מה עוצר אותי?

 אתמול היה לי יום הולדת ושלשום יום ההולדת העיברי שלי. אתמול היה לי יום הולדת, ושלשום יום ההולדת העברי שלי.

בערב שלפני יום ההולדת העברי הרבנית המקסימה של היישוב ביקרה אותי והביאה לי תחתית משעם לשים מתחת כלים חמים, עם השם שלי. ממש חמוד וגם כמה מנהגים ליום הולדת. אחד מהם מצא חן בעיניי במיוחד: ביום ההולדת המזל גובר, ולכן כדאי לברך את האהובים עלינו ואת עצמנו. כל מי שבירך אותי קיבל ברכה בעצמו, בזכות זה. זה שימח אותי ואותם מאוד. 

עוד הציעו לקבל החלטה טובה לשנה הבאה. ההחלטה שלי הייתה להסתכל בצורה חיובית יותר על החיים שלי ועל האנשים שאיתי. כמו שחברה שלי אמרה יפה: להסתכל בעיניים טובות.

ביום ההולדת העברי פגשתי חברה טובה, הלכתי לספרייה ופגשתי את הפסיכולוגית שלי. ביום ההולדת עצמו הייתי באוניברסיטה, קיבלתי מתנות קטנות ומרגשות, שרו לי יום הולדת שמח במעבדה, ועבדתי. אבל זה לא הרגיש כמו עול. זה הרגיש טוב.

היום הסתכלתי על הזמנה להרצאה שאחותי שלחה לי. המרצה מדברת על הסרת החסמים שעוצרים אותנו מלממש את הפוטנציאל שלנו. היו שם כמה משפטים שדיברו אליי, אבל הרבה פחות מאשר בעבר. אני חושבת שעם חסמים אני מתמודדת לא רע, במיוחד בשנים האחרונות. אבל משהו בראייה שלי צריך להשתנות.

כלומר, בקבלה שלי את עצמי.  יש את הרצון להגיע הכי רחוק שאני יכולה, ויש גם את הצורך לאהוב את מה שכבר יש לי. לקבל את חוסר הביטחון ואת חוסר היציבות שהם חלק מהחיים שלי.

חוויתי הצלחות מקצועיות גדולות, אבל במקצוע שלי צריך להוכיח את עצמך כל הזמן מחדש. נכון שיש לי ניסיון וותק, אבל לצעירים יש רעיונות מבריקים ושיטות חדשות שהם מביאים איתם. בכל פעם שאנחנו מגלים משהו חדש ומפרסמים אותו, אנחנו צריכים להתחיל דרך חדשה כדי לגלות את הדבר הבא. בכל פעם שסטודנט מסיים תזה וממשיך הלאה, סטודנט אחר מתחיל במעבדה.

אנחנו כמו נהר שהמים בו מתחדשים כל הזמן. זה אותו נהר, אבל המים משתנים ללא הפסקה, וכל הזמן צריך לדאוג שימשיכו לזרום.

אני יוצאת מתקופה לא קלה. איבדתי את ההתלהבות ממה שאני עושה, היה לי קשה לעבוד עם הסטודנטים החדשים, ולא קיבלתי גרנטים. אני חושבת שחלק גדול מהרצון שלי לכתוב סיפורים נולד מתוך הקושי הזה, מתוך תחושה של אובדן דרך.

ובאיזשהו אופן, הסיפורים החזירו לי את ההתלהבות. כתבתי סיפור על משחק כדורסל של הקטן שלי, ולמדתי ממנו הרבה על עצמי. לקראת הסוף כתבתי: 

--

רחל נכנסת לחדר של מתן. הוא שוכב במיטה ומשחק בטלפון. הוא מרים את הראש: "הי אימוש".

היא נשכבת במיטה לידו, ואומרת: "באס אותי שלא חייכת, והילד השני חייך." מתן מושך בכתפיים.

"אתה יודע, גם אני לא מרוצה ממה שאני עושה לפעמים. כאילו, שום דבר לא מספיק לי." רחל נושמת נשימה עמוקה וממשיכה: "אבל אני חושבת שצריך לשמוח כשאנחנו מצליחים, אפילו אם אנחנו מפסידים."

מתן מסתכל עליה ואומר: "אמא, לא כיף לי לחייך כל הזמן. זה לא מתאים לי. וגם הפסדנו. זה ביאס אותי".

