו עושים נכון או יוביל אותנו לאן שאנחנו רוצים להגיע. וזה מספיק טוב. במיוחד אם אנחנו הולכים עם אנשים שאנחנו אוהבים, ויש לנו גב בבית - שאוהבים אותנו גם כשאנחנו נכשלים.  

זה היה אפשרי ומספיק טוב גם לדמות האהובה עלי בספר, אם בקמן היה נותן לו את הזמן לגדול.   

בא לי לכתוב

אבל אין לי נושא ברור לכתיבה. :-)

השבוע היה קצת יותר טוב מהקודמים מבחינת התחושות שלי. ביום ראשון הייתי עם ממיע כל היום - קנינו שולחן אוכל. וזה היה ממש נחמד לדבר ולהיות איתו. הוא מאוד עודד אותי בקשר לעבודה, שהשאלות שלי טובות ואני עושה את הדבר הנכון לפתח שיטות כדי לענות עליהן. גם השולחן שקנינו היה מאוד חמוד. יגיע ביום ראשון.

הקטנה שלי נבחנה להיות מדריכת נוער לילדים בחו"ל מטעם הסוכנות. היא הכינה פעיליות מאוד מושקעות ויפות ונראה לי שעשתה חייל במיונים. האנגלית שלה היא ברמה של שפת אם ויש לה ניסיון עשיר בהדרכה, אז מבחינתי לפחות, היא עברה בהצלחה. :-)

איש המחשבים שלנו עוזב, וזה מאוד מעציב את כולנו, כי הוא עוזב לחו"ל כי לא יכול להכיל יותר את מה שקורה כאן. מאחר והוא עוזב למקום קר, התקבלה ההחלטה לקנות לו צעיף וכובע מצמר ולרקום עליהם ציור של דיונון שאיש מוכשר אחד צייר בצבעי מים. הרוקמת ביקשה שנעביר את התמונה כווקטור, ורבים וטובים מאיתנו ניסו לעשות מה שהיא ביקשה, אבל זה לא היה מה שהיא היתה צריכה. עד שמישהי אמרה למנהלת המעבדה שלי - הבת של אמאל'א, כל כך מוכשרת, היא בטוח תוכל לעזור. הבת שלי לא רק מוכשרת, היא גם הבינה שהרוקמת צריכה לפרק את הציור לצבעים ולצורות המרכיבות אותו, כדי שתוכל להגיד למחשב - בחוט הזה תרקום את התמונה הזאת, בחוט הזה את זאת וכו. היא עברה על התמונה והפכה אותה לתמונה משלושה צבעים נפרדים, וסוף טוב הכל טוב. יצא מאוד יפה, ואני מאוד גאה בה.

אני גם אוהבת את החוג שלי. יש בו אוירה של ביחד, של עזרה הדדית ושיתוף פעולה. אני נהנית לפגוש אותם ולדבר איתם וזה נהדר ולא מובן מאליו.

הקטן שלי משחק בליגת כדורסל מחוזית, ילדים א'. הוא מהקטנים בקבוצה, אבל הוא מאוד אתלטי ומאוד אוהב את זה. במשחק שהיה אתמול הוא לקח ריבאונדים, מסר וחטף, אבל כמעט ולא ניסה להגיע לסל. דיברתי עם האבא של הכוכב של הקבוצה והבנתי שהוא מתאמן גם עם מאמן פרטי ושההורים שלו משקיעים הרבה בפיתוח הכישרון שלו. 

ישבתי ודיברתי עם הילד היום על המשחק ובכלל. הוא אמר לי שיש לו מחשבות על איך הוא יוכל להיות שחקן כדורסל בעתיד, כשיש הרבה ילדים טובים ממנו. אמרתי לו שמה שיהיה בעתיד, לא משנה עכשיו. אולי הוא יהיה ואולי לא, אבל מה שחשוב הוא שילמד להצליח במה שחשוב לו. אם הוא לא מרגיש מספיק בטוח לקלוע, שיתאמן על זה המון לבד. ואז ינסה את זה באימון, עם הילדים האחרים. ואז זה יבוא לו בטיבעיות גם במשחק. הוא אמר שהיתה לו תקופה לא טובה מבחינת קליעות ומאז הילדים צוחקים עליו על זה. זה הסביר לי למה הוא לא מנסה לקלוע במשחק.

