עוד מעט כמעט, בדרך חזרה לחוף המערבי

 ביום רביעי אנחנו טסים ללוס אנג'לס – לבקר חברים, משפחה ומקומות שלא ראינו כבר 14 שנה. זה מאוד מאוד מרגש, וקצת מלחיץ… אולי אפילו יותר מקצת 🙂.

התוכנית צפופה ומגוונת: בשישי נבקר חברים מהעיר שבה גרנו, בשבת–ראשון אשתתף בכנס לזכרו של המנחה שלי בפוסט־דוק, בשני ניסע צפונה למונטריי לפגוש קולגות, וברביעי נמשיך לסטנפורד למפגש נוסף. בדרך נעצור גם בפורטלנד, ובשישי נגיע לאחיו של ממיע באי ליד סיאטל ונחגוג בת מצווה לבת שלו. בשבת ניסע לפרידיי הרבור, בראשון נחזור לסיאטל, ובשני אעביר הרצאה במחלקה לביולוגיה. בשלישי אולי נעצור לנוח, ואולי נצא לטיול – כרגע מתוכנן ילוסטון, אבל זה מאוד תלוי איך נרגיש אחרי כל המסע הזה.

לא פלא שאני מתרגשת וגם קצת לחוצה, למרות האקסל המסודר עם כל ההזמנות והמספרים החשובים 🙂.

לממיע זה לא פשוט לעזוב את הכיתה שלו עכשיו. הוא מלווה אותי בשמחה, אבל חושש מההשלכות על התלמידים ועל בית הספר. הוא הרי כמעט לא נעדר בכלל, אפילו לא כשהוא חולה. הוא באמת מורה מסור.

לילדים הגדולים, זו חזרה למקום שבו עברו את ילדותם המוקדמת; לקטן – מקום ששמע עליו רק בסיפורים. ולכולנו יחד – זמן משפחתי אינטנסיבי של ביחד, רחוק מהבית. הרבה התרגשות, וקצת (?) מתח.

מה שמשמח במיוחד הוא שאנחנו טסים כולנו ביחד. רק הגדולה לא מצטרפת – היא טסה לסיאול לפסטיבל אנימציה, לשם התקבל הסרט שלה 🎬💫. זה מרגש ומיוחד בפני עצמו.

ולבסוף, למרות שלא קיבלנו את הגרנט המיוחל ואנחנו מעבדה די ענייה השנה, אני מרגישה שזו אחת התקופות הטובות ביותר שהיו לנו במעבדה מבחינת מחקר. הסטודנטים מצוינים, מתקדמים, שוברים מחסומים שהיו לנו בעבר ופותחים דרכים חדשות ומלהיבות. יש תחושה של חיים, התקדמות והתרגשות – וזה סימן ממש טוב להמשך.

אז בתוך כל ההתרגשות, הנסיעות והעומס אני אנסה להתמקד בדברים החשובים: משפחה, חברים, סטודנטים ועמיתים שגם הם סוג של משפחה, ומדע בתנועה קדימה. ... זה, ולנשום. 🌊🌿

כנס נשמה.

 יש כנסים שהם פשוט יפים לנפש. מדע מעולה ואנשים נפלאים. זה היה כנס כזה.

טסתי דרך וינה וישנתי במלון מוקסי בשדה התעופה. לא אוהבת את המלונות היומרניים האלו, שמנסים להיות מגניבים וכותבים כל מיני כתובות כאילו מגניבות, מכוונות לצעירים, למשל על לקחת סלפי במעלית ולשתף באינסטגרם. אבל כשרוב הקהל בגיל 40+ זה די מגוחך. אני צריכה להעביר מסר ברור בקשר למלונות האלו לסוכן הנסיעות שלי. זה סטייל שהתחיל בשנות האלפיים המוקדמות כדי לשמח את המילניאלס, אבל הם לא ישנים במלונות האלו. אנשים כמוני ישנים בהם ומתבאסים. יש להם את התחושה האפילה של אכסניות הנוער המפוקפקות של פעם, עם חוסר התייחסות של הצוות שעסוק בדברים אחרים, ומחיר של מלונות יוקרה. לא ממליצה בכלל. 

