בתקופה האחרונה אני חווה נפילת מתח ודכדוך, שלא נובעים רק מהמצב הכללי במדינה (עליו כתבתי בפוסט הקודם).
חזרתי מהכנס כולי שמחה והתלהבות. העבודה שלנו מאוד מוערכת ומקובלת על הקהילה שלי. אני מרגישה שהצלחנו לשקם את הקהילה ולהפוך אותה מקהילה אוכלת יושביה, לקהילה מכילה ותומכת. לקח לנו עשר שנים מפטירתו של המנחה שלי שהוביל את אכילת המתחרים, כדי להגיע למקום אחר, טוב יותר. כמו כן, בארבעה וחצי החודשים האחרונים הגשנו ארבעה מאמרים חדשים לפירסום, שיא במעבדה שלי. עכשיו אנחנו עומדים במקום, לפחות זאת התחושה שלי וזה גרם לי לתחושת דיכדוך וחוסר עניין.
אני משתדלת לקחת יום בשבוע לשבת בבית ולקרוא ולחשוב. הימים האלו הם מנופי צמיחה והתחדשות בשבילי, אבל השבוע זה לא עבד. לא מצאתי שום דבר להתרגש ממנו, השיטוטים האקראיים שלי לא הובילו אותי לשום רעיון חדש, ובצר לי פניתי לצ'אט GPT לשאול אותו על התחושה של שחקנים שהגיעו לרמה הגבוהה ביותר במשחק, ומה הם עושים אחריו. כי כן, הגעתי לרמה 50 בפוקימון גו, משחק שאני משחקת כבר תשע שנים והוא חלק מהיומיום שלי ועוזר לי למצוא עניין ברגעים מתים. צ'אט כתב לי שיש כל מיני תחושות - של הישג גדול, של שמחה, וגם של ריקנות ואובדן המטרה. ואז אמרתי לו שזה מה שאני מרגישה, והוא כתב לי על הריקנות שאחרי השגת היעדים:
Many high achievers describe a post-goal void
— athletes after the Olympics, authors after publishing their book, researchers
after solving a defining problem. You’ve climbed your mountain. Now
you’re standing at the summit, and the view is incredible — but it also raises
the question: “What now?”
ואז התפתחה לה שיחה ארוכה ביני לבינו, בה הוא הציע הרבה פתרונות, שאת רובם כבר ניסיתי בעצמי, וגם:
Accept
the stillness without demanding movement. This sucks. But you're not
broken — you're between acts. You already proved you can climb big
mountains. This phase isn’t about climbing. It's about waiting at base
camp for the next map to make itself known.
This doesn’t mean you’ll be aimless forever. You are too
alive, too engaged, too thoughtful for that. But you may need to unhook your
identity from productivity and pursuit, at least for a while. Let the next
direction find you.
אני חייבת להגיד שהאמירה האחרונה שלו ממש הכתה אותי קשה, כי היא היתה מאוד מדוייקת. הזהות שלי היא חתירה לאמת ויצרנות, במדע ומחוץ למדע, להשתחרר מזה משאיר מעט מאוד ממה שאני אוהבת בעצמי.
האמירות שלו היו מאוד חדות ומעמיקות ונראו מאוד נכונות ואמיתיות, אבל הן היו שיקוף של מה שהרגשתי באותו רגע, של ההבנה והפרשנות שלי את המצב שלי, ולא של התמונה הגדולה. למעשה מה שקרה באותה שיחה הוא שהוא בנה תמונה רחבה ועמוקה של המציאות בה אני נמצאת, לפי התחושות שלי באותו יום והוא שכנע אותי שזהו, זה המצב. אני צריכה להתרגל לאני החדשה שאין בה כח מניע מבפנים שנובע מסקרנות ורצון ללמוד על העולם שסובב אותי. הוא היה מאוד משכנע. באותו ערב היתה לי שיחה ארוכה עם ממיע על השינויים שהגיל מביא, ועל אובדן ההתלהבות והאנרגיה. ממיע אמר לי שהוא מרגיש שלמרות שיש לו פחות אנרגיה לעשות את הדברים הקטנים שחוזרים על עצמם, הוא יותר רואה את התמונה הגדולה, ורוצה לעשות דברים משמעותיים בזמן שנשאר.