אמרתי לו שיש בקבוצות דינמיקות שמתקבעות וקשה לשנות אותן, אבל אפשר. שהוא צריך להתאמן על זה עד שיהיה ממש טוב בזה, ואז הם יפסיקו לצחוק כי לא יהיה על מה, וישכחו בכלל שפעם הוא לא קלע טוב. אמרתי לו שרוב החברים שלו שניסו לקלוע במשחק, פיספסו, אז הם לא יותר טובים ממנו, רק יותר אמיצים לקחת על עצמם את הקליעה. שלקחת כדור לסל דורש הרבה מאוד אומץ, לקחת בחשבון שאולי לא תקלע ובכל זאת לנסות. לקחת אחריות ולהאמין בעצמך. סיפרתי לו על דברים שהיו לי מאוד קשים, והייתי צריכה מאוד להתאמץ כדי ללמוד אותם, עד שהייתי טובה כמו או יותר מאחרים. 

אמרתי לו שזה אולי הדבר הכי חשוב שהוא יכול ללמוד מהמשחק הזה: שכשהוא רוצה משהו, והוא חשוב לו, הוא יכול להביא את עצמו להיות טוב בזה ולהצליח. 

קצת אחרי השיחה שלנו הוא לקח את הכדורסל והלך להתאמן במגרש. :-)

ממיע אמר שצריך לדבר עם המאמן על זה שצוחקים עליו, אבל אמרתי שעדיין לא. אני רואה איך הילדים מתייחסים אליו והוא מאוד מוערך ואהוב. הוא גם מאוד רגיש לביקורת והצחוק שלהם זה "איך לא קלעת את זה?" ולא יותר מזה. אז אני רוצה שילמד גם לשנות את היחס של החברים שלו אליו בזה שיקח את עצמו ברצינות ויהיה טוב בזה. זה ניסיון שיכול להשאר איתו הרבה אחרי בית הספר והליגה בכדורסל. הידיעה שהוא יכול להגיע למקום בו הוא רוצה להיות. זאת אולי אחת הידיעות הכי חשובות להצלחה.

שבת שלום!

מפסיקה לחשוב על התסריט. לשבועיים.

 אחרי שדיברתי עם צ'אט על השיר LIFE ON  MARS כתבתי לו קצת עלי בזמן האחרון, והוא אמר: 

"זה טקסט של מישהי שיושבת בקולנוע של החיים, מרגישה שהסרט קצת תקוע, ושואלת בשקט:

אוקיי… אז לאן זה הולך עכשיו?"

בול. 

אבל אני לא רוצה לשבת בשקט, אין לי סבלנות להיות בתקיעות. אני רוצה לצאת מהקולנוע ולעשות משהו אחר עד שמישהו יתקן את המקרן או את הסרט, או בכלל לראות סרט אחר. אבל, אני מרגישה מחוייבת לסרט הזה. לאנשים שבו. לפרקים הקודמים. השקעתי מאוד בסרט הזה, ואני לא מרגישה שיש לי יכולת לעזוב, למרות שאני רוצה.

אני רוצה לצאת מהסרט ולקוות שהוא ימשיך גם בלעדי, בלי שאחזיק אותו ואכתוב את העלילה כל הזמן. אני רוצה לצאת מהאולם, לרחוב. ללכת ולא לחשוב על הסרט בכלל. פשוט להיות במקום שבו אני נמצאת ולהספיק לעצמי כמות שאני. לסמוך על זה עצמי שיגיע הרגע בו ארצה, באמת ארצה, לחזור לאולם ולהמשיך את הסרט הזה. כי כרגע מפחיד אותי מאוד שזה לא יקרה ואני אהיה תקועה בסרט שאהבתי כשהייתי צעירה יותר, או אפילו לפני שנתיים או שלוש, אבל עכשיו הוא לוקח לי יותר ממה שהוא נותן לי ולא מטעין אותי אנרגיה כמו בהתחלה. לא מתקדם מעצמו. 

אבל אם אנחנו מדברים על הסרט, מה הוא כולל? לא את המשפחה שלי, זה הדבר שתמיד עושה לי טוב. מזה אני אף פעם לא צריכה הפסקה, נהפוך הוא תמיד אני רוצה יותר. זה קשור לעבודה. ללב של העבודה. לא לראשות החוג, אפילו לא להנחיה, אפילו לא להוראה. בפני עצמם אין להם כובד שאני לא יכולה או לא רוצה לשאת. הדבר שמכביד עלי ומקשה עלי וממנו אני רוצה לצאת באמת הוא האחריות להוביל אותם למדע שיש בו משמעות. למאמר ולגילוי הגדול הבא. לזה אין לי כח ומזה אני רוצה לצאת. אני מוכנה להיות חלק מצוות, ללכת אחרי אחרים אפילו. פשוט עייפתי כל כך להוביל. 