רחל חושבת קצת על מה שאמר ועונה: "אתה לא חייב לחייך, אני רוצה שתהיה שמח בפנים. גאה במה שאתה עושה."

מתן אומר: "אני מרוצה כשאני מצליח, אבל זה לא כיף להפסיד".

באמת לא כיף להפסיד, רחל חושבת.

שניהם שותקים. מתן מסתכל לתקרה: "אולי בשנה הבאה אעבור לקבוצה אחרת, יותר טובה. שאוכל להתפתח יותר".

רחל מנידה את הראש: "מתן, יש מה ללמוד גם בקבוצה שלך, והמאמן שלך ממש טוב".

"אני אוהב אותו" מתן אומר לה. "אבל בשנה הבאה אני רוצה להבחן לקבוצה אחרת". רחל נאנחת. "טוב". היא קמה ואומרת: "לך לישון חמודי, אתה נראה עייף. יש מחר משחק עם הקבוצה של הבוגרים".

"מחר אנחנו חייבים לנצח". הוא אומר. "גם אם לא תנצחו זה בסדר". רחל אומרת, ויודעת שמתן לא מאמין לה.

בצדק.

--

רחל הולכת לחדר השינה וחושבת על זה שגם היא לא יודעת איך לא להיות עצובה כשהיא מפסידה.

בפעם הראשונה היום היא חושבת שאולי זה בסדר, כל עוד היא ממשיכה לשחק. 

--

ובחזרה אליי האמיתית: אני חושבת שלהמשיך לשחק למרות הספקות, העצב וההפסדים הוא סוג של כוח־על. 

שיש לי. :-)

שוב פעם המלחמה הזותי.

 נו באמת, עוד פעם? 

עוד פעם ללכת לממד. הפעם היה קצת יותר ארוך וגם קצת יותר חם. אנחנו צריכים לקנות מזגן נייד לחדר. נראה לי שנבלה בו הקיץ.

עוד פעם התרעה באמצע הריצה, כשאני בדיוק באמצע המרחק מהמרחב המוגן במרכז הישוב. למזלי איש טוב שעבר שם לקח אותי באוטו שלו לבריכה, ושם חיכיתי להזעקה. כשהיא הגיעה, נכנסו כולנו למרחב המוגן וגילינו שהוא קטן והיינו צפופים. אפילו לא סגרו את הדלת. בפעם הבאה אלך למרחב המוגן במרכז. יותר נעים.

עוד פעם להתחיל את היום מאוחר, במיילים ולגלות שהנויירונים שלי לא מסוגלים להתרכז. אני אומרת להם: יש לנו סקירה על הראש! והם עונים לי: "משהו מפריע לנו." אני שואלת: "עוד לא התרגלתם?" והם עונים: "התרגלנו לטוב. תני להתרגל לרע רגע".

דווקא חשבתי שהתגעגעתי לעבודה מהבית, אבל מסתבר ששכחתי את הבלאגן בראש והנאחס הכללי. גם עכשיו נראה שאנחנו לבד בזה, אין EPIC FURRY. יש PATHETIC SORROW. 

אני מבינה שאנחנו לא יכולים לשתוק על זה שאירן לא שותקת על זה שאנחנו לא מבליגים על המתקפות של חיזבללה. לי נראה שהגיע הזמן שכולם יסתמו ויתנו לנו לחיות קצת בשקט, לפחות הקיץ הזה.

הקטנה שלי אמורה להמריא ברביעי בלילה לארה"ב להדריך ילדים יהודים במחנה קיץ. אני מקווה שתטוס ותבלה חודשיים שם. אני אתגעגע, אבל בשמחה, שהיא עושה חייל שם. לפחות אחד מאיתנו לא צריך לעבור עוד מלחמה. מיותרת. 

הסטודנטים הזרים שלי, שגרים במעונות, ביקשו להגיע למעבדה להמשיך את הניסויים שלהם. יש מרחב מוגן קרוב מספיק. 

איזה עולם מוזר. אני ומנהלת המעבדה שלי גרות רחוק יותר אז נשארות בבית והם - הולכים למעבדה, כמעט כרגיל. הם הפכו לחלק ממלחמה לא שלהם, וממשיכים להתקדם, למרות שהרבה יותר קשה כאן. 

הרצון הזה להאחז בשיגרה, להחזיק את הנורמליות, את הסיבה לקום בבוקר והתיקווה שיהיה כאן טוב, הוא כנראה אחת התכונות האנושיות הפחות מובנות מאליהן, והיותר מעוררות השראה.

