כועסת.

 בימים האחרונים אני ממש ממש כועסת. מאוד יכול להיות שאני כואבת את המצב במדינה, ובפרט - הממשלה הנוראית שלנו ומאחר ואין לי יכולת להשפיע על זה, הכאב גורם לי לכעס שמופנה כלפי דברים שאני כן יכולה להשפיע עליהם. יכול להיות. מה שבטוח הוא שאני כועסת. מאוד כועסת.

AI שלי מאתר פרפרים, תודה קנקן!

כעסתי השבוע על זה שהסמינר התארך מעבר לזמן המוקצה שלו, שהמרצה האחרון מתוך שלושה הציג את הדברים בצורה שלא אפשרה לעקוב אחריו בכלל ושמנחת הסמינר לא עצרה אותו, ואף המשיכה לפטפט איתנו אחרי שהוא סיים לדבר. באופן יוצא דופן לדמות הממלכתית שהפכתי להיות, התפרצתי על מנחת הסמינר והצטערתי על זה אחר כך. להיות צודק לא מצדיק להיות צועק.

אני כועסת על הטימטום שקדם לצורך להקים את הוועדה שאני הראש שלה. הפתרון ברור מאליו, וכך המצב בכל האוניברסיטאות האחרות פרט לשלנו. אבל מאחר והטימטום קרה, ויש עכשיו נוהל לא הגיוני שהאוניברסיטה לא יכולה לעמוד בו, הקימו את הוועדה שתחזיר את הדברים לקדמותם ההגיונית ולקחו אותי כדי שאתרום את הזמן שלי כדי להשליט סדר. כשאמרתי את זה בפגישה התלוננו בפני שאני חד צדדית ולא פתוחה לדיעות. במילים אחרות - אני צודקת, אבל אני צריכה להקשיב לאחרים כדי להוכיח את זה.

אני כועסת על עשרות העמודים בדוקטורט שאני צריכה לבדוק עכשיו. 

אני כועסת כי אנחנו לא מצליחים לעשות ניסויים שמצליחים בקלות במינים אחרים של אותה חיה.

אני כועסת כי אמא של חבר של הקטן שלי חולה בסרטן סופני וזה מזעזע אותי. הם בני 11. זה לא פייר.

אני כועסת כי חיילים שלנו מתים כל יום במלחמה שנגמרה כבר.

אני כועסת כי החטופים עדיין שם ואין סימן לעיסקה.

אני כועסת כי הממשלה שלנו מכניסה את היד שלה לכיס שלי ומעבירה את הכסף שלי לאנשים שמתרחקים מהאלונקה כאילו היא האויב.

אני כועסת כי בעיני הממשלה שלנו יש אנשים שמגיע להם הכל בלי שיתנו שום דבר, ויש אנשים שיכולים לסבול ולמות ולהקריב את החיים שלהם, בלי להחשב בכלל.

אני כועסת כי הגיע הזמן לשינוי אבל הכל תקוע.

וזוהי פחות או יותר, רשימת הכעס שלי.

סוף שבוע נעים ושקט לכולם, עד כמה שאפשר.

שנה טובה וה-7 באוקטובר.

 אתמול הרכיבו לנו את הריהוט החדש לסלון ונסענו לחגוג את ראש השנה החדשה עם אחי ואחותי במרכז. 

לא חושבת שלמישהו היה חשק לחגוג, אבל היה כל כך טוב להפגש ביחד ולהרגיש את החוזק והנחמה של המשפחה. כמו שאישתו המקסימה של אחי אמרה - הילדים שלנו גדלו כל כך יפה וכל כך נעים ומעניין להקשיב להם מדברים. 

----

היום השביעי באוקטובר. כתבתי את המילים הבאות לחברי החוג שלי ואני כותבת אותם גם כאן.

חלפה שנה בדיוק מהטבח של ה-7 באוקטובר. יום קשה להתעורר בו. יום קשה לעבור.

בבוקר שמעתי את האמא של שי טרמין, שנפל בקרבות בחאן יונס בדצמבר שנה שעברה מספרת כמה תמיד ראה את הטוב בכל דבר, וחשבתי שזה הציווי של הנופלים והנרצחים. לראות את הטוב, לחבר, לאחות את הקרע ולהאמין בטוב שעוד יבוא. הרבה יותר קשה לראות את הטוב כשהם כבר לא איתנו, וכש-101 החטופים עדיין בעזה. אבל אין לנו דרך אחרת אלא להמשיך לקוות, לעשות טוב ולדרוש טוב, עד שכולם יחזרו, עד שכולנו נחזור לנשום.

