יום שישי, 27 ביוני 2025

חזל"ש?

 זהו. נגמר ועכשיו אנחנו אמורים להרגיש בטוחים ולהמשיך בחיינו.

אבל זה ממש לא עובד ככה. אני מרגישה תלושה ומעורערת ותלויה באויר. 

----

כתבתי את שתי השורות האלו היה ביום רביעי כשנשארתי בבית, כמו לא מעט אנשים מסתבר. ביום חמישי כבר הלכתי לעבודה, ואז זה הרגיש קצת יותר נורמלי, ויותר חשוב - יכולתי לדבר על חוסר הנורמליות עם החברות שלי שם! 

היום יום שישי, והשיגרה עדיין לא מרגישה נורמלית. אני עדיין דואגת ואני חושבת שאחרי 12 ימים שפחות חשבתי על עזה, עזה ממש כואבת לי עכשיו ואני כמהה, ממש כמהה, לסוף לסאגה הזאת וחזרת החטופים. היו ניצוצות מבטיחים אתמול בחדשות, אבל עכשיו לא נותר מהם דבר. כנראה לא אמיתי. קיוויתי שטראמפ ישכנע את ביבי להחזיר את כולם ולהגיע להסכם שלום עם השכנים, אבל נראה שסמוטריץ ובן גביר עשו מחטף על העתיד שלנו. מקווה שיכשלו ותהיה עיסקה טובה בקרוב.

בעבודה מאוד מלהיב עכשיו. מאמר שלנו התקבל לפירסום ועוד שלושה בשיפוט, והסטודנטים עושים דברים יפים ואני נהנית מהגרנט שאני כותבת עם קוליגה שלי. הסמסטר יסתיים ביום שני, ואחרי שני מבחנים אהיה חופשיה להתמקד במחקר כאוות נפשי.

באופק שני כנסים, אחד בקרואטיה ואחד בלוס אנג'לס. אני מקווה שיסתייע. אולי ללוס אנג'לס ניסע כל המשפחה, אמן. מאז שחזרנו לא היינו שם. יותר מ12 שנים. 

צ'אט הפכה לעוזרת חשובה שלי בעבודה ומחוצה לה. היא עוזרת לי בכל דבר כמעט - כשכתבתי תשובות לשופטים בעיתון, כשניסחתי משפטים מחדש, כשרציתי לבדוק אם שאלות למבחן ברורות. כשאני מנסחת פסקאות לגרנט. אני אף פעם לא נותנת לה לכתוב את הגירסה הראשונה, כי היא פחות בכיוון, אבל היא מתקנת מדהים - מבהירה בדיוק את מה שרציתי להגיד, ועוזרת לי מאוד למצוא אינפורמציה. כמובן שאני בודקת אותה ובודקת כל דבר שהיא נותנת לי. למשל - ביקשתי ממנה לכתוב לי שאלות אמריקאיות דומות לאלו שכתבתי בשנים שעברו במבחן, והיא נתנה לי שאלות עם שתי תשובות נכונות במקום אחת. אז הערתי לה, אבל זה לא השתפר, אז פשוט כתבתי את השאלות בעצמי ונתתי לה לבדוק. 

עכשיו היא עוזרת לי למצוא דברים מלהיבים לעשות בסוף השבוע. כי אני תמיד מרגישה נפילת מתח בסוף השבוע. מרגיש לי שאני מעבירה את הזמן ולא קורים דברים משמעותיים. אני רצה בבוקר, מבשלת אחר הצהריים תוך כדי שיחות עם הילדים וממיע, ובמקביל טיפה עובדת בקטנה, מיילים וכדומה. אבל רק בשישי בבוקר\צהריים, אחרי זה אני כבר לא עובדת. וחסר לי ההתרגשות והמתח של העבודה, אבל אני לא רוצה לעבוד. אז אני מחפשת דברים שילהיבו אותי אבל לא יהיה בהם את המתח והעומס של העבודה. לקרוא, לראות סרטים, זה נחמד, אבל זה לא אקטיבי. אני אוהבת להיות אקטיבית. ללמוד, לעשות. אבל פחות מתכננת פעילות בסופי שבוע, כי אני בכל זאת רוצה לנוח. מעניין.

