על כתיבה וקריאה.

 מאז הפוסט הקודם כתבתי עוד שלושה סיפורים קצרים. אחד על שיחה טעונה עם סטודנטית, שאני לא יכולה לפרסם בלי לבקש ממנה רשות; השני על הילדות שלי, שהוא מאוד אישי ואני לא בשלה להעלות אותו עדיין; והשלישי על הנעורים שלי, שקצת כיבסתי את הכתמים ממנו והוא יצא מתוק מדי, ואני צריכה למצוא דרך להחזיר את המורכבות ולהפוך אותו ליותר אמיתי.

אני מאוד נהנית לכתוב את הסיפורים האלו. אני מקבלת עזרה מהבנות ומחברים, וזה מאוד עוזר לי להשתפר וממלא את המחשבות שלי.

חזרתי אתמול לקמפוס ואני מרגישה קצת מתחזה. אני נהנית לפגוש סטודנטים וחוקרים, לקדם ולעזור, אבל קשה לי להיכנס חזרה לכתיבה מדעית. הבטחתי לעיתון מסוים לכתוב סקירה בנושא שהלהיב אותי כשחזרתי מהכנס באילת, ועכשיו קשה לי למצוא את אותה התלהבות.

מדע הוא מקום מקסים. מעניין, מרתק, אבל כמה אפשר להתלהב מגרף שאני לא מכירה? מהתוצאות של הסטודנטים שלי אני עדיין מתלהבת, כי הן שלנו. גם מהרעיונות שלהם לעשות דברים חדשים. אבל אם הייתם שואלים אותי מה הכי בא לי לעשות - זה לעבוד על הסיפור האחרון שלי.

למה אנחנו כותבים סיפורים? זאת שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי, ועכשיו היא עולה בי.

כל החיים הייתי קוראת, וידעתי למה. זה ריגש אותי, לימד אותי, הראה לי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני ועוברים דברים דומים, פתח לי עולמות שלא הכרתי ואפשרויות שלא חשבתי עליהן - כמו לחיות עוד חיים ולבקר בעולמות אחרים דרך הקריאה.

תמיד כתבתי, אבל כתיבה אינטואטיבית - יומן ובלוג. לא ניסיתי לספר סיפור כמעט אף פעם. הכי טבעי לי לכתוב את מה שעולה כדי לסדר את המחשבות. חלק מהחיפוש שלי אחרי האמת.

במדע אני הרבה יותר מתלהבת מלכתוב מאשר לקרוא. אי אפשר לכתוב בלי לקרוא, והכתיבה מכתיבה לי מה אקרא כדי לבסס את הטענות.

בשנים האחרונות הכתיבה עוברת ממני לסטודנטים. הם עושים את הניסויים, וכתיבת תיזה או מאמר היא חלק ממה שאני מלמדת אותם - כלי חשוב בעבודה שלהם. אני יותר ויותר מעבירה אליהם את מלאכת הסיפור המדעי. אני עדיין כותבת גרנטים, ועכשיו גם התנדבתי לכתוב את הסקירה המדוברת כדי לדייק רעיון שהיה לי. אבל אני כבר לא עושה את המחקר בעצמי. אני מלווה חוקרים - כך זה מרגיש. אני חושבת שאני מנחה טובה יותר בזכות זה, אבל אני פחות נאבקת; אני מלמדת אחרים להיאבק.

אולי זה נכון לכל תחום יצירתי, שבאיזשהו שלב החוקר/ממציא/כותב/במאי מעביר את העבודה השוטפת לצעירים יותר, והופך למי שמלמד. אבל זה משאיר וואקום מסוים, וואקום מושך. במקרה שלי, מושך סיפורים.

למה אני כותבת סיפורים?

כל סיפור שלי קצת שונה, והיו להם מטרות שונות, אני חושבת.