בכל מקרה, אחרי וינה הגעתי לזדאר היפיפיה. הלכתי ארוכות על החוף אבל לא בא לי לשבת לבד באף מסעדה אז קניתי אוכל בסופר וישבתי איתו מול הים:

קצת חששתי מהכנס, אני חייבת להגיד. לפני שנתיים בכנס הראשון בסידרה, ממש נדחפתי בכח לכנס ברגע האחרון, והמארגנת הנדיבה הצליחה לארגן לי הרצאה. הכנס היה מדהים, ההרצאה שלי התקבלה באהבה רבה מאוד ואני למדתי המון ורכשתי חברים חדשים.

בשנתיים האחרונות ניסיתי לחפש את החלבונים שלמדתי עליהם בכנס, מצאתי אותם אבל למדתי שאני לא יכולה לחקור אותם בקיפוד הים בגלל בעיות טכניות. פרסמנו כמה מאמרים מאוד יפים של דד-אנדס כאלו, אבל הרגשתי שלא באמת התקדמתי. אבל הכנתי הרצאה ממש יפה ומסודרת עם כל מיני דברים שלא הראיתי להם לפני שנתיים. בכל זאת, למרות ההרצאה הטובה חששתי שלא אהנה בכנס כמו שנהניתי אז, כי אין כמו פעם ראשונה. במיוחד אחרי שהבנתי שאני לא יכולה להמשיך בכוון שהכנס הקודם הוביל אותי אליו.

אבל כבר בהרצאה הראשונה הבנתי שהגעתי למקום הנכון. ההרצאה היתה מהממת, מלאה בדברים חדשים ומעניינים וממש נהניתי ממנה. מעבר לזה - המשתתפים שהיו בכנס הקודם ממש זכרו אותי ושמחו מאוד לראות אותי. אני לא כל כך זוכרת פרצופים אז הייתי צריכה לעשות עבודת שחזור אבל בסופו של דבר נזכרתי בכולם. 

היום הראשון היה נהדר, ואני הרציתי בסופו. הייתי ממש חמודה, אם אני יכולה להגיד את זה על עצמי, עם הומור, ושקפים מדוגמים עם המחשות ויזואליות והם ממש אהבו. כל הזמן באו אלי אנשים ואמרו לי איזו מערכת יפה יש לנו, שההרצאה היתה מרתקת, ושאלו שאלות. זאת לא הפעם הראשונה שאנשים ממש מתלהבים מהרצאה שלי, אני חושבת שאני קצת סטנדאפיסטית, למרות שהיה קשה להצחיק אותם, אבל למדתי להרצות בצורה מעניינת וטובה וזה עבד. סטודנטית של חבר אמרה לי שבקבוצת הסטודנטים דיברו על ההרצאה שלי בהתלהבות וזה שכנע אותי שבאמת היה טוב.

מה שמיוחד בכנס הזה, הוא שהאנשים פשוט נחמדים, בלי קשר לכמה חשובים ומצליחים הם. היה לי מרתק ומעניין, למדתי המון ונהניתי נורא והיום יצאנו לשייט על ספינה.

הספינה עצרה באמצע הים וקפצנו למים (או ירדנו אליהם בסולם) והיה ממש נעים ומיוחד. 

בדרך חזרה דיברתי עם המארגנת של הכנס והיא סיפרה לי על המסלול הלא שיגרתי שלה. היא ממש חמודה בעיני. דיברתי עם חוקרת פינית מצליחה שסיפרה לי על האי הקטן שהם רכשו ואליו היא שטה כשהיא צריכה שקט. מסתבר שבפינלנד יש אלפי איים קטנים ולקנות אי הרבה יותר זול מאשר לקנות דירה בישראל. 

מדע נעשה בידי אנשים ויש כנסים שהם כנס נשמה, כמו הכנס הזה. מאוד שמחה שנסעתי למרות החששות, כי היה שווה כל רגע.

מה עושים כשמתוחים?

בשבוע הבא אני טסה לכנס בקרואטיה, ואני מרגישה שאני לא לגמרי מוכנה אליו נפשית. ההרצאה מוכנה, כל הסידורים נסגרו, אבל בפנים יש תחושה של חוסר מוכנות. זה מתבטא בחלומות בלהה על טיסות שמוחמצות, הרצאה שלא מתקבלת היטב, שיטוט ברחובות לא מוכרים וכלבה שאני מאמצת ומתברר שהיא פצועה מאוד.