יאללה, הסקירה קוראת לי ולנויירונים הסוררים שלי. נתמקד בשלד המופלא של קווצי העור ובשליטה מעוררת הקנאה שלהם במינרל ממנו הם בונים את השלדים שלהם.  אולי משהו מזה ייכנס אלי פנימה ויחזק את העמידות שלי. 

עוד פוסט

😉אני מגלה יצירתיות רבה בשמות של הפוסטים לאחרונה.

אני לא בדיוק מבינה מה עובר עלי לאחרונה. מצד אחד, חזרתי להתעניין ולהתלהב ממה שאנחנו עושים במעבדה, ולדבר עם אנשים שיכולים לעזור לנו להתקדם. מצד שני אני חרדה ומתקשה לישון בלילה, ודואגת  לתוצאות המענקים שצריכות להגיע ביולי. 

כתבתי סיפור קצר על ביקור אצל אמא בו ליוויתי אותה לכימותרפיה. זה התחיל מרעיון של צ'אט לסיפור קצר שנורא מצא חן בעיני. חשבתי שאני אתאר את הקצר, אבל יצא שתיארתי בעיקר את הקשר המיוחד שהיה ביננו, את האישיות הישירה, אמיצה ומעשית שלה. אני כל כך מתגעגעת. 

אני עדיין לא יודעת מה נעשה בקיץ וגם זה מטריד. הקטנה תהיה בחוף המזרחי של ארה"ב, תדריך ילדים אמריקאים. חשבתי לבקר בשתי מעבדות של שותפים שלי שנמצאים ממש ליד המחנה שלה, במקרה. 😊

אבל אחד מהשותפים קשור לגרנט שאקבל עליו תשובה רק ביולי, אז לא הגיוני לקבוע פגישה כשאני לא יודעת אם נקבל את הגרנט. אני מחכה לתשובה סופית מסדנה לפיסיקאים וביולוגים שתערך בחוף המערבי ואני מאוד רוצה להגיע אליה, אבל נרשמתי הרבה אחרי שההרשמה נסגרה, אז יכניסו אותי רק אם מישהו יבטל. 

אני לא אוהבת לא לדעת.

יותר מהכל אני צריכה חופש. זמן לנוח בראש, ובלב. לשים את כל המשאות הכבדים שאני סוחבת, הסטודנטים, המעבדה, החוג, בצד, ופשוט להיות. 

לזה אני לא צריכה לקבוע שום דבר או להזמין כרטיסים, רק להתפנות. להחליט שאני עוצרת.

השבוע הראשון של יולי הוא השבוע הראשון שלא מסומן לי בו כלום. אני מסמנת אותו בלב כשבוע חופש. אבל בטוח יהיה בו מבחן שאני אצטרך להעביר. בקטנה.

אני מעלה כאן את אחד החלקים שאני הכי אוהבת בסיפור שכתבתי על אמא.

--- 

אמא יושבת לידי ורואה טלוויזיה.

"מה שלום שחר? איך הולך לה בצבא?" היא שואלת.

"היא ממש בסדר. עוד מעט תשתחרר ותלך ללמוד בבצלאל".

"מה היא תלמד?"

"אנימציה".

"מה עושים עם זה?"

"סרטים" אני אומרת, מחכה לביקורת.

"היא ממש מוכשרת" אמא שלי מפתיעה אותי. "היא משהו מיוחד, היא תסתדר".

"ומה איתך? איך הולך לך?".

אני חושבת על המענקים שלא קיבלנו בשנה שעברה. על זה שהשנה לא פירסמנו מאמר.

"אני קצת דואגת, כי אין לנו כסף."

"את צריכה עזרה? אני אתן לך כסף." היא אומרת וכבר מחפשת את הארנק שלה. אני מניחה יד על היד שלה. "לא אמא, לא בבית, במעבדה."

"כמה כסף את צריכה?"

"אני מבקשת 2 מיליון שקל".

אמא מנסה לעכל. "ממי את מבקשת?"

"מהקרן הישראלית למדע".

"והם נותנים?"

"לא נתנו בפעם הקודמת אני מקווה שעכשיו יתנו".

"אולי זה כי את עובדת על דגי זברה?" היא שואלת.

"לא אמא, דגי זברה הם אחלה. אני פשוט צריכה לכתוב הצעת מחקר יותר טובה."

