רציתי לכתוב פוסט על הטיול המופלא שלנו לארה"ב, אבל זה היה בשביעי באוקטובר ופחות התאים, ואז הודיעו שיש עיסקה ונראה פחות רלוונטי לדבר על ריגושים אישיים כשיש כזאת התרגשות לאומית. אז אני מתרגשת וחוששת ומתפללת שהעיסקה תתממש וכולם יחזרו וכולנו נחזור לנשום, ועד אז כותבת על המסע המופלא לארה"ב כדי לעבד את מה שקרה שם, כי אני עוד לא לגמרי כאן.
 |
| ממיע שני הקטנים בחוף במונטרי |
התחלנו בלוס אנג'לס, והיה אפור והייתי בג'טלג ובכלל לא הבנתי למה חזרנו לשם. נראה מיותר ושגוי. הסתובבנו לנו בהוליווד והיה נחמד, אבל לא יותר. אבל זה היה רק היום הראשון. הדירה היתה מצויינת, ממש נוחה מהטובות שהיינו בה במחיר מעולה, מבוקינג.
ביום השני ביקרנו בעיר בה גרנו שבע שנים לפני 14 שנים. הזמן עצר בה מלכת, או לפחות כך זה נראה. הרחובות, הסיפריה, בית הספר של הילדים, הפארקים, נראו יפים ושלווים בדיוק כמו שנראו אז, והרגשנו שאנחנו חוזרים בזמן לתקופה ההיא. הלכנו לטריידר ג'וס וקנינו את כל האוכל שאנחנו זוכרים מהזמן ההוא והלכנו לבניין בו גרנו, וזיהינו את הריח הישן. אפילו לחדר הכביסה הלכנו. ואז הלכנו לפארק גרפילד, בו התקיימה מסיבת הפרידה שלנו מכל החברים של הילדים וההורים שלהם, ופגשנו את ההורים וחלק מהילדים שכל כך אהבנו. זה היה מרגש ומשמעותי, וכל השנים שחלפו להן נעלמו, וראיתי למה אהבתי כל כך את האנשים האלו. הילדים מאוד התרגשו וגם אנחנו והיה פשוט מרחיב לב. היה מרגש לראות שמה שהיה נשאר אמיתי והחיבור והקשר לא נעלמו רק חיכו שנבוא לבקר. מקווה לשמור איתם על קשר ולחזור לשם מוקדם יותר מעוד 14 שנים.
 |
| הקטן שלי שנולד אחרי שחזרנו פוסע לו ברחובות סאות' פסדינה |
משם נסענו למונטרי. איזה מקום יפיפה (תמונה למעלה). הילדים וממיע הלכו לאקווריום המדהים שם ואני הלכתי לפגוש קוליגות במעבדה הימית של סטנפורד ולהעביר הרצאה. מאוד נהניתי מהשיחות שלי עם האנשים שם והמקום מדהים ביופיו וביכולותיו. חשבתי שיהיה נחמד לבוא לשם שוב אולי במסגרת שבתון קיץ. ההרצאה שלי התקבלה עם המון שאלות, המון. זה היה לי קצת מוזר כי הם בכלל לא התלהבו או הופתעו מהגילויים המשמעותיים שלנו ויותר התעניינו בטכניקות בהן אנחנו משתמשים. כל הדברים שבכל הרצאה אנשים פוערים את הפה ואומרים וואו! עברו חלק בלי כל התרגשות. אחר כך חשבתי שאולי זה היה כי הם קראו את המאמרים שלי ומכירים אותם, כי גם הם חוקרים התפתחות בקווצי עור והעבודה שלי רלוונטית להם. אכלנו ארוחת צהריים ביחד ואחד החוקרים שאני מאוד מעריכה דיבר איתי על זה שהוא מרגיש זקן (הוא בגילי) ואין לו כח לכתוב גרנטים (יש לו מימון מתרומות) ושהחוקר שאני עמדתי לפגוש יום למחרת גאון, אבל לא צפוי וקשה לעבוד איתו. זה היה קצת מוזר, כי אני מאוד מחבבת את החוקר הזה והוא מאוד מצליח, מאוד מאוד. אבל הוא מרגיש אפור, ושידר אפור ולא הבנתי למה. עד עכשיו לא.
 |
| כלי לגידול כוכבי ים קטנים במעבדה במונטרי |
משם נסענו לברקלי שם הקטנה פגשה את החברה הכי טובה שלה מהגן וכיתה א'. הערה: הפגישות האלו עם החברים ועם ההורים שלהם התאפשרו כי מראש חיפשתי את המיילים של כולם והודעתי שאנחנו מגיעים וההורים שמחו להפגש, וגם הילדים בסופו של דבר הסכימו למרות שהם יותר התביישו. אני מאוד שמחה שעשיתי את זה כי ראיתי כמה משמעותי זה לקטנה ולגדול לפגוש את חברי הילדות שלהם ולראות שהחיבור עוד קיים.
