חזרנו משלושה ימים משפחתיים בנהריה, שהיו נעימים אבל מורכבים בשבילי.
כשהייתי ילדה, היינו נוסעים שלוש שעות נהריה, באוטו של אבא שלי, וישנים בבית מלון ארבעה או שלושה ימים. אלו היו מהחופשות המופלאות שאני זוכרת, עם ים נהדר והליכות על החוף עם אחותי. בערבים היינו הולכים בשדרות הגעתון המוארות ואבא שלי לימד אותי לשים לב לסימני דרך כדי לדעת איך לחזור. אני חושבת שקנינו גלידה, ואפילו נסענו בכיכרות עם הסוסים.
מסתבר שאי אפשר לחזור לאותו מקום אחרי 45 שנים. זה לא אותו מקום ואני לא אותו אדם.
דבר ראשון אני קצת חוששת מההרצאה שלי בכנס הקיפודים שיתרחש בשבוע הבא, וגם מהטיסה לשם. אני שונאת לטוס. אפילו טיסות ישירות, אפילו שהכל מאורגן מראש, כולל מלון בבוסטון ולינה בכנס.
ההרצאה שלי לא לעוסה, וזה טוב וזה מלחיץ. כבר כמה שנים שאני מציגה הרצאה שהתפתחה לה בארבעת השנים האחרונות, שאני כבר רגילה לתת וקצת נמאסה עלי, אבל היתה אהובת הקהל. מאחר ופירסמנו את כל מה שאני מציגה בהרצאה הזאת, אני לא יכולה ולא רוצה להציג אותה שוב בכנס. במקום, אני מתחילה בתמצית מה שלמדנו עד עכשיו וממשיכה בהתקדמות שלנו בשנה וחצי האחרונות. ועוד לא הגענו למרות הכל. אנחנו בדרך. ותוך כדי עבודה על ההרצאה אני לומדת עליה - איך להציג את הדאטה, מה הסיפור שאני מספרת, מה למדנו מהאנליזות. אז לא פלא שהגוף שלי לא רגוע ואני קצת לא בטוחה.
אני לא מגיעה כאנדרדוג ומרגישה שאני צריכה לעמוד ברף של ההרצאות הקודמות שלי, שהיו יותר סגורות. אבל זאת פתוחה ומעניינת. אני מקווה שיאהבו. מוזר להתרגש ולהלחץ מחדש. חשבתי שזה מה שאני רוצה, להתרגש מחדש, אבל הסינים צודקים כשהם אומרים הזהרו במשאלות שלכם. זה מה שכתבתי כשהייתי בדרך לכנס הקודם, לפני שנה וחצי:
אני אוהבת את השאלות של הביומינרליזציה ואוהבת את מה
שאנחנו עושים במעבדה, אבל זה מרגיש לי קצת אינקרמנטלי. אני רוצה להיות בלתי מוגבלת
בדימיון ולעוף.
...ממיע איחל לי להנות בכנס ושלא אתרגש יותר מדי ואמרתי
לו את מה שהרגשתי – שאני לא מתרגשת בכלל. זה באמת מוזר שאני לא חושבת כמעט על הכנס
אלא מתמקדת בלהיות כאן ולהנות מזה.
אחרי הכנס כתבתי:
חזרתי מהכנס עם הבנה שהתחום
ממריא למעלה, עם הצעירים החדשים והשיטות החדשות שהם מביאים, וגם הזקנים החזקים, שתמיד מתקדמים תמיד מתפתחים. עם הבנה שהשיא שהגענו אליו מאחורינו ועכשיו או שאנחנו עומדים במקום, או שאנחנו
מחפשים שיא חדש.
אז חיפשנו כיוון חדש, בשנה וחצי האחרונות, ומצאנו כמה כיוונים מאוד מרגשים, וכאמור - עוד לא הגענו למרות הכל. ואני מרגישה שהמצגת יותר חשופה, כי אין לי תוצאות ברורות אלא יותר יכולות חדשות שפיתחנו והסתכלות חדשה שנובעת מכימות של דאטה קיים. רצון לאינטגרציה ברמה של מערכת. יכול להיות שלקהל זה יראה חדשני ומעניין, לי זה נראה ברור ומובן, אבל אני בכל זאת מתרגשת להציג את זה.
[הדבר הראשון שכתבתי למעלה התרחב להרבה מאוד פסקאות, כי ככה זה כתיבה בבלוג בשבילי, הסיפור מתפתח תוך כדי כתיבה ולא ידוע מראש.]