"אז תכתבי, ותפסיקי לדאוג.".

אני מחייכת, כמעט כנגד רצוני.

"כתבתי."

"אז תפסיקי לדאוג."

----

אמא, הלוואי והייתי יכולה. 

אולי אני כן יכולה? 

מתגעגעת אליה מאוד.

פוסט

עבר הרבה זמן מאז שכתבתי את הפוסט הקודם.

כתבתי שבעה סיפורים קצרים. אני חושבת שאלו סיפורים שהייתי צריכה לספר כדי להגיע למקומות שהיו נסתרים מעצמי. כדי להבין טוב יותר את המקום שבו אני נמצאת עכשיו.

גיליתי שאני עדיין אוהבת את מה שאני עושה, וזאת תגלית טובה.

גיליתי שיש דברים שאני מאוד אוהבת בעבודה, וגם דברים שמפריעים לי.

אני קוראת עכשיו ספר קצת משעמם של אליזבת סטראוט — הו ויליאם!. הספרים שלה מאוד שקטים ולא קורה בהם הרבה, אבל הספר הזה גם קצת קר מדי לטעמי. בכל מקרה, אני ממשיכה לקרוא אותו, אז כנראה שיש בו משהו.

לוסי היא סופרת שבאה ממשפחה לא מתפקדת, עם אבא הלום קרב ואמא פסיכופתית. ויליאם, בעלה לשעבר, הוא מדען. שניהם בשני הצדדים של גיל שבעים. הם יוצאים למסע לחפש אחרי האחות למחצה שוויליאם לא ידע על קיומה, ובדרך לא קורה כמעט כלום. אבל אנחנו מכירים את לוסי קצת יותר, ומחבבים את ויליאם טיפה פחות.

יש קטע בספר שבו ויליאם מדבר על מדען שהגיע מהאזור שאליו הם נסעו. התגלית שלו מאוד עזרה לטפל במחלה מסוימת, והשיטה קרויה על שמו. לוסי שואלת את ויליאם אם הוא מקנא במדען הזה. הוא מתרגז עליה ואומר שלא. אבל אין שיטה שקרויה על שמו של ויליאם. אחר כך הוא מודה שהוא מקנא במדען המת הזה.

כשקראתי את זה, חשבתי שזה מאוד קשה להיות שמח בחלקך בתור מדען. כי שום דבר לא מספיק חשוב, או נשאר. ותמיד הדוגמה למדען היא איינשטיין, והיה אחד כזה. זה לא קורה הרבה.

אבל אולי לא רק במדע התחושה הזאת קיימת. אולי תמיד יש בחיים תחושה שאנחנו לא משפיעים מספיק. שמה שאנחנו עושים הוא טיפה בים, ואנחנו לא באמת משנים שום דבר.

מצד שני יש גם רגעים אחרים.

זמן שבו אנחנו עם אנשים שאנחנו אוהבים, עושים משהו שאנחנו נהנים לעשות, או סתם יושבים בקניון ומחכים לפגישה. 

היה לי רגע כזה אתמול וממש נהניתי ממנו.

הגעתי מוקדם מדי לפגישה והיתה לי שעה. אז הלכתי לסופר וקניתי שזיפים וענבים שאני מאוד אוהבת. ואכלתי אותם על ספה בחוץ, כשאני מסתכלת על פעוטה חמודה שטיפסה בגן משחקים קטן. אחר כך ישבתי על ספסל בגן משחקים אחר, והרוח נשבה והיה פשוט נעים.

וחשבתי שכמעט ואין לי רגעים כאלו כי כמעט תמיד אני עושה משהו או חושבת על משהו שאני צריכה לעשות.

ואין על הרגעים האלו. צריך יותר מהם.  

יום הזיכרון הראשון אחרי השבעה באוקטובר

 זה יום הזיכרון הראשון שבו כל החטופים הושבו.

הפעם הראשונה מאז השבעה באוקטובר שהיום הזה באמת הסתיים.
הפעם הראשונה שאנחנו יכולים להסתכל עליו כזיכרון ולא כאירוע חי.

זה מאוד כואב.

כרמית פלטי קציר נשאה דברים בטקס באוניברסיטה. הפשטות, הכנות והאמת שלה חדרו לי לעצמות.
היא דיברה על היום ההוא. על ההורים שלה. על אחיה. על הצבא שלא הגיע.
למה הצבא לא הגיע?