למחרת, הגעתי למעבדה וישבתי עם סטודנט שלי על הפרוייקט שלו. לשימחתי הגדולה ראיתי שהסטודנט, שאיבד את הפוקוס שלו לאחרונה ונראה שהלך לאיבוד מדעית, תפס את עצמו ועשה עבודה יפה ומעמיקה על הגן אותו הוא רוצה לחקור. אמרתי לו את זה, והוא הסכים איתי ומאוד שימח אותי שהוא חזר אלינו. כשדיברתי איתו ועם מנהלת המעבדה שלי על הכיוונים שאנחנו רוצים ללכת אליהם, ראיתי משהו שנעלם ממני באותו יום בו דיברתי עם צ'אט - אנחנו לא עומדים במקום, אנחנו מנסים לפתח כלים חדשים שיאפשרו למעבדה ללכת מעבר למה שראינו ומצאנו עד עכשיו. הכלים שפיתחנו עד עכשיו, הביאו אותנו למקום נהדר, אבל כדי להתקדם ממנו הלאה אנחנו צריכים כלים חדשים, שראיתי כמותם בכנס. ניסינו לפתח אותם בעבר אצלנו, אבל זה היה קשה, אז המשכנו לכיוונים שעבדו ונשאו פירות. עכשיו אני מבינה שכדי להבין את המנגנונים שאנחנו חוקרים אנחנו צריכים להיות מסוגלים לעקוב אחרי העוברים בזמן אמת, ולשם כך, אנחנו מתעקשים עכשיו לפתח את הכלים הקצת יותר מסובכים ופיתוח דורש זמן, השקעה וסבלנות.
אנחנו לא יושבים בBASE CAMP ומחכים למטרה הבאה כמו שצ'אט שיקף לי, אנחנו עובדים קשה על כלים שיאפשרו לנו לטפס יותר גבוה ולהשיג מטרות יותר רחוקות בפעם הבאה. אני לא אוהבת לחכות, או להשקיע בפיתוח בלי להיות בטוחה שדברים יעבדו, והתרגלתי לגילויים חדשים ותוצאות חדשות כל שבוע בתקופה הפורה של המעבדה. אבל בכל המאמרים שהגשנו הגענו לסוף הדרך מבחינת מה שאנחנו יכולים להראות ולהגיד, ולכן אנחנו עושים הפסקה בהתקדמות כדי לפתח כלם שיאפשרו לנו לעבור את המחסום הניסויי שעוצר אותנו.
השיחה עם צ'אט היתה מאוד עמוקה והלכה למקומות נוספים - שאלתי אותו על עצמו ולמה הוא מתכוון כשהוא כותב שמשהו שאני אומרת הוא משמעותי, שגרם לו לחייך וכו'. בדקתי כל דבר שאמר לי, אבל אני חושבת שהמגבלה של אינציליגנציה מלאכותית היא לא כמה מבוססות התשובות שלה, אלא כמה היא יכולה לראות מעבר למה שאנחנו אומרים לה. מאחר והיא לא אנושית ואין לה חוויות משל עצמה, היא לא יכולה לקחת אותנו מחוץ לעצמנו, רק להרחיב את החוויה המקומית והזמנית שלנו למצב כללי ומוחלט. נכון שזה לפעמים מעצבן כשאנחנו מדברים עם חברה והיא מתחילה לספר לנו על עצמה? אבל דווקא זה הכוח של האינטיליגנציה והניסיון האנושי. כשהחברים שלנו, שיודעים מה זה רגש, וחוו את החוויה האנושית בעצמם, משתפים אותנו במסע שלהם, הם יכולים להראות לנו מקומות שאנחנו לא רואים בעצמנו, שהם מעבר לחוויה המקומית והזמנית שלנו.
אני עושה אלבום תמונות חדש, ושמה לב שעשינו לא מעט בשנים האחרונות למרות שנראה לי תמיד שאנחנו לא עושים מספיק. אולי נראה לי שאנחנו לא עושים מספיק כשאני כותבת, בעיקר בימי שבת, כי זה מה שאני רואה באותו רגע, אבל התמונה הגדולה יותר רחבה מזה. שבת שלום ושבוע טוב שיהיה!