את "כולם מחכים לך" כתבתי כדי להעביר חוויה מרכזית מהחיים המקצועיים שלי - נסיעות לכנסים. להיות לבד בחו"ל, במיוחד לפני כנס, זה מאוד עוצמתי: הגעגועים לבית, החשש ממה יקרה בכנס, איך אצליח להרצות ולעמוד במה שאני צריכה, איך תהיה האינטראקציה עם הקולגות. יש בזה הרבה מתח וגם הרבה הנאה וחיות, וניסיתי להעביר את כל זה בסיפור אחד.

את הסיפור על הסטודנטית כתבתי כי השיחה הזאת הייתה מהקשות שהיו לי, ולא מסיבה מקצועית. או אולי כן, אבל לא מדעית. ניסיתי להיות האדם שאני חושבת שאני צריכה להיות בשבילה: להקשיב, לשמוע את הכאב שלה, לתת לו מקום בלי לאבד את עצמי, לתת לה תקווה, ולהמשיך להאמין בעתיד טוב גם כשהיא לא מאמינה. ליצור מרחב בטוח לשתינו, שבו אנחנו שתי נשים שמדברות על הזהות הלאומית שלנו ושומרות על האמת והזכות של כל אחת להרגיש כפי שהיא מרגישה. היה חשוב לי לתעד את השיחה הזאת ואת הלב האנושי שלה.

את הסיפור על הילדות כתבתי כי הוא בא אליי ודרש שאספר אותו. לא רציתי, כי הוא מאוד קשה לי, אבל הוא לא ויתר. היה לי קשה, וכאן באמת עזרו לי. הצלחתי להעביר מה הרגשתי אז, וזה היה הרבה.

את הסיפור על הנעורים כתבתי כי רציתי לחזור לשם - להרגיש את ההתרגשות, הגילוי העצמי, החופש, הרגש שממלא את הגוף, העצב והשמחה. את המאבק בין הזהירות שלימדו אותי בבית לבין הרצון שלי לחיות ולחוות בעצמי.

אולי אני כותבת סיפורים כדי לדייק את הרגש, לא את מה שקרה. להעביר, להחיות לשמר את מה שחוויתי - את הקסם, הכאב והפליאה. אולי כתיבה היא גם מאבק על האמת, אבל אמת רגשית, חווייתית ואנושית; לא איך העולם עובד, אלא איך ומי אני, על כל חלקי.

יש עוד משהו. אני רוצה שמה שכתבתי יהיה חי מספיק כדי לגעת במי שקורא ולתת לו משהו: תחושה שהוא לא לבד, זיכרון לתקופות שהוא מתגעגע אליהן, תקווה, חיבור, אופטימיות. שמשהו בעולם יהיה קצת יותר בהיר - יותר מובן, יותר קל, פחות בודד אחרי הקריאה. אין לי דרך לדעת אם זה יקרה, אלא רק לזקק את האמת הרגשית שלי: מה קרה לי שם, איפה זה נגע בי, ועם מה יצאתי מזה, ולקוות שזה יעבור. 

סיפור קצר

אני רוצה לכתוב סיפור קצר, אבל לא מצליחה לחשוב על מה לכתוב. אני רוצה לכתוב כי אני רוצה לנסות משהו חדש. אני רוצה לשחרר את הדימיון המעשי שלי, וללכת למקומות אחרים. לבדוק דרכים בהן לא הלכתי, להעיר חלומות ישנים, לראות מה נשאר בי שעוד לא מיציתי, שעוד לא עשיתי שאני עוד חולמת לעשות.

כבר יותר מארבע שנים אני כותבת על שחיקה, עייפות, שנגמר לי הדרייב, שנמאס לי לעשות מה אני אמורה לעשות שאני מחפשת מטרה חדשה ולא מוצאת. אני רגילה לפתור כל כאב פנימי בעשיה חדשה, בהתקדמות, בכוונה, ואני לא כל כך מאומנת בלעצור ולבחון. להקשיב. כשאני מקשיבה יש תמיד רעש חיצוני: אמייל, ועוד אמייל, עם דברים שצריך לפתור. כל הזמן צריך לעשות, להתקדם, לקדם אחרים, לדחוף קדימה.

זה מעייף. בחופשות אני רוצה שלכולם בבית יהיה טוב ושנבלה ביחד. אז מארגנת לנו חופשה פעילה שממלאת מצברים אבל גם היא, כולה עשיה ותנועה.