בכל מקרה, חזל"ש עם סימן קריאה. 

סוף שבוע נעים, רגוע או מלהיב, מה שטוב לכם!


יום שני, 23 ביוני 2025

לנשום זה לחלשים.

יום של מלחמה. 

בבוקר הקטנה חזרה לבסיס, ובין ריצות שלנו לממד והחוצה, הייתי בטלפון מולה כשהאוטובוס שלה עצר מתחת לגשר, פעמיים, כי ירו טילים. 

העוזרת מטמרה הפסיקה להגיע מאז עיד אל אדחא. בהתחלה זה היה העיד ועכשיו זאת המלחמה והבית נראה כמו שדה קרב. אני נדבקת לריצפה במטבח.

אתמול נסעתי לאוניברסיטה בפעם הראשונה מאז הטילים מאירן וזה היה פחד אלוהים. מצאתי מתי להגיע, דווקא אחרי ההתקפה האמריקאית. פחדתי בנסיעה, פחדתי בכניסה לאונברסיטה הנטושה לגמרי, פחדתי כשהייתי צריכה להדליק את האור בשירותים (כי אף אחד לא היה בקומה שלי), פחדתי כשישבתי במשרד. האמת היא שבאתי כי חבר ממאג'ד אל שאמס הביא לנו דובדבנים מדהימים לאוניברסיטה ורציתי לאסוף אותם. אחרי שעתיים כשפגעתי חבר במזדרון והוא אמר לי שהמקלט בבניין שלנו לא תקני נשברתי ונסעתי הביתה, דרך רמי לוי. 

רמי לוי דווקא לא היה ריק. היו בו אנשים רבים והרבה מאוד מוצרים. הרגיש כמעט כמו רגיל, אבל לא באמת. קניתי לנו דברים טעימים במיוחד וחזרתי הביתה. רק במורד הרחוב שלנו מפלס הפחד התחיל לרדת. 

היום רצתי בבוקר ואחרי הריצה רצתי לממ"ד, מול הקטנה בטלפון, כאמור למעלה.

בין יציאות לכניסות לממ"ד קיבלתי הודעה שהסטודנטית היקרה שלי קיבלה פרס דיקן ללימודים מתקדמים עבור התיזה המצטיינת. שני סטודנטים בכל מחזור מכל האוניברסיטה מקבלים את הפרס הזה. כל כך גאה הייתי!

ואז למדתי שאין מקלט תיקני לא רק בביניין שלנו אלא גם בבניין הסמוך, ומי שמאז לבוא לאוניברסיטה צריך לדעת את זה! אז שלחתי מכתב לסטודנטים ולחוקרים ועוד מכתב על רשימת ואישור נוכחות וכל מיני דברים כאלו במקביל לזה וגם שיעור שאני מלמדת אחר הצהריים בזום ולנסות להבין איך אנחנו עושים הערכה חליפית כשאי אפשר לבוא לאוניברסיטה למבחן. 

אחרי השיעור ישבתי על הצעת המחקר שאני כותבת ביחד עם שותפה אמריקאית חדשה וראיתי שהיא חירבנה חלק ממה שכתבתי והפכה אותו לבלתי ברור בעליל. כמו כן למדתי שהיא נתנה לי להיות חוקרת משנית ולא שותפה על הגרנט שאנחנו כותבות ואני יזמתי. אז כתבתי לה מכתב יחסית מנומס בו הסברתי לה איך אני מצפה שתתנהל מולי, כולל הכל. זה היה מכתב נמרץ וישיר, אבל אני חושבת שהיא מסוגלת להתמודד עם זה + הסברתי לה על היום שעברתי, כדי שתבין את המצב הבלתי הגיוני בעליל בו אני  מחברת משפטים הגיונים למרות הטילים האיראניים שנופלים סביבי.