משם נסענו לטוקיו הקטנה בסן פרנציסקו כי בדיוק היה שם חבר של הקטן, ורצינו שיפגוש אותו וזה מאוד שימח אותו. האמא של החבר אמרה לנו שהטיול שתכננו לילוסטון מסיאטל מטורף ועדיף שנלך לבקר באולימפיק במקום. זה היה טיפ חשוב ואני מאוד שמחה ששמענו לה. ראו בהמשך.
 |
| הרחוב המפותל בסן פרנציסקו |
למחרת נסענו מרוזוויל יום שלם לפורטלנד, ומשם לסיאטל, לבקר את האח של ממיע. האח גר במקום מקסים, באי ליד סיאטל אבל הבית היה מוזנח והילדים נראו קצת אבודים, דבר שמאוד ציער את ממיע ואותי.
למחרת נסענו לפריידי הרבור כי משתפות הפעולה שלי אמרו שאני חייבת להגיע לשם. לנו בביקתה מקסימה עם הרבה חדרים, המקום היחיד בו לכל ילד היתה מיטה משלו. הנוף שם מדהים והאח של ממיע והמשפחה שלו הצטרפו אלינו והיה מקסים. לא ראינו ליוותנים אבל ראינו כלבי ים והרבה שחפים ונוף מהמם.
 |
| הנוף מהמרפסת של אח של ממיע באי ליד סיאטל |
 |
| נוף מתחת לגשר שמוביל לפרידי הרבור באיזור מאוד יפה ליד סיאטל |
 |
| הגדול והקטנה שלי בפרידי הרבור |
 |
| החוף בפרידי הרבור |
למחרת התארחתי יום שלם במחלקה לביולוגיה של אוניברסיטת וושינגטון. הם עפו על ההרצאה שלי, שאלו שאלות מצויינות וביקשו מהמארחות שלי לדבר איתי, אבל לוח הזמנים שלי היה מלא. השעתיים במעבדה של משתפת הפעולה שלי היו מעוררות השראה והכניסו לי המון רעיונות לעבודה משותפת וארוחת הערב המקסימה במסעדת הסלמון של איגור היתה מושלמת, ואני רוצה לחזור לשם לשבתון קיץ.
באותו יום ממיע והילדים לקחו את הקטנה לשדה התעופה כי היא היתה צריכה לחזור לארץ בגלל הצבא לצער כולנו. אחרי שלוו אותה לשדה התעופה ממיע והילדים בילו עם המשפחה של אחיו והילדים שלהם, כך שזה היה זמן מצויין להתחברות וקשר מחודש אחרי 14 שנים. לממיע היה מאוד קשה לראות את הדרך שבה האח שלו חי, וזה ישב עליו אחרי זה.
אחרי סיאטל הסתיים החלק המקצועי והתחיל הטיול נטו מבחינתי. הלכנו לפרק אולימפיק המדהים. טיילנו למפלים, ליערות הגשם היפיפיים ולחופים המדהימים שהיו יפים אפילו בגשם. היו לבנים הרבה תלונות על זה שאנחנו רק הולכים בטבע והקטן התגעגע לקטנה, אבל עצם זה שהם התלוננו והיתה לנו שיחה משמעותית על הפערים בין הציפיות שלנו לציפיות שלהם מאוד חיבר ביננו בסופו של דבר והחלק הזה של הטיול היה מושלם.
 |
| חוף יפיפה בפרק אולימפיק |
 |
| מפלי מרימיר בפרק אולימפיק |
 |
| יער גשם בפארק אולימפיק |
משם נסענו לקרייטר לייק - מכתש בלועו של הר געש באוריגון, שהתמלא במים. מקום יפיפה ומלא הוד.
 |
| קרייטר לייק |
משם המשכנו דרומה ללייק טאהו, אגם יפיפה בלב הרים ירוקים ומחטניים.
 |
| לייק טאהו בשקיעה |
 |
| לייק טאהו ביום שמשי |
משם נסענו לפארק לאומי סקויה עם העצים הגדולים בעולם, בני אלפי שנים. הם פשוט מדהימים. לא פלא בעיני שהאינדיאנים העריצו אותם, זה הכי קרוב לאלוהים שהרגשתי בטבע.
 |
| סקויות בפארק לאומי סקויה |
למחרת נסענו חזרה לפסדינה וליווינו את הגדול לטיסה ליפן. הוא מצטרף לגדולה שנמצאת שם ולחברים שלה. אני מאוד גאה בהם על רוח ההרפקנות והעצמאות שהם מגלים!