אני לא טובה בלעמוד במקום. אני לא אוהבת לעמוד במקום. אני לא טובה בשקט.

בשבועיים הראשונים של המלחמה, קמתי כל בוקר עם חלל פנימי. הימים נעמדו לפני, ריקים מפגישות ומשימות, מחכים שאצוק בהם תוכן. הצעת מחקר של סטודנטית החזירה אותי למסלול העשיה. מאותו היום, קמתי בשעה סבירה, לבשתי בגדים ולא טרינינגים ועבדתי, מהבוקר עד הערב.  

זה היה  כיף כי התקדמתי הרבה בלי להתאמץ כמעט. הייתי בבית עם המשפחה שלי שאני מתגעגעת אליה כרונית כבר כמה שנים ועבדתי והתקדמתי יותר מאשר אני מתקדמת כשאני מגיעה למשרד. וגם בישלתי. וגם עשיתי כביסה.

ואז במפתיע הגיע פסח, שלא הרגיש בכלל כמו פסח. אני רגילה להגיע לפסח מותשת מהסמסטר, ולעסוק באירגון טיולים משפחתיים דלי תקציב ומלאי עניין. אבל הסרט השנה היה שונה. לא הייתי מותשת ולא הייתי צריכה לארגן טיולים. לא הייתי צריכה לארגן שום דבר חוץ מאוכל, שזה ממש בקטנה.

אנחנו ביחד. מדברים יותר מהרגיל. עושים דברים במקביל וביחד. ויש שקט. הכרזתי על הפסקת אש פנימית לשבוע, מהחג הראשון לשני. לא לוקחת על עצמי שום דבר מעבר לתגובות מינמליות לאמיילים. אין פגישות, אין דחיפות ואין מאמץ. כיבוי מנועים.

אז מה עכשיו? מה אני רוצה לעשות כשאני לא צריכה לעשות שום דבר?

אני לא רוצה לנסוע לשום מקום. אני לא רוצה לעשות ספורט אתגרי או ללמוד אומנות, אבל בא לי לכתוב. לא כתיבה חוקרת כדי להבין ולהעמיק, כמו שאני רגילה, אלא לשחק עם הכתיבה מעבר לגבולות של עצמי, לתת לעצמי חופש לדמיין מקומות אחרים.

חיפשתי תרגילי כתיבה ולא מצאתי שום דבר שהזיז אותי. התחלתי לכתוב סיפור קצר על נסיעה שלי לבוסטון, ולא הצלחתי להזיז את עצמי מעבר לפיסקה הראשונה. לעומת זאת, את הקטע הזה כתבתי בלי בעיה וברצף.

יום ראשון של חול המועד, חמש אחר הצהריים, בישוב יפה בצפון, שאינו בצפון המפחיד. אני מסתכלת בחלון המרפסת ויפה ושליו פה. גם אני יחסית שלווה ונקיה מרעשי הרקע הרגילים. אני מרגישה  שיצאתי למינזר בודהיסטי להתנקות, והמינזר הוא בבית שלי עם המשפחה שלי. 

אחרי שכתבתי את הקטע הזה, חזרתי לסיפור הקצר, השתמשתי בעיצה של צ'אט - להרחיק אותו ממני, לגיבורה שהיא לא חוקרת אלא סופרת, כדי שאוכל להשתחרר ממה שקרה בדיוק. תיקנתי את הפיסקה שלא עבדה והצלחתי לסיים אותו. אני ממש אוהבת את מה שיצא. אחת שתיים שלוש, ניסיון. :-)

כולם מחכים לך

"לא כל אחד יכול להיות סופר" היא חשבה לעצמה. ובכל זאת, ישבה לכתוב.
"בבקשה תכבה את האור במרפסת אחרי שאתה תולה כביסה, ואל תשכח להאכיל את החתולים. אני יודעת שפדרו שמן, אבל לא צריך להרעיב אותו בגלל זה".