 

"בוודאי ישנו שם
זה לא בשמיים, לא בסוף העולם
כמה טוב עוד לפנייך
רק אל תעזבי ידיים"

 

אל תעזבו ידיים, אנחנו ביחד בזה. 

כאבי גדילה.

 אני כותבת גרנט וזה כמו לחצוב עם הידיים באבן. קשה כל כך. למה אני חייבת לשנות כיוון כל כמה שנים ולהכנס למקומות שאני לא מבינה בהם כלום? 

כתבתי את זה לפני שחיסלנו את נסראללה. לפני הרבה דברים בעצם. 

זה היה מיד אחרי התפוצצות הביפרים ששימחה אותי אבל לא הבנתי למה עכשיו. עכשיו אני מבינה למה אז ומתפעלת מאוד מיכולות צבאנו היקר. זה גורם למחשבות - איך צבא שמסוגל לחסל את חיזבאללה בשבוע וחצי הוא אותו צבא שנכשל ב-7 באוקטובר, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם לא. 

משהו שכתבתי בקבוצה המשפחתית שלנו על המצב, ועל מדינות ערב השכנות: אני קוראת בין השורות שהן מאוד בעדנו אבל צריכות ללכת בין הטיפות כי הציבור שלהן חונך לשנוא אותנו. ראש הממשלה של ירדן אמר שירדן ועוד מדינות ערביות רוצים לחיות בשלום עם ישראל אם תקום מדינה פלשתינאית. אני חושבת שזה שחיזבאללה נפלה בגלל חמאס, בגלל סינוואר, זאת קריאת השכמה לאירן ולאיזור. לסרטן אירן, עם כל הנפט שלו, יש כלכלה מאוד בעייתית והיא העדיפה להשקיע במלחמה בישראל וטיפוח הגרורות שלה, על חשבון העם האירני. השילטון האירני מאוד כוחני, אבל יש לו הרבה מאוד מתנגדים - בתוך אירן ומחוצה לה. אם נערער אותם מספיק יש סיכוי שמלאכתנו תעשה בידי אחרים, כלומר, האירנים עצמם. כל האיזור והמצב מאוד לא יציבים ואי אפשר לדעת מה יהיה מחר, אבל בטוח שלהפגין חולשה כאן, זה לא קלף מנצח ולדעתי אנחנו סוף סוף, מפגינים חוזק ויכולות אמיתיות.

ביום ראשון ושני הייתי בכנס בירושלים, אחרי שבלילה שלפני ראשון היו חמש אזעקות בישוב שלי. זה מאוד מפחיד בפעם הראשונה. הבומים של המיירטים ממש מפחידים. אבל כשזה קורה כמה פעמים זה כבר פחות מפחיד. בכל מקרה, לא ישנו באותו לילה והיה לי מאוד קשה להחזיק מעמד ביום של הכנס. הגדולה באה איתי וישבה בסיפריה ועבדה על הפרוייקט שהיא עובדת עליו - עזרה באנימציה למישהי אחרת. זה היה ממש נחמד לפגוש אותה בהפסקות. 

ארבעה סטודנטים שלי הגיעו לכנס, שניים מהם הציגו פוסטרים ואחת הרצתה וזכתה בפרס ההרצאה המצטיינת. זאת ממש גאווה גדולה! היא התעלתה על עצמה ובאמת נתנה הרצאה מדהימה. היא מאוד מאוד מוכשרת, גם במחקר וגם בפרזנטציה. ההרצאה שלה היתה מאוד מורכבת אבל היא בנתה יצוג ויזואלי שמאוד עזר לעקוב אחריה ולהבין את המושגים שהיא דיברה עליהם, את שאלת המחקר שלה, התוצאות ומשמעותן. זה מדהים להנחות אנשים כל כך מוכשרים. היו 26 הרצאות סטודנטים וחלק מהן היו מצויינות והיו רק שני זוכים, היא וסטודנט אחר. זה ממש משמח. 

ישנתי במלון חמוד ממש מתחת לדירה של הגדולה. 