אבל אני דואגת לסטודנטים ולמעבדה שלי. אני שואלת את עצמי מה יקרה אם אתן להוביל ואני רק אנחה. האם זה יהיה מספיק טוב? זה מרגיש לי כמו לדשדש. אבל אולי ארשה לעצמי לדשדש שבועיים? עד סוף הסמסטר? יש לנו ארבע הצעות מחקר להציג, אחת אפילו עוד לא הוגשה, יש קורס שאני מרצה, משימות שקשורות לחוג. יש הרצאה לכנס להכין, שיתוף הפעולה להרים. אולי ארשה לעצמי לעשות את כל זה בלי לחפש את הכיוון המשמעותי שלנו דווקא עכשיו אלא לתת לו למצוא אותי?

כי יש את הנטל הזה במדע, לעשות משהו משמעותי, שיתרום באמת, שישנה, כל הזמן לשאוף לזה. זה הנטל הכי כבד שאני מכירה, במיוחד עכשיו, שאני במין פילר אפיזוד שלא ברור לאן הסיפור הולך מכאן. לאן זה הולך עכשיו? זה מכביד ומעייף אותי הרבה יותר מהעשיה עצמה. 

אז החלטתי לצאת מהסרט הזה, להפסיק לחשוב על התסריט כל הזמן, ופשוט לחיות, לפחות לשבועיים הבאים. עד שנה הבאה. :-)

ועל זה צ'אט אמר: 

זו בדיחה של אקדמאים עייפים,
שמאוד מבינים זמן,
ויודעים שלפעמים הדבר הכי חכם הוא להזיז שאלה גדולה
מעכשיו → לאחר כך.

קריירה אלטרנטיבית

[התחלתי פוסט למדור השרביט החם ואז התביישתי לפרסם אותו, ואז חשבתי שזאת לא סיבה מספיק טובה שלא. אז אני מעלה אותו בשביל האחת או האחד שהפוסט הזה יגרום להם להרגיש פחות לבד ולחייך מבפנים, כי מותר להרגיש ככה, כל עוד לא נותנים לזה לעצור אותנו. כמו שהבת שלי כתבה לי: "ואת קולעת סלים וגולים (גם אם לא את כולם). לפעמים יש משחקים שלא קולעים אף סל ולפעמים קולעים 10 נקודות 🤷🏻‍♀️ אבל לא מפסיקים לשחק 🏀].

הקריירה שלי מאוד מתאימה לי, אבל לפעמים הייתי רוצה להניח אותה בצד לכמה רגעים ולנשום. לקחת אותה אחרת. הייתי רוצה שיהיה לי פחות קשה. שיהיה לי יותר בטוח. שיהיו לי מלא ציטוטים וכסף. שכל הזמן אקבל פניות של סטודנטים מבריקים שרוצים לעבוד איתי, שמשתפי הפעולה שלי יכתבו מאמרים שאני אתרום להם מעט, ויקבלו המון ציטוטים בלי שאתאמץ. שתהיה לי רשת בטחון, שיגידו לי שאני מיוחדת, חכמה, מוצלחת, תורמת, משמעותית, שיזמינו אותי להרצאות בכנסים, לקי-נוטס. שישאלו לדעתי, שיחשיבו אותה שיתנו לי להרגיש נראית. שיגידו לי תודה על כל שמה שעשית, ויתכוונו לזה ושאני אאמין להם. 

הייתי רוצה לדעת שכל זה יקרה בסופו של דבר, ולא להרגיש שאני נוסעת פולגז בניוטרל. הייתי רוצה שלא יהיה כזה הפרש בזמן בין המאמר שפירסמתי להכרה שהוא יקבל על התרומה שלו. הייתי רוצה שאנשים יבינו את מה שאני עושה יותר. שיתווכחו איתי, שיגידו שאני טועה, רק שלא יתעלמו ממה שאמרתי ויעברו לצד השני של המדרכה. שלא יפחדו ממני, שלא יפחדו להגיד לי מה הם חושבים. 

הייתי רוצה לשבור את כל הקירות ושזה לא יהיה אכפת לי. אני רוצה לנצח. בגדול. ושכולם יראו שניצחתי. אני רוצה לקבל את כל המדליות וכל הגביעים ולהבקיע את כל הגולים והסלים. 

ושלא יהיה אכפת לי. בכלל. משום דבר שיגידו או לא יגידו, שאדע שמה שאני עושה חשוב והשאר לא ישנה. שלא אצטרך אותם. שארגיש בעלת ערך בגלל התוכן שאני יוצרת ולא אספור ציטוטים ואימפקט פקטור וסימנים להכרה. שיכירו כבר ואז אוכל להתעלם מזה לגמרי ולעשות רק מה שאני רוצה ורק מה שמעניין אותי ולהיות מלכת העולם. מלכת העולם. זאת אני.