היא דיברה על אחריות.
אחד הדברים הבסיסיים במנהיג הוא היכולת לקחת אחריות על הקהילה שהוא מוביל. לשרת אותה, לא את עצמו.
אם מנהיג לא לוקח אחריות ולא משרת את הקהילה שלו - האם הוא עדיין מנהיג?

לא נוכל להמשיך כמדינה עד שנבין מה קרה ביום ההוא ולמה.
עד שלא נבין איך נכשלנו עד כדי כך להגן על עצמנו, לא נוכל למנוע את האסון הבא.
למה עדיין אין ועדת חקירה?

היום ראיתי שראש הממשלה הצטלם כשהוא עונד תפילין של חייל שנפל.
האם הוא ראוי לענוד את התפילין של מי שהקריב את חייו עבור המדינה?

זו לא מדינה ככל המדינות.
כדי שתתקיים, האזרחים שלה צריכים לאהוב אותה, לכבד זה את זה, ולשרת אותה כפי שהיא דורשת ולא כפי שנוח להם. כל השאר הוא בונוס.

מי שמשחיתים את התקווה, שמערבבים דת וכוח באופן שמשה רבינו היה מזדעזע ממנו, צריכים לפנות את הבמה.
לאלו שיכולים להוביל את התקומה באמת, לא רק לקרוא בשמה לטבח.  

אתמול הבת שלי שרה “החיטה צומחת שוב” ו“לו יהי” בטקס ביישוב.
היא שרה כל כך יפה שראיתי את התקווה צומחת שוב.

בזכותה.
בזכות החיילים.
בזכות האנשים שהיו שם.

התקווה חייבת להיות חלק מאיתנו כאן, כדי שנוכל לשקם ולהשתקם.

יש כאן אנשים מדהימים. אבל רק מעטים מהם נמצאים בכנסת שלנו.

זה חייב להשתנות. אני לא יודעת איך, אבל אני חייבת להאמין שזה יקרה.   

על כתיבה וקריאה.

 מאז הפוסט הקודם כתבתי עוד שלושה סיפורים קצרים. אחד על שיחה טעונה עם סטודנטית, שאני לא יכולה לפרסם בלי לבקש ממנה רשות; השני על הילדות שלי, שהוא מאוד אישי ואני לא בשלה להעלות אותו עדיין; והשלישי על הנעורים שלי, שקצת כיבסתי את הכתמים ממנו והוא יצא מתוק מדי, ואני צריכה למצוא דרך להחזיר את המורכבות ולהפוך אותו ליותר אמיתי.

אני מאוד נהנית לכתוב את הסיפורים האלו. אני מקבלת עזרה מהבנות ומחברים, וזה מאוד עוזר לי להשתפר וממלא את המחשבות שלי.

חזרתי אתמול לקמפוס ואני מרגישה קצת מתחזה. אני נהנית לפגוש סטודנטים וחוקרים, לקדם ולעזור, אבל קשה לי להיכנס חזרה לכתיבה מדעית. הבטחתי לעיתון מסוים לכתוב סקירה בנושא שהלהיב אותי כשחזרתי מהכנס באילת, ועכשיו קשה לי למצוא את אותה התלהבות.

מדע הוא מקום מקסים. מעניין, מרתק, אבל כמה אפשר להתלהב מגרף שאני לא מכירה? מהתוצאות של הסטודנטים שלי אני עדיין מתלהבת, כי הן שלנו. גם מהרעיונות שלהם לעשות דברים חדשים. אבל אם הייתם שואלים אותי מה הכי בא לי לעשות - זה לעבוד על הסיפור האחרון שלי.

למה אנחנו כותבים סיפורים? זאת שאלה שאף פעם לא שאלתי את עצמי, ועכשיו היא עולה בי.

כל החיים הייתי קוראת, וידעתי למה. זה ריגש אותי, לימד אותי, הראה לי שיש עוד אנשים שמרגישים כמוני ועוברים דברים דומים, פתח לי עולמות שלא הכרתי ואפשרויות שלא חשבתי עליהן - כמו לחיות עוד חיים ולבקר בעולמות אחרים דרך הקריאה.

תמיד כתבתי, אבל כתיבה אינטואטיבית - יומן ובלוג. לא ניסיתי לספר סיפור כמעט אף פעם. הכי טבעי לי לכתוב את מה שעולה כדי לסדר את המחשבות. חלק מהחיפוש שלי אחרי האמת.