היא שלחה את ההודעה וחיכתה עד שיופיע הווי השני. היא ידעה שייקח זמן עד שהוויים יכחילו, כי כבר שתיים לפנות בוקר בישראל, והבן שלה אמור להיות ישן עכשיו, אבל היא עדיין בהתה בטלפון לכמה דקות.

היא מרימה את הראש ומסתכלת בחלון. השמש התחילה להתקדם לכיוון הים, מאירה את החדר שלה באור ארגמני. יפה כאן, כמעט יפה מדי, היא חושבת.

היא מסתכלת על המחשב שלה, על השעון שלה, ועל הדלת של החדר. היא צריכה לכתוב עכשיו. לכתוב באמת. המייל מהעורכת עולה לה בראש שוב.

"אי אפשר לכתוב כשרעבים" היא אומרת למחשב שלה. הוא לא עונה.

היא יוצאת מהחדר והולכת לחוף, המלא באנשים שמחים. המסעדות מלאות באנשים הומים, והיא לא מצליחה להביא את עצמה להיכנס לאף אחת מהן. היא קונה לחם, גבינה צהובה, ענבים, עגבניות שרי ומלפפון, ויושבת לאכול אותם על ספסל בטון מול הים.

היא מצלמת את החוף ואנשיו הצוהלים ושולחת לקבוצה המשפחתית. ווי אחד אפור. הקטנה שלה סוגרת את הטלפון בלילה.

למה בכלל נסעתי לכאן?
זה מיותר לגמרי.
אני שונאת כנסים.

כנראה שלא אכתוב לעולם, אבל ממש יפה כאן והענבים ממש טעימים, לפחות זה.

היא מסתכלת בשעון. צריכה ללכת עכשיו.

היא חוזרת לחדר, מחליפה בגדים לבגדים שקנתה במיוחד. אולי זה יביא לה מזל.

היא הולכת לכיוון האולם. הרבה אנשים. יותר מדי אנשים. שולחן בחוץ, עם תגי שם. היא מחפשת את שלה ולא מוצאת.

היא שואלת את הצעירה שמחלקת את התגים, והצעירה מתרגשת:
"אנחנו כל כך שמחים שהגעת! קראתי את כל הספרים שלך!"

היא לא מצליחה לעצור את עצמה: "למה?"

הצעירה מתבלבלת לרגע, ואז נותנת לה את תג השם ואומרת:

"תיכנסי בבקשה לאולם, כולם מחכים לך."

 

חג שמח אחר.

 גם אנחנו התעוררנו שלוש פעמים בלילה, פעם להתרעה ופעמיים להתרעה שהפכה לאזעקה. גם אנחנו נכנסנו לממ"ד כמה שעות לפני הסדר. משקיעים בנו האיראנים. 

לא נסענו ולא נסעו אלינו. היינו חמישתנו, כי הגדולה נסעה עם החבר למשפחה של החבר. 

וזה דווקא היה חמוד. היינו ממש רגועים, כי לא היתה נסיעה לפנינו או אירוח של הרבה אנשים. אז בישלנו להנאתנו, את מאכלי הפסח האהובים עלינו. ממיע הכין דג מרוקאי מדהים 

וקציצות אדומות וקציצות עם כרפס - מתכון מופלא של אמא שלו. אני הכנתי את קציצות הפרסה של אמא שלי (כרשה) שאוכלים עם ביצה קשה:

סלט חסה מסורתי של אמא שלי: 

ובומוולוס, קציצות המצות עם ביצים שאמא שלי למדה מאמא של אבא שלי:

כמובן שהיה גם מרק קניידלך שהכנתי, כי הבעלים של הדודות שלי היו אשכנזים, והמרק הזה היה נוכח בכל סדר שלנו. ממיע הכין מרק פול מרוקאי שכמעט לאף אחד מאיתנו לא היה לו מקום, אבל יצא טעים מאוד. 