מבחינתי, מוכנות נפשית לכנס היא כשאני קוראת מראש את האבסטרקטים של ההרצאות האחרות, כשאני מפנה זמן לחשוב מה אני רוצה לקחת מהכנס, וכשאני מרגישה שההרצאה שלי יושבת בדיוק במקום. הסתכלתי על כותרות ההרצאות, וזה נראה כנס מצוין, אבל מאז הכנס הקודם באותו תחום המעבדה שלי עברה דרך לא פשוטה: ניסינו להתקדם והגענו למבוי סתום, ועכשיו אנחנו ממשיכים בכיוונים קרובים אך שונים.

אז למה אין לי זמן לשבת ברוגע ולהתכנס לזה? כי אני בעיצומן של שתי הצעות מחקר שאני חייבת להגיש בנובמבר. רוב ספטמבר ותחילת אוקטובר אנחנו בנסיעות, וברגע שנחזור הביתה הקטן שלי עולה לתורה.

מצד אחד—הצעות המחקר מתקדמות יפה, אני נכנסת אליהן ונהנית מהכתיבה. מצד שני—המעבדה מתקדמת במקביל, והדברים משתנים כל הזמן כשאנחנו מגלים ממצאים חדשים. זה אומר שאני לא יכולה “לסגור” את הטקסטים לגמרי, כי אנחנו עדיין בתוך התהליך.

זו תקופה אינטנסיבית, מלאה, אבל גם מרגשת וטובה אבל

כאן עצרתי לטפל בהרבה מהדברים שהלחיצו אותי כשכתבתי:

- חידדתי נקודה בגרנט אחד.

-עשיתי פדיקור (כי לא רציתי להפחיד את באי הכנס עם הציפורניים שלי :-) ).
-קניתי בגדים ממש אלגנטיים וסופר נוחים במג'נטה ברמת ישי – מומלץ בחום! והבת שלי באה איתי לייעץ, שזה בכלל בונוס ענק.

-בישלתי.

-הבנתי גם שאחד הדברים שמפחידים אותי בנסיעה הזו הוא שאני טסה לבד, בלי אף אחד שמצטרף.

-עברתי שוב על ההרצאה: החלקתי פינות, ישרתי עקומים, שיפרתי מעברים, הדגשתי מסרים. עברתי גם על האבסטרקטים והבנתי שאני אחת היחידות שעובדת על המערכת הזו ברמת העובר השלם. כמעט כולם עובדים על חלבונים ותאים, ואני מראה איך החלבונים האלה פועלים בזמן התפתחות עוברית, ואיך הם משפיעים על האבולוציה של צורות גוף. אם אצליח להעביר את זה בצורה ברורה, יש סיכוי שהם יאהבו את זה ולא יגידו לי את הדברים הנוראיים שנאמרו לי בחלום!

עדיין קצת כואב לי הראש, אבל אני מרגישה הרבה יותר מוכנה ונלהבת לקראת הכנס! 

שבת שלום ובשורות טובות! 

It's the climb.

 I can almost see it

That dream I'm dreaming

But there's a voice inside my head saying

You'll never reach it

את השיר הזה של מיילי סיירוס, שר הזמר בטקס הסיום של המוסמכים שלנו בשבוע שעבר. אף פעם לא שמתי לב למילים שלו וכמה הן משקפות את איך הטיפוס התמידי מרגיש. 

Every step I'm taking
Every move I make feels
Lost with no direction
My faith is shaking

But I, I gotta keep trying
Gotta keep my head held high

מזמן לא היה לי הר. אולי טיילתי בין הגבעות, אבל לא הרגשתי שאני מטפסת על הר. עכשיו, עם הגרנט שאני כותבת ודרכו מנסה לפלס את דרכנו, לאן, עם ההרצאה לזכרו של המנחה שלי בפוסטדוקטורט שמחזירה אותי למקום בו הפכתי למדענית, בדם יזע ודמעות. כשאני יוצאת למסע הופעות בחוף המערבי, ונראה שיש אנשים שם שרוצים לשמוע מה יש לי להגיד. זה מרגיש כמו הר. גבוה ואמיתי.