 הסיפריה הלאומית עברה מגבעת רם לבית חדש שנראה מאוד יפה מבחוץ, אבל היה לי עצוב לראות את בניין הסיפריה הלאומית הנטוש בקמפוס. הסיפריה היתה כמעט כפי שזכרתי אותה והביניינים השונים בגבעת רם. כמה אהבתי את הקמפוס הזה. קמפוס הילדות המדעית שלי. אם כי לא הרגשתי מדענית אז. למדתי מדעי המחשב ופיסיקה והייתי סטודנטית לגמרי. לא הכרתי ולא הבנתי את עולם המדע. אפילו לא הבנתי מה אלו כל הג'ורנלים בקומות העליונות של הסיפריה. לא ידעתי מה זה מאמר. רק בתואר שני, כשהוצאתי שלושה התחלתי להבין מה זה. :-) 

תמיד כשאני בגבעת רם אני קצת מתגעגעת, שואלת את עצמי איך היה מרגיש אם המעבדה שלי היתה כאן. אני חושבת שלכל אחד יש תוכנית ב' איפה שהוא, לרגעים בהם הוא קצת עייף מתוכנית א'. כשדיברתי עם ראש החוג שלנו לשעבר שגם היא היתה בכנס היא אמרה לי שהיו לה כמה שנים קשות עם גרנטים והיא אמרה לבעלה שאם היא לא תקבל את הגרנטים היא תפרוש ותחזור לתעשיה, שהיא הבית הקודם שלה. אבל אז היא קיבלה את שני הגרנטים שהגישה ותוכנית ב' ירדה מהפרק. מסלול החיים באקדמיה מאוד מוזר. בחלק הראשון שלו מאוד מומלץ לעבור ממקום למקום. רצוי לעשות כל תואר במוסד אחר כדי להכיר אנשים אחרים ושיכירו אותך. יש המון חוסר וודאות עד לקבלת קביעות בתור חוקר. במיוחד בשלב שבין הפוסט-דוק לקבלת משרה באקדמיה. מרגע שמקבלים קביעות, יש בטחון תעסוקתי חזק, אבל יכולת הניידות יורדת כמעט לאפס. 

חברה שלי עברה עכשיו ממקום למקום בארה"ב וכתבה לי כמה זה נדיר ולא מובן מאליו. היא פחות או יותר ידעה מהרגע הראשון שבו הגיעה אל האוניברסיטה שלה, שהיא לא אוהבת את המקום. חוקר אחר עשה לה את המוות, והיו לה שנים לא פשוטות. היא היתה ראש מחלקה ותיכננה להסתגר במעבדה שלה ולהתעלם מהמחלקה לאחר מכן. היא חיפשה מקום אחר ולא הצליחה לעבור 18 שנים, עד שקיבלה משרה של ראש מכון במקום הרבה יותר מואר, תרתי משמע, והיא נשמעת מאושרת!

אני בסך הכל אוהבת את החוג ואת האוניברסיטה. זה מרגיש לי כמו בית. אני לא מרגישה שבישראל יש הבדל עצום בין מוסדות שונים. אפשר להצליח בכל אוניברסיטה וזה מאוד תלוי בחוקר עצמו. רשות המחקר שלנו נהדרת ובית הספר לתלמידי חוץ מצויין ומאוד עוזר עם הסטודנטים הזרים. גם הרשות ללימודים מתקדמים טובה ומאוד מקדמת את הסטודנטים. כך שאין לי סיבה אמיתית לעזוב, פרט לחוסר שקט. אני רוצה לזכור את זה גם בימים שאני עייפה מהמאמץ ותוכנית ב' קורצת לי. 

אפילו הגרנט מאוד התקדם ואני יודעת על מה הוא עכשיו ומאוד אוהבת אותו. עוד לא סיימתי את הדרפט הראשון, אבל אני בפירוט הניסויים של המטרה השניה מתוך שלוש, כך שאני חושבת שאצליח לסיים בזמן. בבית אני הרבה יותר ממוקדת מאשר במעבדה, כך שבאיזה שהוא מקום אני מאוד שמחה על זה שיש סיבות ממש טובות להשאר בבית עכשיו, למשל - שהאוניברסיטה מבקשת מאיתנו לעבוד מהבית! :-) 