איך אוכל וזכרונות הולכים ביחד. בארוחה התעקשתי להסביר להם על ההגדה והמשמעות של לספר את הסיפור המכונן שלנו לילדים שלנו. כמה חשוב לזכור את ההיסטוריה שלנו, אז ועכשיו. דיברנו על יציאת מיצריים, על השואה ועל ה-7 באוקטובר. מאז שהחטופים כולם חזרו, ה-7 באוקטובר באמת הסתיים. ועכשיו שהוא סוף סוף בעבר שלנו, אנחנו חייבים לזכור אותו. 

במיוחד - שלא אחד בלבד, עמד עלינו לכלותינו. אלא שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותינו. 

עלתה התהיה על הצורך בזה שבכל דור ודור יעמדו עלינו לכלותינו, כדי להוכיח את היכולות הגדולות של הקדוש ברוך הוא. אולי אפשר להעביר את התיק הזה לעם אחר, למשל?

הזמן הזה, החג הזה, בו אנחנו בבית אבל לא יכולים לטייל, הוא אחר. תמיד בחופשות אני מחפשת מקום ללכת אליו ביחד ולטייל בו. הפעם לא. יש בזה איזה שקט אחר. זמן להתחבר לעצמי, להבין מה חשוב יותר ומה פחות. מה בוער ומה יכול לחכות. 

ממיע ניצל את ההזדמנות ושיפץ וצבע את החדר של הגדול. היום הוא התקין לו אינטרנט חוטי שיוכל להתחבר למסך שנקנה לו. הם עובדים ביחד וזה חזון אחרית הימים ממש. הגדול צבע איתו, חשב איתו על הדרך בה ירהטו את החדר, הם ממש תיקשרו והגדול היה פתוח ונכון לשינויים. 

אני חושבת שקרה משהו לכולנו כמשפחה כשטיילנו ביחד בארה"ב בסתיו. שבועיים וחצי ביחד, במיוחד במקומות בהם היינו כמשפחה צעירה, חיברו אותנו. הסתכלתי עכשיו על התמונות ולא האמנתי שאלו אנחנו לפני חצי שנה. זה נראה לי עולם אחר. בלי טילים. בלי אזעקות. 

רק לכתוב על זה גרם לי לחשוב על הקיץ הקרוב. אני רוצה לקחת אותם איתי לכנס (אבל אני לא רוצה לנאחס את זה אז לא אגיד לאיפה).  

הלוואי והמלחמה תגמר בשלום (יהיה יפה להגמר בשלום בעיני), ושאתקבל לכנס, ושדברים יחזרו לשיגרה הטובה שבה אנחנו יכולים לצאת מהבית בלי לפחד מהתרעה. אמן! וחג שמח ומועדים לשמחה.

ראיתי שהנושא החם הוא איפה אתם עושים את החג, ואני שמחה לצרף את הפוסט הזה לנושא. 

 

 

קציצות שרופות ומפתחות בפנים

 היום ההזעקה מלבנון הגיעה בלי התרעה. הייתי באמצע טיגון קציצות פרסה (כרשה) מדהימות, מתכון של אמא שקיבלה מסבתא. חטפתי את הטלפון ורצתי לממ"ד עם ממיע והילדים. ניסינו לאתר את הגדולה שהיתה בחיפה בדרך לחוג קרב מגע ואת הקטן שהיה באימון כדורסל. אותו לא הצלחנו להשיג והנחנו שהוא במקלט שליד האולם. היא אמרה שהשאירה את האוטו עם המפתחות בפנים ורצה לחניון של בניין. לא הבנו איך היא יכלה לעשות את זה. ואחרי כמה דקות, בעצם 10 דקות בממד, נזכרתי ששכחתי את השמן הדולק לגמרי. היה כבר שקט אז ממיע יצא לכבות את האש. הן נשרפו רק מלמטה. 

זה היה אחרי יום בו נסענו לחיפה כדי להביא את האוטו מתיקון, וקניתי לקטן בגדים, ונסעתי לקנות תה בסטופ מרקט ונסעתי לפסיכולוגית שלי. תוך כדי הנסיעות, והאביב המדהים שנמצא בכל פינה, נזכרתי בזה שפעם הייתי נוסעת בחופשיות בלי לפחד מאזעקה. 

צילמתי אתמול, מהגינה השיתופית בישוב שלנו, קצת לפני השקיעה.