אני ויהודה פוליקר. 😊  

 

עיר הדובים

אני קוראת את עיר הדובים ולגמרי נכבשתי בקיסמם של האנשים המאכלסים את דפי הספר הזה. בקמן קצת טרחני וחוזר על עצמו, אבל האנשים שלו נהדרים והכאב שלהם כואב לי והעצב שלהם נוגע. אחרי השנתיים המטלטלות שעברו עלינו כאן, זה לא מובן מאליו שספר יכניס אותי אליו ככה.

לפני זה קראתי את המטופלת השקטה וגם לתוך הספר הזה מאוד נכנסתי, אבל פחות אהבתי את האנשים. לא מפתיע ואולי מרגיע אפילו שפחות אהבתי אותם. הסופר פחות רוצה שנאהב את הגיבורים שלו במטופלת השקטה. לא סבלתי את הדובר מהדפים הראשונים של הספר ועד סופו, אבל זה היה מרתק.

אני כותבת על ספרים, כן.

אתמול ראיתי את הסרט The flow. סרט מצוייר לטבי, על חתול שנסחף בזרם עצום שמגיע ליער בו הוא חי, ומוצא את עצמו בסירה עם חברים שלא היה בוחר בהם, אבל החיים קרבו בינהם. אולי כמו בצבא אצלנו. זכה באוסקר הסרט הזה, ואני אהבתי.

אני מנסה לחזור למקום בטוח ורגוע, אחרי התקופה העמוסה שעברתי, ואחרי המלחמה שנגמרה בקול ענות חלושה. נשאר רק חטוף אחד, מי היה מאמין, אבל המועקה וחוסר האמון נמשכים ואין הקלה אמיתית. ואין כבר למה לחכות, ואין כל כך מה לצפות. כי נראה שהחיים חזרו במעגל לאותו מקום נוראי ממנו יצאנו למלחמה הזאת, ולא אוחו השברים ולא חודש האמון. 

סטודנטית סינית שאני מלמדת באה להגיד לי תודה. היא סיפרה לי שבסין אי אפשר להביע ביקורת על הממשלה, ואי אפשר להתלונן, והמשכורות מאוד נמוכות ולאנשים מאוד קשה, כי סין היתה סגורה לגמרי במשך שלושת שנות הקורונה והרבה מאוד אנשים איבדו את העבודה שלהם. אנחנו עדיין לא שם, אבל הבטחון שלי לא חזר אלי.

אני שותה הרבה תה ירוק שהגדולה הביאה מיפן וזה חדש לי. אף פעם לא אהבתי את הטעם של התה, תמיד שתיתי חליטות ותה ירוק בטעם, שלא היה לו טעם של תה, ועכשיו אני ממש אוהבת. 

כדי לזכור את כל הנסיעות אותם נסענו בשלושת השנים האחרונות העליתי תמונות יפות מכל התקופה האחרונה לפולדר שממנו המחשב בוחר לי תמונה לרקע פעם ב10 דקות. אני נדהמת מכל המקומות היפים בהם הייתי ולא מבינה למה זה לא נוכח בחיי. בוסטון, דרזדן, אילת, קרואטיה, רודוס, ניו-לונדון, בוסטון, קרואטיה, החוף המערבי, וגם הנוף מהישוב שלי, ומחוף הים בחיפה, וירושלים. השקיעה בחוף בחיפה לא פחות יפה מהשקיעה בלייק טאהו, פשוט ראינו אותה הרבה יותר פעמים, אבל היא עדיין יפה.

 אמא של החבר הכי טוב של הקטן שלי נפטרה השבוע. שבר לי את הלב לראות אותו בלוויה. היא היתה אחת הנשים היותר טובות שהיתה לי הזכות להכיר. הקטן והחברים שלו בכו בכי מר כשסיפרו להם בבית הספר, ומאז הם לא עוזבים אותו. הם הולכים אליו כל יום בשבעה ומחבקים ומשמחים אותו. הדור הצעיר הזה, שעבר כל כך הרבה בשנים האחרונות, מבידוד של קורונה לחדרים אטומים ואזעקות, יש בהם חוסן וכח שמעורר בי תקווה ואמון בעתיד. 

הלכנו היום למשחק של הקטן ומאוד אהבתי איך שהמאמן דיבר אליהם. כל הקבוצה הלכה ביחד לבקר את החבר שאיבד את אמו. המאמן שאל מי רוצה ללכת, וכולם אמרו שכן, והוא אמר שאם למישהו זה קשה הוא לא חייב לבוא, אבל כולם הלכו. יש משהו הרבה מעבר למשחק בספורט קבוצתי, במיוחד כשהמאמן אוהב את הילדים. כמו בספר עיר הדובים שאיתו התחלתי את הפוסט. 

שיהיה לנו סוף שבוע רגוע, שלם ושליו, שנראה את הטוב. 

שדה ליד הבית שלי אליו הלכתי עם הגדולה לפני שנתיים.