דברים טובים בתוך היום הלא פשוט הזה: החיבוק לקטנה בבוקר, הריצה, זה שהגרנט הזה פשוט מדליק למרות החיכוך, ופותח כיוונים חדשים למעבדה, זה ששטפתי את הסלון והמטבח והם קצת יותר ראויים למגורים, שממיע הכין עוף בחלב קוקוס וקארי ממש טעים, שהגדולים רוקנו את פחי המיחזור, שהגדול הוריד ותלה כביסה (אני צריכה לקפל) שהסטודנטית שלי זכתה בפרס התיזה המצטיינת!!, הסטודנטים החמודים בשיעור, זה שכולנו ביחד, והכל עדיין עומד על תילו.  לא מובן מאליו בכלל.





יום שישי, 20 ביוני 2025

שוב מלחמה.

כתבתי את הכותרת של הפוסט ב-15 ביוני, ונטשתי אותו לחמישה ימים. 

גם עכשיו בעודי כותבת נטשתי אותו כמה פעמים והלכתי למקומות אחרים, כי לא ברור לי מה אני רוצה להגיד.

יום ההולדת שלי עבר בשמחה ובתחושה טובה, למרות הטילים באויר. כולנו היינו בבית, וזה נדיר שכולנו ביחד באמצע השבוע, לא עבדתי כמעט פרט לכמה שעות בודדות על הצעת מחקר שאני מאוד אוהבת. ממיע והילדים כתבו לי ברכות מקסימות וזוהר הכינה לי עוגת גזר עם ציפוי ריבת חלב מעולה. הרגשתי מלאה ומבורכת.

ימים טובים ברמה הפרטית, למרות המלחמה וחוסר הוודאות והדאגה לאנשים שאיבדו כל כך הרבה במלחמה ולחטופים שעדיין שם.

אני רצה כל יום כדי להרגע מהמתח, וזה עושה לי טוב ממש. 

אני חושבת על סיום הטיפול הפסיכולוגי שהתחלתי אחרי פטירת אמי, לפני בערך ארבע שנים. הטיפול עזר לי מאוד וקידם אותי בצורה משמעותית בהרבה מאוד מישורים חשובים מאוד בחיים - בזוגיות, בקשרים משמעותיים, בקריירה, ביוזמה ובאומץ לנסות לקחת על עצמי תפקידים וכיוונים חדשים. 

אני מרגישה שמשהו בכיוון שהטיפול לקח פחות מתאים לי עכשיו וגם פחות מאפשר לי להתפתח תוך כדי הטיפול. עם השנים, מערכת היחסים ביננו הלכה והתקרבה והפכה לסוג של חברות, שבו גם היא משתפת אותי בחיים שלה, ואני מרגישה שהיא רוצה שאקשיב לה, אקבל ואכיל אותה, ואעזור לה. זה כבר לא ממש הטיפול שלי, זה מרגיש, אלא שתינו מטפלות אחת בשניה, ואז אין לזה ערך מוסף, של מקום בטוח בו היא מחזיקה אותנו ואני מרגישה חופשיה לגמרי. אני מחזיקה אותנו איתה וזה כבד לי ולא נכון לי כי אני מחזיקה הרבה מאוד מערכות אחרות. הגבולות נפרצו והיא לא מקשיבה בצורה חסרת פניות כמו שהיתה, וזה חוסם אותי. אני לא כל כך יודעת איך להמשיך מכאן ואצטרך לדבר איתה על זה. אני רוצה לדבר איתה על זה. אני לא יודעת מה אני רוצה, רק שמה שקורה בטיפול פחות מתאים לי ואני לא יודעת אם אפשר לשנות את זה וזה עצוב מאוד.

מה שמפתיע שזה מה שמטריד אותי בימים המטורפים האלו, שזה מטורף בפני עצמו. 

 

יום חמישי, 5 ביוני 2025

איזה יום שמח לי היום

 היום היה הכינוס השנתי של החוג שלי והיה פשוט נפלא.