חשבתי על זה שלא הערכתי בעבר את החופש הזה, לנסוע בלי לפחד שיקרה לי משהו. לחיות את החיים שלי ולדאוג רק לגבי הילדים, המחקר וההוראה. בלי לדאוג מטילים ואזעקות, בלי לחשוב על בזיזת התקציב של המדינה על ידי הממשלה והפוליטיקאים הקטנים שיושבים בכנסת, על הכסף שהולך להבטיח שציבור שלם יוכל להמשיך לא לעבוד, לא לשרת ולא ללמוד. 

המלחמה הזאת, הממשלה הזאת, החיים שלנו מאז ה-7 באוקטובר, הפכו אותי להרבה יותר מודעת לשבריריות של הקיום הישראלי, וגם חיברו אותי הרבה יותר חזק לארץ הזאת ולאנשים שבה. אני מקווה שזה יגרום לזה שנקום ונקיא מעלינו את הממשלה הרעה הזאת ונגן על הדמוקרטיה ועל החלשים. 

חבר טוב שלי כתב לי: 

Antisemitism is the problem of societies in decline, not of the Jews, except Jews end up paying the bills. 

תרגום חופשי: אנטישמיות היא בעיה של חברות בדעיכה, לא של היהודים - אלא שבסופו של דבר היהודים משלמים את המחיר.

כשרודפים את המיעוט, ממציאים עליו שקרים שמצדיקים פגיעה בו, החברה הופכת לחברה מסוכנת לכל חלקיה.

זה גרם לי לחשוב - מי היהודים שלנו? מי החלשים שאנחנו צריכים להגן עליהם? ואני מאמינה שאלו המיעוטים שלנו, למשל - הפלשתינאים ביהודה ושומרון. אסור לנו לאפשר פגיעה בהם, זאת לא רוח היהדות. יש לנו צווי מהתנך לדאוג ליתום, לאלמנה ולגר. אם לא נעשה את זה נאבד משהו מאוד חשוב בתוכנו. 

אז אני דואגת, אבל אני חושבת שזה טוב שאני דואגת. זה טוב שאכפת לי ואני לא לוקחת את הקיום שלנו כמובן מאליו, כל עוד אני לא מאבדת את התיקווה להיות עם חופשי בארצנו. :-) יצא מתאים כזה, לא בכוונה.

חג שמח חברים שלי! שיהיה שקט, טעים ועם המון אהבה!

Pluribus

הסידרה החדשה של וינס גיליגן (שובר שורות, סמוך על סול) מעולה בעיני.

אנחנו רואים אותה בסטרימיו, אבל היא במקור של אפל-טיווי. היא על וירוס שתוקף את האנושות וגורם לתודעות, לזכרונות, לידע של כולם להיות משותף ונגיש לכולם. נראה שהדבר מוחק לגמרי את הזהות האישית של כל אחד וגורם לכולם להפוך למוח כוורת עם תודעה משותפת שפועלת במשותף. יש רק 13 אנשים עליהם הוירוס לא השפיע, בינהן גיבורת הסידרה, קרול. השחקנית שמשחקת את קרול היא ריה סיהורן, ששיחקה את קים, אהובתי מסמוך על סול. 

 

הפרק הראשון היה קצת אינטנסיבי ומוזר בשבילי וגרם לי לחלומות מוזרים בלילה, אבל הפרקים שאחריו היו מרתקים. ראיתי רק ארבעה פרקים בסך הכל, ואני ממש אוהבת את השאלות שהסידרה מעלה ואת הסיפור. 

קרול היא דמות נוראית. גם לפני השינוי היא לא היתה משהו, ועכשיו, כשהיא לבד בעולם עם הזומבים, היא ממש בלתי נסבלת.  אני חושבת שבכוונה, כי קרול מייצגת את מי שהיינו מזדהים איתו ובעדו, אם היא לא היתה כל כך בלתי נסבלת. והסדרה רוצה לגרום לנו לשאול- עד כמה הזהות והאינדיבידואליזם שלנו גורם לנו לאושר מול כמה צרות, כאב ומלחמות הוא מביא. האנשים המחוברים תודעתית מאושרים להיות כך, אף אחד מהם לא מבקש לחזור ולהתנתק ממוח הכוורת. אולי זה כי האישיות שלהם נמחקה לגמרי אחרי השינוי, ואולי זה כי הקיום הזה באמת נטול כאב. 