ואני חוזרת ומרגישה קטנה. כשהתחלתי להכין את ההרצאה בסיפור על הדרך שעשיתי מאז יצאתי מהמעבדה של המנחה, הבנתי שאני מספרת על כל השאלות שלא עניתי עליהן, ונחרדתי.  ואז הבנתי, שגם כאן, אני לא יכולה לספר את הסיפור כפי שקרה, אלא כפי שהתקדם.  לא על השאלות שלא הצלחתי לענות עליהן, אלא לתובנות שהגעתי אליהן תוך כדי ניסיון לענות. 

There's always gonna be another mountain
I'm always gonna wanna make it move
Always gonna be an uphill battle
Sometimes I'm gonna have to lose
Ain't about how fast I get there
Ain't about what's waiting on the other side
It's the climb

 זה כל כך נכון. זה לא על כמה מהר הגעתי, ולא על מה שמחכה בצד השני, זה על הטיפוס עצמו. המאמץ, הדברים שגילינו בדרך, האנשים שטיפסו איתנו, הדרך עצמה.

אני לא יכולה לספר סיפור אחר, חוץ מהסיפור שלי, והזמינו אותי לספר את הסיפור הזה, ואני יכולה לנסות ולספר אותו הכי ברור ולקוות שזה יגע ויעניין את האנשים שבקהל. 

אני קוראת ספר שעוזר לי להרדם בלילה, "קפה מסביב לשעון" מאת ליבי פייג'. הוא מדבר על נשים צעירות שחולמות על קריירה באומנות (מחול, מוסיקה וכו) ובינתיים ממלצרות בבית קפה, מסביב לשעון. הספר עוסק בשאלה האם להניח לחלום על הצלחה בקריירה שהן רוצות והתחיל להתמקד בחיים שנגישים להן. הוא עדין ואיטי, ולא קורה בו הרבה מבחוץ, אבל הרבה קורה מבפנים. למה ספר שכל כך רחוק ממני מדבר אלי? 

אני חושבת שבאיזה מקום יש תמיד פער בין המקום בו היינו רוצים להיות לבין המקום בו אנחנו נמצאים. לפעמים זה פער שלא תלוי בנו, כמו הפער בין הרצון שלי לחיות במדינה שבה הממשלה פועלת למען אזרחיה ושואפת לשיוויון, שלום וחופש וכמובן, דמוקרטיה, לבין המציאות הנוכחית. אני יודעת שישראל יכולה להיות מדינה כזאת, עם ממשלה כזאת ומקווה שזה ישתנה בעתיד הקרוב, אבל זה מעיב עלי ומפחיד אותי עכשיו. יש פערים אחרים, שתלויים בנו קצת יותר, אבל תמיד פחות ממה שהיינו רוצים, כי אחרת כבר היינו בדיוק במקום בו אנחנו רוצים להיות. 

הייתי רוצה שלעבודה שלי יהיה יותר אימפקט. איך מודדים אימפקט? בציטוטים, בעבודות שממשיכות את הקו שהתחלתי, בעבודות שמחפשות את הדברים שמצאתי במודל שלהן, בישומים. אימפקט מגיע מפריצת דרך. מלהראות משהו חדש לגמרי - אם זה גילוי ניסויי או אם זה גילוי קונצפטואלי. כדי לראות משהו חדש לגמרי, צריך אומץ לצאת וללכת בדרכים לא ידועות, ולטפס. כתב שלום חנוך ב-1981: "הדרכים הידועות בן באתי, שורשים עמוקים בזמן, הדרכים הידועות בן באתי, נראות לי אחרת מכאן." מסתבר שנכתב על עזיבת הקיבוץ. 

ב2004 היה לי אומץ לעזוב תחום ולטוס לעשות פוסט בארה"ב בתחום חדש לגמרי. היה לי אומץ כי ממיע הלך איתי ולא היה לנו מה להפסיד. התחום בו עסקתי לא עניין אותי יותר ולא ראיתי בו עתיד. אבל להכנס לתחום חדש לגמרי בתפקיד יחסית בכיר היה קשה מאוד וגבה מחיר בבטחון העצמי שלי. לא הבנתי את המונחים בהם כולם דיברו סביבי ושאלתי הרבה שאלות בסיסיות שגרמו לסובבים אותי לצחוק עלי. זה היה קשה מאוד ונאבקתי כדי להתגבר על פער הידע והניסיון שלא היה לי. בשנים הראשונות הייתי מאושרת, כי הכל היה חדש, למרות שהיה קשה. כתבתי חמש סקירות עם המנחה שלי, היו המון רעיונות טובים וחדשניים. אבל ככל שהזמן עבר ועדיין לא היו לי תוצאות למאמר ניסויי, ונאבקתי עם הניסויים עצמם, הבטחון שלי הלך והצטמצם ואיתו החופש הפנימי לנסות לעשות דברים מעבר. לבחון את הרעיונות שלי באופן מעשי. 