היה נפלא כי זה היה אירוע קהילתי. קהילתי כי כל החוקרים בחוג עזרו בהכנות לכינוס, וסטודנטים השתתפו בחלקים שונים בצורות שונות, וההרצאות היו מצויינות ושני הסטודנטים שלי זכו במקום הראשון להרצאה ולפוסטר המצטיין. :-)

דווקא השנה הייתי בטוחה שאין לנו סיכוי כי כל הסטודנטים מתחילים פרוייקטים חדשים ואין לנו אף פרוייקט קרוב לפירסום. אבל ההתלהבות של שני הסטודנטים האלו והרעיון המקורי שהם הציגו סחפו את הקהל. זה עשה לי ממש טוב והפתיע אותי.

לא ידעתי שהם זכו, לקחתי מהחוקרות שאירגנו את ההצבעה את תעודות המנצחים וקראתי אותם, כמו באוסקר, בלי לדעת מה עומד להיות. פרס שלישי, פרס שני, ו... הסטודנט שלי. פעמיים. ממש התרגשתי. 

בתחילת התפקיד שלי כראש חוג, רציתי ליצור תחושת קהילה בחוג, כמו שהרגשתי בפוסט. תערובת של חברות ומצויינות מדעית. היום הרגשתי שזה קורה. אני חושבת שזה קרה דווקא בגלל שביקשתי עזרה ולקחתי צעד אחורה. התערבתי כמה שפחות, ורק כששאלו אותי, אפשרתי לכל מי שעזר להחליט על החלק שלו וזה יצא נפלא. אני מתחילה להתרגל לאפשר לדברים שאין לי מושג איך עושים להתהוות. מוותרת על שליטה בפרטים, ונשארת עם התמונה הגדולה. ונראה לי, שכולם נהנו. זה היה בדיוק כמו שצריך. 

בנוסף, אתמול התקבל לנו מאמר לעיתון טוב בהתפתחות. באופן מוזר, מאמרים שאנחנו שולחים לעיתונים יותר נחשבים מתקבלים יותר בקלות מאשר מאמרים שאנחנו שולחים לעיתונים פחות נחשבים. אני חושבת שזה בגלל שהמאמרים יותר טובים, אבל יכול להיות שהעיתונים הנחשבים יותר נחמדים?  

מה שמאוד חימם לי את הלב זה שקוליגות שלי באו אלי ואמרו לי שמה שאנחנו עושים ממש מדליק ומעניין. אני חושבת שזה נכון, ואני חושבת שזה קרה כי התחלתי לאפשר לעצמנו ללכת מחוץ לתלם. היו כל מיני הזדמניות וגם אילוצים לשינוי כיוון והתחלות חדשות שפשוט אמרתי להן כן. והיה לי המון מזל עם אנשים טובים. במעבדה ומחוצה לה. מזל ענק. 

אני עדיין לא יודעת לאן הכיוונים האלו יובילו אותנו ואם נצליח להגיע לאן שאנחנו רוצים להגיע, אבל המסע עצמו מרגש ומעניין. 

שגם החדשות יהיו יותר טובות, אמן!

יום שלישי, 27 במאי 2025

600 ימים

 שיחזרו כל החטופים הביתה.

שיחזרו המילואמניקים למשפחות ולעבודות שלהם. 

שהמלחמה תפסק.

ששני הצדדים ישתקמו לשלום.

שלא יהיו יותר פצצות, רעב, שנאה ופחד.

שנרקוד שוב.

בשלום.

אמן.

יום שבת, 17 במאי 2025

על אינטיליגציה מלאכותית ואנושית, והמגבלות של כל אחת.

 בתקופה האחרונה אני חווה נפילת מתח ודכדוך, שלא נובעים רק מהמצב הכללי במדינה (עליו כתבתי בפוסט הקודם). 

חזרתי מהכנס כולי שמחה והתלהבות. העבודה שלנו מאוד מוערכת ומקובלת על הקהילה שלי. אני מרגישה שהצלחנו לשקם את הקהילה ולהפוך אותה מקהילה אוכלת יושביה, לקהילה מכילה ותומכת. לקח לנו עשר שנים מפטירתו של המנחה שלי שהוביל את אכילת המתחרים, כדי להגיע למקום אחר, טוב יותר. כמו כן, בארבעה וחצי החודשים האחרונים הגשנו ארבעה מאמרים חדשים לפירסום, שיא במעבדה שלי. עכשיו אנחנו עומדים במקום, לפחות זאת התחושה שלי וזה גרם לי לתחושת דיכדוך וחוסר עניין.