אם קרול היתה מואילה בטובה לשאול אותם, איך זה להיות מוח כוורת, אולי היינו יודעים, ואולי היינו מבינים מה התוכניות שלהם, אבל קרול, עסוקה בדבר אחד- להחזיר את האנושות להיות אינדיבידואלית, לא משנה מי יפגע.

התחלתי לקרוא את הספר 

The storied life of A,J, Fikery

והוא נראה לי קסום ומקסים. 

שילוב מוצלח של עצב ושמחה, אנשים מוזרים והרבה אהבה לאנשים ולספרים.

אתמול הגדולה שלי הכינה מרק מיסו מטורף, עם בשר טחון, בוקצ'וי, אצות, עגבניות ונודלס. זה כזה נחמד כשכולם בבית. 

לא היו לנו אזעקות כבר כמעט 24 שעות, מה שגורם למצב להרגיש כמעט רגיל, אבל לא.

כשרצתי הבוקר, לא ירד גשם ולא היתה התרעה ושקלתי אם לרוץ דרך השביל שעוקף את הישוב, שהוא יפה במיוחד אבל ממנו יהיה לי קשה להגיע למרחב מוגן תוך 6 דקות. אבל לא העזתי.

אני מתרגלת לחיים בבית ולראות אנשים דרך זום. הגשנו את הגרנט המשותף בשעה טובה ואני מאוד אוהבת אותו. מצאתי שותף לכתיבת הסקירה שאני רוצה לכתוב בנושא שהתלהבתי ממנו אחרי הכנס באילת, ושלחנו את הסינופסיס לעיתון. מעבר לזה אנחנו מצליחים, נכשלים, מתקדמים, ונתקעים, כמעט כמו בחיים הרגילים. זה לגמרי לא נורמלי, אבל יש לנו ממ"ד בבית, אני עובדת מהבית, וכאן יחסית שקט. אני ממש לא יודעת איך הייתי צולחת את זה מדירה חסרת ממ"ד בתל אביב, זה נראה לי קשה מנשוא. 

מקווה לשבוע טוב ושקט ובטוח. חג שמח לכולם! שנהיה בני חורין. 

חוץ מהמלחמה, הכל בסדר.

 עבר עלי שבוע פרודוקטיבי מאוד, למרות או בגלל המלחמה. 

הסוד הוא להתלבש בבגדים רגילים ולא בטרנינג ולהתחיל את היום בשעה סבירה, נניח 10 ולא אחת. 

השתתפתי בכנס היברידי שמאוד נהניתי ממנו. כתבתי סינופסיס לסקירה שאני רוצה להגיש לעיתון ושלחתי לחבר לבדיקה. התקדמנו מאוד בכתיבת מכתב התעניינות לגרנט שאנחנו רוצים להגיש. שני סטודנטים שלי חזרו לעשות ניסויים כי הם גרים במעונות. פגשתי סטודנטים לפגישות התקדמות והיתה לנו פגישת קבוצה ממש נחמדה. פגשתי את נבחרת הדוקטורנטים שלנו וממש נהיניתי לדבר איתם - הכל בזום. האוזניים שלי ממש נמעכו מהאוזניות.

אפילו הכנתי הרצאה לקהל הרחב ליום ראשון. 

אני מפחדת מהמלחמה הלא נגמרת הזאת ודואגת מאוד מהממשלה שלנו שלא דואגת לנו בכלל. הכי מטריד אותי הרצון של פיקוד העורף לפתוח בתי ספר ביום ראשון כשהשיגורים רק מתרבים. 

היום בבוקר רצתי, והתחיל לרדת עלי גשם. בדרך כלל אני מפסיקה עד שיגמר אבל הפעם חשבתי - זה או טילים או גשם, ועם טיפות אני יכולה להסתדר, והמשכתי. 