הייתי בין אריות ולא ידעתי מי אני, שועל או אריה פצוע. 

חיפוש העבודה בתום הפוסט, היה קשה ומתיש, למרות שביחס לפער שהצלחתי לצמצם, וביחס לקושי לקבל משרה באקדמיה אפשר להגיד שיחסית היה ממש בסדר. 

13 שנים מאז שחזרנו לארץ. עם כל מה שקורה מסביב, אני כל כך שמחה שחזרנו לכאן ושכאן החיים שלנו, ופה הילדים שלנו גדלים. ישראל אף פעם לא היתה רק חלב ודבש, תמיד היינו עם על חרבו יחיה. אבל אני לא יכולה לדמיין מקום אחר בו הייתי מצליחה לטפס ככה על ההרים הנכונים בשבילי, מוצאת אנשים כאלו מדהימים לטפס איתם, מרגישה כזה חיבור וחופש, להיות מי שאני רוצה. 

בגדול, סגרתי את הפער בין מי שאני רוצה להיות ומה שאני רוצה לעשות למה שאני. החיים שלי הם החיים שאני רוצה לחיות. וגם אם התשובות שמצאתי אינן על השאלות ששאלתי בהתחלה, אני אוהבת את התשובות האלו מאוד ושמחה מאוד בדרכים הלא ידועות בהן אני מעזה ללכת בשנים האחרונות. כמו הזקן של לאה גולדברג, אני זוכרת מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך, וכמה כל יום אחרון וחדש, תחת השמש. אסיים במילים האלו של לאה גולדברג, שאין כמותן: 

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

מוד כתיבת מאמרים מול מוד כתיבת גרנטים.

 אני נאבקת עם הISF החדש שלי. אני ממש צריכה ללדת אותו מחדש. אני חושבת שהסיבה היא המעבר הקשה בין מוד כתיבת מאמרים למוד כתיבת גרנטים.

כשאני כותבת מאמרים אני מנסה ליצר הבנה חדשה מהדאטה. במבוא אני מציגה את הרקע לשאלות שעניתי עליהן ולמה לענות עליהן חשוב. בתוצאות אני מסבירה מה עשינו ומה מצאנו ובדיון מסבירה איך מה שמצאנו עונה על השאלות. כשאני מחברת מאמר אני מנסה לחבר בין הנקודות שהיו ואלו שגיליתי וליצור תמונה של הדרך בה המערכת שאני חוקרת עובדת, מתוך המידע החלקי שיש לי.

כשאני כותבת גרנט אני צריכה למחוק את כל הקווים, לחזור לנקודות ולהבין איפה הפערים הכי גדולים שלסגור אותם יקדם אותנו הכי הרבה. 

זה כביכול מאוד פשוט ומובן, אבל למעשה זה בכלל לא. לא לי, לפחות. 

כי אחרי שאני כותבת מאמרים, והמעבדה שלי יצרה המון מאמרים בזמן האחרון, אני מאמינה לגמרי בתמונה שיצרתי, ומרגישה לפעמים שהכל פתור. אני מתהלכת בתחושה שעניתי על השאלות הגדולות ששאלתי ועכשיו נשארו הפרטים.

אבל זה לא נכון. זה אף פעם לא נכון.

כי צריך ללכת חזרה למקור, למחוק את הקווים שציירתי, לגלות מחדש את השאלות ולזהות את המקום בו אני רוצה לתקוף. 

כשאני רואה סדרות משטרה (מחלקת Q, יוסמיטי וכשאני מעזה, מיינד האנטר), אני מרגישה הזדהות עם התהליך המחקרי שהם עושים. הם לא יודעים מה קרה. הם לא יודעים מה חשוב ומה מסיח. הם שואלים שאלות ואוספים ראיות, ואז יש נקודה בה דברים מתחברים והם קופצים אל הפתרון. לפעמים על הפתרון הלא נכון, אבל לפעמים, על הפתרון הנכון.