אתמול התקשר במאי אנימציה ישראלי מצליח לגדולה והציע לה להיות אסיסטנטית בפרוייקט החדש שלו. זה ריגש אותי כמו כשהמאמר שלנו התקבל לעיתון מעולה. מאז שסיימה את בצלאל היא מקבלת הצעות עבודה בלי לחפש. כל מי שעבד איתה או מכיר אותה רוצה לעבוד איתה שוב. אבל היא בספקות וחוסר וודאות לגבי היכולת שלה להגשים את החלום שלה וליצור סרטי אנימציה בישראל. היא אמרה לי שמה שהיתה רוצה עכשיו הוא משרה בה תהיה חלק מצוות ההפקה של סרט אנימציה ותלמד איך עושים את זה. במקביל, מורה שלה מבצלאל שלחה עבודות שלה ושל סטודנטים אחרים לבמאי והוא התלהב מהסרטים שלה והזמין אותה לעשות בדיוק מה שהיא ביקשה לעשות. זה מדהים אותי ומשמח אותי לראות שמה שאני חושבת עליה ועל הכשרון שלה כנראה, נכון. זה לא wishful thinking - היא יוצאת דופן באמת. הלוואי ותהיה מאושרת ותצליח מקצועית ואישית. :-)

שבוע טוב שיהיה!

כשהעולם הולך ומתרחק, אני מנסה להתקרב לעצמי.

 מדי פעם לגדולה יש תקופות בהן היא לא בטוחה מה היא רוצה לעשות עם החיים שלה. מסתבר שגם לאנשים עם כשרון מובהק יש ספקות. אתמול שמעתי את אהוד בנאי מדבר על שיר חדש שלו - איש הצל. הוא מדבר על החלק בעצמו שנשאר קרוע ושבור, בעוד הוא מתפרסם ומצליח. 

אנחנו תמיד נושאים איתנו את החלקים האלו, השבורים והשרוטים. הפעמים שלא היינו מה שרצינו להיות. שלא הצלחנו, שלא אהבו אותנו. הרגעים של הספקות בהם איש הצל שבנו שמשתקף לעומתנו. יש גישות טיפוליות שמזכירות לנו שאנחנו כבר לא איש הצל, כבר לא שבורים, כבר יכולים. כששמעתי את אהוד בנאי חשבתי שאולי חשוב לשמור את הזכרונות האלו כמות שהם, בלי לתקן את השברים.  אולי זה בסדר, אולי זה נכון, להרגיש את הספקות, את חוסר המסוגלות, חוסר הרצון, החוסר. אולי מהסדקים יכנס או יצא אור שיאפשר לנו לחיות יותר נכון לעצמנו.

אתמול שמעתי שיר חדש של לינקן פארק. הסולן האגדי שלהם התאבד ב-2017 ומאז הם לא ממש יצרו ביחד. עכשיו הם צרפו זמרת שנשמעת כמו הגירסה הנשית של הסולן (לטובה) והוציאו שיר חדש בשם "The emptiness machine". שורה ממנו משכה את תשומת הלב שלי:

Gave up who I am for what you wanted me to be

חשבתי שזה אחד הדברים שיכולים לקרות בזוגיות וצריך שניים כדי לאפשר לזה לקרות. אחד שרוצה שהשני ישתנה בשבילו והשני שמוכן להשתנות, וכמובן זה יכול להיות דו כיווני. וזה באמת מוביל לריקנות, לא רק בזוגיות, בכלל, כשאנחנו מוותרים על מי שאנחנו כדי לרצות אנשים אחרים, או כדי להשיג משהו שאנחנו רוצים להשיג, כמו הצלחה, כסף, הכרה. 

זוגיות חזקה וטובה עוזרת לנו להיות הכי עצמנו שאנחנו יכולים. כשכל אחד מבני הזוג נותן מקום ומעודד את השני לצמוח ולגדול. לדעת, שלא משנה מה יקרה, גם אם נכשל, נמשיך להיות אהובים. אין משחרר מזה. אם אנחנו לא יכולים לתת את זה לעצמנו, כשבן זוג נותן את הבטחון הזה, זה עוזר לנו להיות אמיצים. ממיע ממש טוב בזה, אני מאוד משתפרת בזה. 