קראתי את העלמה מקזאן של מאיה ערד. למרות שהגיבורה מאוד הרגיזה אותי כל הספר, הצלחתי לסיים אותו ואני חושבת עליו לא מעט. קראתי ביקורות עליו וראיתי שהם אומרים שהספר הוא על הלחץ להביא ילדים בחברה הישראלית, אבל אני חושבת שהספר הוא על הבדידות הגדולה שאדם שמנותק מעצמו ריגשית מרגיש. 

עידית, הגיבורה בת ה-39, חיה בעולם של פנטזיה. היא מחכה לגבר הנכון ולא עושה שום דבר כדי לפגוש אותו. כשהוא מגיע, היא מתאהבת בו עד עמקי נשמתה וממשיכה להאמין כי יהיו ביחד למרות שהוא מראה לה בכל דרך אפשרית שהוא לא מעוניין. היא רוצה ילד, או חושבת שהיא רוצה ילד, אבל למעשה היא רוצה לא להיות לבד. לעידית אין כמעט קשרים אמיתיים, לא עם החברות המעטות שלה, לא עם אמא שלה ולא עם אהוב ליבה, מיכאל. אבל עם מיכאל היא מצליחה ליצור קשר מתמשך, למרות הסלידה שלו ממנה, שעוזר לה לאמץ ילד ולו למצוא אישה, אחרת. 

אחת הבעיות שלי עם הספר הוא שהוא לא בדיוק סיפור, הוא מניפסט. מישהי כתבה שנושאים מוצגים בו זה אחרי זה - הורות משותפת, הורות עם הומוסקסואל, הורות מבנק הזרע ואימוץ, כדי לעבור על כל האפשרויות שיש לאישה להביא ילד לבד. עידית מוצגת כשאישה מרוכזת בעצמה ולמרות זאת חסרת מודעות עצמית, בודדה, גאוותנית, מלאה רחמים עצמיים ומלאת האשמה לכולם, לא מישהי שמישהו היה רוצה בתור חברה. 

למעשה, אין לסופרת שום חמלה על עידית, וזאת הבעיה היותר גדולה שלי עם הספר. אין לה שום רגע של חסד, של התעלות, של אנושיות וטוב לב כלפי הזולת. היא לא באמת גדלה במהלך הסיפור, היא רק מסתגלת ומתאימה את עצמה, בלית ברירה לחיים שיש לה. אני חושבת שאלו הדמויות של מאיה ערד בדרך כלל, והקושי שלהם הוא להיות נדיבים באהבה. הם תמיד מודדים מה הם מקבלים ולא מרוצים מזה. תמיד רוצים יותר, נותנים מעט מאוד, ומתאכזבים כשלא נדיבים אליהם בחזרה. הם לא נהנים ממערכות היחסים שלהם, לא עם הילדים ולא עם בני הזוג ותמיד מרגישים החמצה. דמויות חיוביות ואמיצות יש רק בשולי השוליים של הספר, והן אינן מפותחות, כמו הרופאה הרוסיה איתה אהוב ליבה של עידית התחתן. 

אני תמיד מחפשת את הנפש הגדולה באנשים, וכמעט תמיד מוצאת. כשאנשים מרגישים שרואים אותם ומאמינים בהם, הם יכולים לעשות דברים מופלאים + הרבה יותר נעים להיות בחברתם. בגלל זה אהבתי מאוד את ברידג'רטון כי במרכז הספר משפחה שבניה ממש אוהבים להיות ביחד ואחד את השני. 

לא ברור לי למה אני כותבת כל כך הרבה על הספר הזה ועל הסדרות שאני רואה ואני חושבת שזה חלק של לשבת בבית שלושה שבועות, ולרוץ לממ"ד כל כמה שעות. נקווה שיהיה סוף טוב לסאגה הזאת, גם למלחמה וגם לממשלה, אם כי אני חייבת להגיד שאני פחות אופטימית דווקא בקשר לשניה. אבל לקוות צריך. סוף שבוע נעים שיהיה!