אז אני בתהליך מחיקת קווים וחזרה אל השאלות, וזה מאוד קשה, אבל גם מרגש, כי הממצאים שלנו הובילו אותנו לדייק את השאלות, וזה הכי טוב שממצאים יכולים לעשות.  

שיהיה לי בהצלחה!

מתגעגעת לנורמלי.

נכנסתי לאינסטגרם, מפוסט שלי בטוויטר, והתחלתי להריץ סרטונים. יש שם כל כך הרבה סרטים קטנים כאלו, של חיים רגילים. אומן שמצייר ברחוב, זוג רוקד עם כוס יין, אנשים מבשלים, אנשים אופים. וזה מצחיק וזה נורמלי וזה רגיל.

אני רוצה רגיל.

לא יוצא דופן, לא שובר שורות, רגיל.

ביום חמישי נסענו לסחנה, יום קהילה של הישוב שלי. היה מקסים. ישבתי עם חברה ימנית שלי על הדשא, והחלפנו דיעות. לא הסכמנו על כלום, חוץ מזה שאנחנו חברות ואנחנו אוהבות אחת את השניה ודואגות לילדים שלנו. גם זאת התחלה של דיאלוג. 

אתמול היינו אצל חברים. שיחה ממש מעניינת על ... השביעי באוקטובר. החבר של הגדולה אמר לי שזה ממש נחמד שחמש משפחות נפגשות ומבלות באופן קבוע וגם הילדים נהיים חברים. הוא צודק. הוא גם נחמד מאוד ונראה שטוב להם ביחד. משמח. גם לזה צריך להתרגל. :-)

היום בבוקר הלכתי עם הקטנה לבריכה ושחינו ביחד. זה היה הרבה יותר כיף מלשחות לבד, שבדרך כלל מאוד משעמם אותי. שחיתי 900 מטר, שלפי צ'אט שקול ל3.6 ק"מ ריצה, שזה קצת יותר ממה שאני רצה בדרך כלל (3.2 ק"מ). דרך אגב המרחק הזה של הריצה נובע מכך שבצעירותי נהגתי לרוץ באיצטדיון באוניברסיטה ושם רצתי שמונה סיבובים של 400 מטר, והמרחק הזה נתקע לי. 

היום בבוקר קמתי קצת מאוחר והלכתי עם הבנים לעשות ריידים בפוקימון גו, ויצא שאכלתי רק באחת עשרה וחצי ואפילו לא הייתי רעבה במיוחד. אחרי השחיה היינו רעבות ואכלנו ביחד. אני חושבת שהבעיה שלי עם אוכל היא בכלל לא עם האוכל עצמו אלא עם הרגש שסובב אותו. אם הייתי קצת פחות חרדה סביב אוכל אני חושבת שהייתי אוכלת פחות ויותר נכון. משהו ברגש צריך להשתחרר. 

אני עובדת במרץ ובהתלהבות על הגרנטים שאני רוצה להגיש. שוב יש לי חשק ללכת לעבודה בבוקר ולהתנפל על המחקר. 

אתמול סיימתי אלבום תמונות בלופה. יש להם מבצע עכשיו של כמה דפים שיוצא במחיר 40. מאוד שווה. סגרתי את השנתיים האחרונות ועכשיו יש לנו אלבומים רצופים, מהיכרותינו ב1999 ועד יולי 2025. אלבומי תמונות מ1999 ועד 2005, ומ-2005 ועד עתה, אלבומי לופה. העלאת התמונות והכנת האלבום באתר קלים ברמות מהכנת ספר בתוכנה על המחשב. יש פחות שליטה, אבל זה חוסר המון זמן, כי הוא מסדר את התמונות לפי התאריך בו נלקחו בצורה מאוד מסודרת ואסטטית. מומלץ למי שבכל זאת רוצה מקום לתמונות ולזכרונות.

החיים חזרו מאז ה-7 לאוקטובר. לא למסלולם, למסלול אחר. אני הרבה יותר מעריכה את מה שיש לי, הרבה יותר מבינה ששום דבר לא מובן מאליו ורוצה שנחזור לרגיל. שיחזרו החטופים, שתסתיים המלחמה והלוחמים יוכלו לחזור לחיים נורמלים. לחיים. מגיע לנו טוב.