השבוע הזה לא הרגיש כמו שבדרך כלל חזרה לעבודה מרגישה. הוא היה יותר קשה ממה שבדרך כלל אני מרגישה כשאני חוזרת. אני מנסה להבין למה. אני מודאגת מכך שלא קיבלנו גרנט השנה. אני רוצה להבין לאן אנחנו ממשיכים מכאן ולכתוב גרנט משכנע שיבטא את זה. זה מדאיג אותי. בפגישת מזדרון חברת חוג שאלה אותי אם אני מתכוונת להאריך את כהונת ראש החוג שלי לעוד שנתיים או אבקש החלפה בתום הקדנציה. היא דיברה על המחיר ששילמה ראש החוג הקודמת במחקר במעבדה ושנראה שאצלי אין פגיעה כזאת.  

אני חושבת שבשנתיים האחרונות, מאז שקיבלתי את משרת ראש החוג, למדתי המון והרחבתי את האופקים שלי וזה דווקא תרם למעבדה שלי. תופעת לוואי היתה שהיה לי פחות זמן לנהל אותם ולכתוב במקומם והם הפכו ליותר עצמאיים. זה אילץ אותי לפגוש אותם במרווחים קבועים ובהתמדה, ולשנות את סיגנון ההנחייה שלי, ולדעתי זה עשה מאוד טוב למעבדה. אני חושבת שאני ראש חוג טובה, אבל זאת לא סיבה מספיק טובה להמשיך בתפקיד הזה. לא אם אני רוצה להתמקד במחקר שלי יותר. 

לחוג שלי יש קושי בגיוס סטודנטים. אני גייסתי שלושה סטודנטים לשנה הבאה, ועכשיו מתחילים להגיע עוד, טיפין טיפין. בישיבה שהיתה לי השבוע עם דיקן הוראה עלה הנושא של הקנית מיומניות לסטודנטים שיעזרו להם להשתלב בשוק העבודה בצורה המעודפת עליהם בסוף התואר. פעם לאוניברסיטאות היה ידע לתת לסטודנטים, ידע שהיה להם קשה להשיג אותו בצורה מרוכזת מחוץ לאוניברסיטה. עכשיו הידע נגיש לכולם וצעירים מחפשים קורסי הכשרה שיתנו להם כלים שיעשו אותם אטרקטיביים למקומות עבודה. יש משהו בגישה שלנו שצריך להשתנות להוראה. ממיע מדבר על זה שנים בהקשר של חטיבת הביניים ועכשיו התיכון. והנה זה הגיע אלי לאוניברסיטה. המעבדה שלי נותנת המון כלים לסטודנטים שעוברים דרכה. הם לומדים לשאול שאלה, לתכנן ניסויים, לבצע ניסויים, לנתח אותם, לכתוב ולהציג אותם. הם יוצאים אחרים מהמעבדה שלי. לכן אני חושבת שהפכתי לאטרקטיבית כמעבדה. יש קורס אחד בו אני מלמדת סטודנטים איך להעביר הרצאה ואני חושבת שהוא קורס משנה חיים. הייתי שמחה לפתוח עוד קורס, על מחקר וכתיבה מדעית. אבל זה יקרה אחרי שאפסיק להיות ראש חוג.  

אני חושבת שלהעביר את כהונת ראש החוג הלאה בשנה הבאה הוא רעיון טוב, בשבילי ובשביל החוג. משהו בשיחת המזדרון גרם לי להבין שזאת בחירה אפשרית וטובה לא פחות מלהמשיך את הכהונה שלי. יום אחד אולי אקח תפקיד מנהלי אחר. אבל כרגע, מרגיש לי יותר נכון לחזור לפוקוס במדע והוראה. זה לא לחזור אחורה, זה להתקדם קדימה ולהתקרב חזרה למי שאני. 

 

הלב שקפא, הפשיר

ביום שני בערב היינו בהופעה מדהימה של אהוד בנאי. תמיד אהבתי אותו, אבל בהופעה הבנתי איזה מוזיקאי ענק הוא. הוא גיטריסט על וצוות הנגנים שלו נפלא. זה היה מופע מסובסד על ידי מפעל הפיס והמועצה המקומית וכשניסיתי לקנות שני כרטיסים האולם היה מלא לגמרי. יום לפני המופע קיבלתי הודעה שרכשתי ארבעה כרטיסים ממש קרוב לבמה. זה היה נהדר אבל היינו צריכים למצוא עוד שניים שיבואו איתנו ורק שגיא הסכים. לא בטוחה שהוא העריך מאוד את ההופעה, אבל שמחתי שבא איתנו.