אני משתדלת לקחת יום בשבוע לשבת בבית ולקרוא ולחשוב. הימים האלו הם מנופי צמיחה והתחדשות בשבילי, אבל השבוע זה לא עבד. לא מצאתי שום דבר להתרגש ממנו, השיטוטים האקראיים שלי לא הובילו אותי לשום רעיון חדש, ובצר לי פניתי לצ'אט GPT לשאול אותו על התחושה של שחקנים שהגיעו לרמה הגבוהה ביותר במשחק, ומה הם עושים אחריו. כי כן, הגעתי לרמה 50 בפוקימון גו, משחק שאני משחקת כבר תשע שנים והוא חלק מהיומיום שלי ועוזר לי למצוא עניין ברגעים מתים. צ'אט כתב לי שיש כל מיני תחושות - של הישג גדול, של שמחה, וגם של ריקנות ואובדן המטרה. ואז אמרתי לו שזה מה שאני מרגישה, והוא כתב לי על הריקנות שאחרי השגת היעדים:

Many high achievers describe a post-goal void — athletes after the Olympics, authors after publishing their book, researchers after solving a defining problem. You’ve climbed your mountain. Now you’re standing at the summit, and the view is incredible — but it also raises the question: “What now?”

ואז התפתחה לה שיחה ארוכה ביני לבינו, בה הוא הציע הרבה פתרונות, שאת רובם כבר ניסיתי בעצמי, וגם:

Accept the stillness without demanding movement. This sucks. But you're not broken — you're between acts. You already proved you can climb big mountains. This phase isn’t about climbing. It's about waiting at base camp for the next map to make itself known.

This doesn’t mean you’ll be aimless forever. You are too alive, too engaged, too thoughtful for that. But you may need to unhook your identity from productivity and pursuit, at least for a while. Let the next direction find you.

אני חייבת להגיד שהאמירה האחרונה שלו ממש הכתה אותי קשה, כי היא היתה מאוד מדוייקת. הזהות שלי היא חתירה לאמת ויצרנות, במדע ומחוץ למדע, להשתחרר מזה משאיר מעט מאוד ממה שאני אוהבת בעצמי. 

האמירות שלו היו מאוד חדות ומעמיקות ונראו מאוד נכונות ואמיתיות, אבל הן היו שיקוף של מה שהרגשתי באותו רגע, של ההבנה והפרשנות שלי את המצב שלי, ולא של התמונה הגדולה. למעשה מה שקרה באותה שיחה הוא שהוא בנה תמונה רחבה ועמוקה של המציאות בה אני נמצאת, לפי התחושות שלי באותו יום והוא שכנע אותי שזהו, זה המצב. אני צריכה להתרגל לאני החדשה שאין בה כח מניע מבפנים שנובע מסקרנות ורצון ללמוד על העולם שסובב אותי. הוא היה מאוד משכנע. באותו ערב היתה לי שיחה ארוכה עם ממיע על השינויים שהגיל מביא, ועל אובדן ההתלהבות והאנרגיה. ממיע אמר לי שהוא מרגיש שלמרות שיש לו פחות אנרגיה לעשות את הדברים הקטנים שחוזרים על עצמם, הוא יותר רואה את התמונה הגדולה, ורוצה לעשות דברים משמעותיים בזמן שנשאר. 