אני חוזרת לנהריה. הדירה היתה מרווחת ונעימה, עם נוף לים שנמצא במרחק הליכה קצרה ממנה. ביום הראשון הלכנו לים, ושכשכנו במים, כי לא היה שם חוף מוכרז. הטיילת של נהריה יפיפיה ולא צפופה. עם כסאות נוח לא נוחים מעץ שמשקיפים על הים ודשא. ממש יפה שם. בערב אכלנו אוכל הודי בינוני בפודטראק בריזה וקינחנו בסינבון אלוהי מהפודטראק של הקינוחים.
ביום השני נסענו לראש הניקרה שסגורה עכשיו לשיפוצים. הלכנו בשביל הים והסתכלנו על הגלים המתנפצים על הסלעים וחשבתי שכשהייתי ילדה והיינו כאן כל מה שראיתי היה היופי, ולא חשבתי שזה גבול עם מדינה עויינת ולא ממזמן ירו לכאן טילים. כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שישראל זה לנצח, ואין פחד קיומי בעולם.
אחר כך נסענו לחוף הים, ונכנסתי למים והבנתי למה אבא שלי ששנא לנהוג, הסכים לנהוג שלוש שעות לנהריה - כי הים כאן הוא כמו בריכה. הוא שקט, מזמין ובטוח, וכל הפראות שלו נגמרת בשובר הגלים. אמא שלי ממש אהבה את הים, ואני חושבת שנהריה היתה פשרה ששניהם יכלו לחיות איתה בשלום.
החוף היה מקסים, אבל הרבה יותר קטן ממה שזכרתי, כי התרגלתי לחופים של חיפה. ניסיתי לעלות על שובר הגלים למרות השלט שאסר לעלות עליו. זכרתי את אחותי ואותי הולכות עליו כשהיינו ילדות ורציתי לעלות עליו שוב. ברגע שהנחתי עליו רגל החלקתי וקיבלתי מכה בברך ובכף הרגל.
אי אפשר לחזור לאותו מקום אחרי 45 שנים.
דידיתי חזרה לחוף, בזהירות הפעם. הילדים שלי קברו את הגדולה בחוף וסיפרו סיפור דימיוני על מלחמות בין טיטאנים לאנשים. זה היה מצחיק מאוד. ביקשתי קרח מהברמן של המסעדה על החוף והוא נתן לי שקית עם קוביות קרח. מאוד יפה מצידו. נסענו לדירה והילדים יצאו ואנחנו נשארנו בה להלחם עם הממיר שהפסיק לעבוד, עד שהחליט שהוא מוכן.
אתמול אכלנו ארוחת בוקר בדירה ונסענו לשדרות הגעתון הזכורות לטוב, כי רציתי לראות אותן לפני שניסע הביתה. הגעתון הפך לזרזיף עכור שמטפטף את דרכו לים. הבתים היו שעטנז של בתים ישנים ועייפים ובניינים חדשים ומודרניים. הקפה בארומה היה מצויין. טעם מנחם. הילדים קנו ביפרש והתחיל לרדת גשם. גשם רציני, שמתכוון לזה, אז נכנסנו פנימה וישבנו ביחד עד שגשם פסק.
הלכנו לחוף וראינו ציפורים, ים וחבצלת החוף.
חשבתי על הדרך שהלכתי ב45 השנים האחרונות. על החלומות שלא ידעתי שאפשר לחלום והגשמתי. על המקומות שלא דימיינתי והגעתי אליהם. ועל זה כשכשהייתי ילדה לא היו מיגוניות בכל מקום. לא ידעתי שצריך. לא ידעתי שהן לא מגנות מאנשים רעים. לא ידעתי שאהיה מוזמנת לכנס לתת הרצאה מליאה, במקום בו יעריכו את העבודה שלי, ובכל זאת אחשוש מהנסיעה, גם בגלל שאני ישראלית. שהעבודה שלי לא תהיה הדבר שיעמוד בספק, אלא המוסר של הנהגת המדינה שלי.
הנה אמרתי את זה.
החיים מורכבים.
המקום הזה, הבלוג, הוא מקום בו אני יכולה לדבר על עצמי, בלי להרגיש שאני תופסת חלל של מישהו אחר. בו מי שקורא יכול להקשיב לי ולהגיב מתוך העולם שלו. מקום מופלא.
הטיפול הפסיכולוגי היה מקום כזה ואז הפסיק להיות כזה, ואני מתגעגעת למקום בו אני יכולה לקבל הקשבה מלאה, בלי לבדוק כל הזמן האם אני משתלטת על השיחה, האם לאדם שמולי יש צורך לספר את עצמו, האם זה בסדר להיות המרכז, ולכמה זמן.
מניחה את כל זה כאן, בלי פתרונות, רק אובזרבציות, ממצאים של חיפוש ותהיה.
מקווה שאמצא את הדרך לחיות בשלום עם המורכבות וחוסר השלמות הזאת.
- לאלו שאוהבים את נעמה ורחל:
חלק ב' ו
חלק ג' של סיפור הצבא של נעמה.