בשבועיים שלקחתי לעצמי לנשום בבית ולהתאושש מהפציעה ברגל, הלכתי עם ממיע והקטן לים, פגשתי שלוש חברות, הייתי בתערוכת סיום בבצלאל, בתערוכת סיום בויצו חיפה שאחרי הבנות ואני אכלנו בפרנג'ליקו במושבה הגרמנית, נסענו לבקר בקיבוץ ניר יצחק ובנובה, ראיתי סרטים וסדרות, בינהם את BOYHOOD שבלט לטובה, קראתי ספרים והייתי עם הילדים ועם ממיע. אנחנו בתהליך של בנית ריהוט לסלון מול נגר ומסגר, וזה קצת מלחיץ. המחירים שלהם מצויינים והם מאוד נחמדים, אבל הנגר עשה טעות וצריך לבנות מזנון אחד מחדש, דבר שגרם לתיסכול וקצת חוסר אמון הדדי. אני מקווה שיסתיים בשלום. כנראה כל משא ומתן עם בעלי מקצוע כולל חריקות וחוסר הסכמות. 

מה מאפיין חופשה טובה? האם החוויות שאוגרים במהלך החופשה או טעינת המצברים שמחזירה את הצבע לשיגרה ואת האנרגיה למשימות היומיומיות שחוזרים אליהן? כמובן אפשר גם לחוות וגם לטעון מצברים, אבל אני חושבת שהם לא בהכרח זהים - כמה חוויות יש בחופשה עצמה וכמה נטענים ממנה.

עכשיו ישבתי עם הבנות והקטנה אמרה לגדולה שאולי הגיע הזמן לטיול הגדול שלה. היא התגייסה מיד אחרי התיכון, והתחילה בבצלאל מיד אחרי הצבא. היא לא יצאה לטיול גדול או קטן אלא לפסטיבל אנימציה בצרפת, שם סבלה געגועים לישראל. זה נשמע ממש נכון. הוצאתי את האלבומים הישנים של הטיולים שלי לפני שהכרתי את ממיע. הטיול אחרי הצבא עם החברה הטובה באירופה - יוון, איטליה, שוויץ, צרפת, גרמניה, הולנד ואנגליה. רכבות ואכסניות נוער. טיול מדהים. אחרי התואר הראשון טסתי לבד לארה"ב ועשיתי טיול רכבות ואכסניות נוער מחוף לחוף היה מדהים לא פחות. אני חושבת שהיא נכנסה לזה ואולי תמצא את הדרך שלך לחופשה. 

אני חושבת שחופשה טובה מאוד תלויה באופי, בצורך, ובנסיבות. קראנו עכשיו על חופשות לפי סוגי אישיות. 

https://www.fairytrail.app/holiday-ideas-for-entjs/

כתוב שם, ואני מסכימה, שסוג האישיות שלי אוהב אתגרים וחידושים. לצאת מאיזור הנוחות ולדחוף את עצמי קדימה. זה נכון לגבי כל חלק של החיים שלי, לא רק לחופשה. אני משתעממת בקלות ולא אוהבת לעשות משהו שכבר עשיתי. 

אני חושבת שזה האתגר הכי גדול שלי בעבודה. ללמד את אותם קורסים, לעשות את אותם דברים, שנה אחרי שנה. אני תמיד זזה קדימה בנושאי המחקר. לאיזורים לא ידועים שמאתגרים ומעניינים אותי. אבל מחקר הוא מחקר, הוא מחקר. עד כמה שאני דוחפת את הגבולות ומחפשת זוויות חדשות ומקום ללמוד - אני בתחום כללי דומה כבר הרבה מאוד שנים וזה קשה לי. אני יודעת שלפני שבועיים חזרתי מהכנס בעננים. זה באמת היה כנס נפלא, ואני מאוד אוהבת את העבודה שלנו והכיוון המעניין שהיא לקחה. אני מתרגשת ושמחה לקראת כתיבה הגרנט שאני צריכה לכתוב כשאחזור, אבל, אני רוצה התחלה חדשה.

רק האנשים משתנים. הילדים גדלים, הסטודנטים מתחלפים, הנושאים משתנים. אבל אני באותה מעבדה בדיוק, ליד השלד של הליוויתן, במרחק הליכה מנוף מהמם של המפרץ, בתוך קמפוס ירוק, בו יש לי חברים וקוליגות יקרים, ובו צמחתי וגדלתי. 