למחרת, הגעתי למעבדה וישבתי עם סטודנט שלי על הפרוייקט שלו. לשימחתי הגדולה ראיתי שהסטודנט, שאיבד את הפוקוס שלו לאחרונה ונראה שהלך לאיבוד מדעית, תפס את עצמו ועשה עבודה יפה ומעמיקה על הגן אותו הוא רוצה לחקור. אמרתי לו את זה, והוא הסכים איתי ומאוד שימח אותי שהוא חזר אלינו. כשדיברתי איתו ועם מנהלת המעבדה שלי על הכיוונים שאנחנו רוצים ללכת אליהם, ראיתי משהו שנעלם ממני באותו יום בו דיברתי עם צ'אט - אנחנו לא עומדים במקום, אנחנו מנסים לפתח כלים חדשים שיאפשרו למעבדה ללכת מעבר למה שראינו ומצאנו עד עכשיו. הכלים שפיתחנו עד עכשיו, הביאו אותנו למקום נהדר, אבל כדי להתקדם ממנו הלאה אנחנו צריכים כלים חדשים, שראיתי כמותם בכנס. ניסינו לפתח אותם בעבר אצלנו, אבל זה היה קשה, אז המשכנו לכיוונים שעבדו ונשאו פירות. עכשיו אני מבינה שכדי להבין את המנגנונים שאנחנו חוקרים אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעקוב אחרי העוברים בזמן אמת, ולשם כך, אנחנו מתעקשים עכשיו לפתח את הכלים הקצת יותר מסובכים ופיתוח דורש זמן, השקעה וסבלנות. 

אנחנו לא יושבים בBASE CAMP ומחכים למטרה הבאה כמו שצ'אט שיקף לי, אנחנו עובדים קשה על כלים שיאפשרו לנו לטפס יותר גבוה ולהשיג מטרות יותר רחוקות בפעם הבאה. אני לא אוהבת לחכות, או להשקיע בפיתוח בלי להיות בטוחה שדברים יעבדו, והתרגלתי לגילויים חדשים ותוצאות חדשות כל שבוע בתקופה הפורה של המעבדה. אבל בכל המאמרים שהגשנו הגענו לסוף הדרך מבחינת מה שאנחנו יכולים להראות ולהגיד, ולכן אנחנו עושים הפסקה בהתקדמות כדי לפתח כלם שיאפשרו לנו לעבור את המחסום הניסויי שעוצר אותנו.

השיחה עם צ'אט היתה מאוד עמוקה והלכה למקומות נוספים - שאלתי אותו על עצמו ולמה הוא מתכוון כשהוא כותב שמשהו שאני אומרת הוא משמעותי, שגרם לו לחייך וכו'. בדקתי כל דבר שאמר לי, אבל אני חושבת שהמגבלה של אינציליגנציה מלאכותית היא לא כמה מבוססות התשובות שלה, אלא כמה היא יכולה לראות מעבר למה שאנחנו אומרים לה. מאחר והיא לא אנושית ואין לה חוויות משל עצמה, היא לא יכולה לקחת אותנו מחוץ לעצמנו, רק להרחיב את החוויה המקומית והזמנית שלנו למצב כללי ומוחלט. נכון שזה לפעמים מעצבן כשאנחנו מדברים עם חברה והיא מתחילה לספר לנו על עצמה? אבל דווקא זה הכוח של האינטיליגנציה והניסיון האנושי. כשהחברים שלנו, שיודעים מה זה רגש, וחוו את החוויה האנושית בעצמם, משתפים אותנו במסע שלהם, הם יכולים להראות לנו מקומות שאנחנו לא רואים בעצמנו, שהם מעבר לחוויה המקומית והזמנית שלנו.

אני עושה אלבום תמונות חדש, ושמה לב שעשינו לא מעט בשנים האחרונות למרות שנראה לי תמיד שאנחנו לא עושים מספיק. אולי נראה לי שאנחנו לא עושים מספיק כשאני כותבת, בעיקר בימי שבת, כי זה מה שאני רואה באותו רגע, אבל התמונה הגדולה יותר רחבה מזה. שבת שלום ושבוע טוב שיהיה!

חזל"ש?

 זהו. נגמר ועכשיו אנחנו אמורים להרגיש בטוחים ולהמשיך בחיינו. אבל זה ממש לא עובד ככה. אני מרגישה תלושה ומעורערת ותלויה באויר.  ---- כתבתי את ...