למחרת עשינו קניות אחרונות (נעליים, חולצות לבר המצווה וכו') ונסענו למנהטן ביץ' - עיר חוף יפיפיה ליד שדה התעופה שאף פעם לא הייתי בה. בילינו עם הקטן על החוף והסתכלנו על השחפים ועופות ים אחרים ועל מטוסים ממריאים. החזרנו את האוטו והמראנו ארצה.
 |
| מנהטן בי'ץ |
הטיול הזה מאוד גיבש אותנו כמשפחה. עם הנסיעות האינסופיות והעייפות והמתח שיש בנסיעות כאלו, מאוד התקרבנו וחזרנו מגובשים וקרובים יותר. היינו צריכים את זה וזה היה מדהים, עם כל הזכרונות והמסע אחורה בזמן, והמקומות היפיפיים שהיינו בהם. כתבתי את הפוסט כדי לסכם את שלושת השבועות המדהימים האלו כשהכל טרי. זה לא באמת מעביר את מה שחווינו והרגשנו אבל זה שומר את קו המסע בזמן. אני רק עכשיו מעכלת איזה מבצע מאורגן למופת היה הטיול הזה ואיך בכלל לא מובן מאליו שהכל זרם כל כך חלק. איזה גיבור ממיע על הנסיעות הבלתי נגמרות שעמד בהם בלי להתלונן לרגע (רק הוא נהג) ואיזה רעיונות מעולים היו לו לטיול. איזה נפלאים הילדים שלנו שהסתגלו לכל המקומות והתנאים ונהנו איתנו.
הקטנה באה לשדה התעופה לאסוף אותנו המלאכית הזאת. ישנתי בטיסה אז לא הצלחתי להרדם אחרי זה, עד הערב. אז נרדמתי לשעה ליד הטלוויזיה. בישלתי את כל מה שלא התקלקל במקפיא וממיע והקטנה נסעו לקניות לקראת מחר. הקטן עולה לתורה בשבת והזמנתי כיבוד עוד מחו"ל. כל הדברים שאני צריכה לעשות בחודש הקרוב קפצו עלי באלימות בבוקר הזה, וכנראה גם בגלל זה לא נרדמתי. עשיתי את כל מה שתכננתי וקצת יותר ואולי אצליח להרדם הלילה.
החתולים מאוד שמחו שחזרנו ואנחנו מאוד שמחנו בהם. אני אוהבת את הבית שלנו מאוד ורוצה להשקיע בו קצת יותר, אחרי שנסיים לשלם על הטיול הזה. :-) אני מרגישה שלא באמת עיכלתי את כל מה שקרה שם ואת כל המסקנות והתובנות על החיים, ומקווה שלא יבלעו בחיים השוטפים שלי כאן. משם התחזק הקשר שלי עם ישראל ואני מרגישה שזה היה הדבר הנכון לחזור לכאן. ארה"ב נוחה, יפה, עשירה, מפוארת, אבל היא לא מקום שאלחם עליו או ארגיש קשורה אליו אי פעם כמו שאני קשורה ומוכנה להלחם על המקום הזה. אני אוהבת את החיים שלי כאן למרות הקושי והעומס שיש בהם. יצרנו לנו משהו טוב שאני גאה בו ומקווה לשמור עליו ולפתח אותו, הלוואי ונצליח סוף סוף עם הגרנטים ואז אדאג קצת פחות.
מקווה שיהיה מוצלח בעליה לתורה בשבת, למרות שהגדולים לא יגיעו. מאמינה שהחברים הרבים של הקטן יפצו אותו על העדר האחים שלו. מקווה שאצליח לסיים את הגרנטים שאני כותבת בצורה טובה ושנקבל את המימון שאנחנו מבקשים. מקווה מאוד שכל החטופים יחזרנו בשעה טובה, שהמלחמה תסתיים ושגם החיילים שלנו יחזרו הביתה ושיהיה כאן שקט ושלום. שנה טובה, גמר חתימה טובה, חג שמח ומועדים לשמחה! אם הגעתם לכאן - כל הכבוד ותודה רבה!