אז האישיות שלי צורכת שינוי, חידוש, ריענון, מציאת זוית חדשה על החיים ועל עצמי, הבנה יותר מעמיקה של המניעים לאושר ולעצב. אבל הנסיבות אילצו אותי להלך בזהירות ולא להרחיק לכת. ומתוך זה באה לי הבנה. 

אני חייבת להוסיף, שאני מאוד מעריכה את החופש שיש לי כל יום, להיות בבית שלי, ללכת למעבדה שלי, לחיות את החיים שלי שאני מאוד אוהבת. זה בכלל לא מובן מאליו ואני מעריכה את זה עד אין קץ, ומקווה ש-107 החטופים יזכו לצאת מהחושך ולחזור למשפחות ולחיים שלהם.

סוף שבוע נעים שיהיה!      

תוספת אחרי חתימת הפוסט: אולי חופשה מוצלחת היא כזאת שגורמת לנו לאהוב ולהנות מהחיים שלנו, למרות שאנחנו רגילים אליהם. להעריך אותם מחדש, לראות עד כמה הם מה שביקשנו וכמה הם טובים, כמות שהם. לראות את החיים שלנו מחדש. 

 

לפני שאני מתחילה.

 חזרתי. ביום האחרון שלי בבוסטון, בחדר המושלם הזה:

יצאתי מהמקלחת כדי להביא ספוג והחלקתי ומשהו רע קרה לכף הרגל שלי. שמתי המון קרח על הרגל ודידיתי לאוטובוס לשדה התעופה. שם פגשתי חוקר ישראלי מקסים וסטודנטית שלו שהיו איתי בכנס וליוו אותי בחסד וברחמים עד למטוס. למטוס העלו אותי על כסא גלגלים כי ממש קרטעתי. חששתי מאוד מהטיסה, אבל דייל נחמד הביא לי שקית עם המון קרח, והקרח והאדוויל הקהו לגמרי את הכאבים ברגל, אבל הצד כאב לי נורא. ממיע פיספס את ההודעות על נכותי הזמנית, אבל הגדולה היקרה שלי חיכתה לי בלוד וביחד צלחנו את הדרך אל לב המפרץ, שם חיכה לי ממיע ומיד נסענו למוקד חירום שם קבע הרופא כי יש לי שבר בבוהן ושם לי גבס חלקי. 

אני בכלל לא בטוחה שהוא צדק, אבל הגבס עזר בימים הראשונים. הרדיאולוג כתב שאין שבר והבוהן לא כואב לי, אבל עורף כף הרגל כואב לי מאוד ואני חושדת שזה בגלל העומס של הרצועות התומכות בגבס. היום נשברתי והסרתי את הגבס, ואכן כואב לי בעורף הרגל. וגם אדום. אני מנסה לעשות תרגילים ברגל. נקווה לטוב. הביקורת בחמישי.

ועכשיו אחרי שסיפרתי על תחלואי אגיד כי יצאתי לחופש מסויים עד סוף החודש. התכוונתי לצאת אליו בכל מקרה, ולטייל ולעשות דברים. אבל לא תכננתי כלום, ואולי דווקא טוב שלא, כי אני לא ממש יכולה לצעוד מרחקים עכשיו, אם או בלי הגבס. 

הכנס היה במקום יפיפה, זה היה הנוף מהכניסה לביניין המעונות בו גרנו:

אגם ירקרק וקרפדות בו רבות. והכל ירוק למשעי וויז עובד:

כמו שהיה כאן כשחשבנו שאנחנו מדינה ככל המדינות. כל כך מוזרה המציאות האחרת הזאת שלנו. ישבנו בכנס עם חברנו משאר מדינות העולם והיינו איתם במדע, כאילו אין YNET. זה מופלא איך לרגעים הצלחנו לגמרי לשכוח את הטילים של אירן ושל החיזבאללה. אבל מופלא גם שהיינו ביחד, וסיפרנו אחד לשני בעיברית חדשות על הבית, חלקנו חרדה. הרגשתי חברות ותמיכה הדדית מכל החוקרים הישראלים, יותר מבעבר. מחיצות נשברו ואנחנו יותר רואים את מה שמחבר ממה שמפריד, בתוך הקושי והיאוש. היה בזה משהו מאוד חזק ומעודד. גם החוקרים מהארצות האחרות חיבקו אותנו וחיזקו אותנו, כנגד כל החששות המוקדמים שלי.