במדע אני הרבה יותר מתלהבת מלכתוב מאשר לקרוא. אי אפשר לכתוב בלי לקרוא, והכתיבה מכתיבה לי מה אקרא כדי לבסס את הטענות.

בשנים האחרונות הכתיבה עוברת ממני לסטודנטים. הם עושים את הניסויים, וכתיבת תיזה או מאמר היא חלק ממה שאני מלמדת אותם - כלי חשוב בעבודה שלהם. אני יותר ויותר מעבירה אליהם את מלאכת הסיפור המדעי. אני עדיין כותבת גרנטים, ועכשיו גם התנדבתי לכתוב את הסקירה המדוברת כדי לדייק רעיון שהיה לי. אבל אני כבר לא עושה את המחקר בעצמי. אני מלווה חוקרים - כך זה מרגיש. אני חושבת שאני מנחה טובה יותר בזכות זה, אבל אני פחות נאבקת; אני מלמדת אחרים להיאבק.

אולי זה נכון לכל תחום יצירתי, שבאיזשהו שלב החוקר/ממציא/כותב/במאי מעביר את העבודה השוטפת לצעירים יותר, והופך למי שמלמד. אבל זה משאיר וואקום מסוים, וואקום מושך. במקרה שלי, מושך סיפורים.

למה אני כותבת סיפורים?

כל סיפור שלי קצת שונה, והיו להם מטרות שונות, אני חושבת.

את "כולם מחכים לך" כתבתי כדי להעביר חוויה מרכזית מהחיים המקצועיים שלי - נסיעות לכנסים. להיות לבד בחו"ל, במיוחד לפני כנס, זה מאוד עוצמתי: הגעגועים לבית, החשש ממה יקרה בכנס, איך אצליח להרצות ולעמוד במה שאני צריכה, איך תהיה האינטראקציה עם הקולגות. יש בזה הרבה מתח וגם הרבה הנאה וחיות, וניסיתי להעביר את כל זה בסיפור אחד.

את הסיפור על הסטודנטית כתבתי כי השיחה הזאת הייתה מהקשות שהיו לי, ולא מסיבה מקצועית. או אולי כן, אבל לא מדעית. ניסיתי להיות האדם שאני חושבת שאני צריכה להיות בשבילה: להקשיב, לשמוע את הכאב שלה, לתת לו מקום בלי לאבד את עצמי, לתת לה תקווה, ולהמשיך להאמין בעתיד טוב גם כשהיא לא מאמינה. ליצור מרחב בטוח לשתינו, שבו אנחנו שתי נשים שמדברות על הזהות הלאומית שלנו ושומרות על האמת והזכות של כל אחת להרגיש כפי שהיא מרגישה. היה חשוב לי לתעד את השיחה הזאת ואת הלב האנושי שלה.

את הסיפור על הילדות כתבתי כי הוא בא אליי ודרש שאספר אותו. לא רציתי, כי הוא מאוד קשה לי, אבל הוא לא ויתר. היה לי קשה, וכאן באמת עזרו לי. הצלחתי להעביר מה הרגשתי אז, וזה היה הרבה.

את הסיפור על הנעורים כתבתי כי רציתי לחזור לשם - להרגיש את ההתרגשות, הגילוי העצמי, החופש, הרגש שממלא את הגוף, העצב והשמחה. את המאבק בין הזהירות שלימדו אותי בבית לבין הרצון שלי לחיות ולחוות בעצמי.

אולי אני כותבת סיפורים כדי לדייק את הרגש, לא את מה שקרה. להעביר, להחיות לשמר את מה שחוויתי - את הקסם, הכאב והפליאה. אולי כתיבה היא גם מאבק על האמת, אבל אמת רגשית, חווייתית ואנושית; לא איך העולם עובד, אלא איך ומי אני, על כל חלקי.

יש עוד משהו. אני רוצה שמה שכתבתי יהיה חי מספיק כדי לגעת במי שקורא ולתת לו משהו: תחושה שהוא לא לבד, זיכרון לתקופות שהוא מתגעגע אליהן, תקווה, חיבור, אופטימיות. שמשהו בעולם יהיה קצת יותר בהיר - יותר מובן, יותר קל, פחות בודד אחרי הקריאה. אין לי דרך לדעת אם זה יקרה, אלא רק לזקק את האמת הרגשית שלי: מה קרה לי שם, איפה זה נגע בי, ועם מה יצאתי מזה, ולקוות שזה יעבור.