זה היה כנס נהדר בשבילי. מהטובים שהייתי בהם לאחרונה. הקבלה של העבודה שלנו היתה יוצאת דופן מבחינתי. כולם רצו לדבר איתי אחרי ההרצאה שלי, לאורך כל הכנס. זה היה די מדהים. כל מי שהתיישבתי לידו באופן רנדומלי אמר לי שהוא אהב את ההרצאה ורוצה לדבר איתי על העבודה שלו או שלי. אני חושבת שהנושא שאנחנו חוקרים אותו נוגע לכולם וקשור לכולם ואנחנו חוקרים אותו בזמן שהרבה אחרים מבינים שהמנגנון שאנחנו חוקרים קשור אליהם. גם חיברתי המון ממצאים למודל מערכתי, דבר שיש אנשים שאהבו מאוד ויש אנשים שביקרו, אבל מה שבטוח - גרמתי להם לחשוב ולהתעניין וזאת היתה חוויה מופלאה.

ביומיים האחרונים בבוסטון טיילתי ארוכות ונהניתי מאוד:

למרות הנפילה והכאבים, חזרתי מאושרת לארץ והיה לי כיף לחזור הביתה.

היה לי ממש כיף עם ממיע והילדים, ועכשיו אני רוצה באמת לקחת פסק זמן מהעבודה. לא הצלחתי היום, כי הצטברו לי שאריות של עבודה שרציתי לנקות. אבל ניקיתי ועכשיו אני יכולה לעשות דברים, מעוטי הליכה. גם הג'ט לג לא היה קשה, באף צד. מחר ניסע לתערוכת הגמר של הגדולה. 

לא סיפרתי לכם, אבל לפני שטסתי נסעתי עם ממיע לביקורות של פרוייקט הגמר שלה. היא עשתה סרט מדהים. מי שמכיר אותי ורוצה לינק - תכתבו לי לוואטספ או למייל. היא לא רוצה להפיץ באינטרנט כי מתכוונת לשלוח לפסטיבלים, אבל אני יכולה לשלוח לינק לשימוש עצמי. אני לא רוצה לספר את הסיפור של הסרט שלה, כי זה סרט שצריך לראות ולא לשמוע עליו. המורים שלה אמרו דברים שגרמו לי ולה לדמוע. הם אמרו שמאוד קשה לעשות סרט מצחיק על דיכאון, שמעביר בדיוק את הרגעים בהם אפילו להורים שלנו, או להורים שהטמענו בתוכנו, אין תשובה ואין הסבר. ואין בעצם סיבה להמשיך הלאה, ובכל זאת ממשיכים. הסרט הרבה יותר טוב מהמילים האלו, אבל הן מעבירות משהו ממה שהיא הצליחה להעביר בעיני. היא כמובן לא עד הסוף מאמינה לכל מה שאומרים לה ורואה את הפגמים, אבל אני רואה את הכשרון הנדיר שלה. היא הראתה לנו עוד כמה סרטי גמר של חברים שלה ואני מאוד ממליצה ללכת לתערוכת הבוגרים בבצלאל. הם גורמים לי להאמין מחדש בסרטים הצעירים המוכשרים האלו. המחלקה לאנימציה. אני בטוחה שיש עוד מחלקות מעולות, אבל על זאת אני יכולה להעיד. 

לילדים שלי יש חברים חמודים. הקטן מביא כל כמה ימים שלושה או ארבע חברים לישון. שניים קבועים והשאר משתנים. הגדול מפתיע אותנו בשמונה חברים שמתייצבים בסלון שלנו מדי פעם למפגש. וגם לבנות יש חברי נפש שמצאו בצבא (הקטנה) ובבצלאל (הגדולה.). הקיץ הזה כבר לא ניסע לחול. לא התארגנו לזה והמחירים והבלאגן לא מאפשרים. אבל כן שיפצנו את הסלון, כמו שאבא של אורלי מתאר בסרט של ירדן. אנחנו מחכים לריהוט שיגיע. 

אני מקווה שהמדינה שלנו תחשב מסלול מחדש ותתקדם לכיוון עיסקה וסוף מלחמה, כי כמה אפשר.