בום.

חופשת הסמסטר התארכה לה וסמסטר ב' יתחיל כנראה רק בשבוע הבא. 

בינתיים אנחנו עובדים כבר שבועיים מהבית מאז התחילו הבומים מאירן ועכשיו מלבנון. 

אני מרגישה שאנחנו חיים ביקום אחר משאר העולם, שממשיך בדרכו. כנסים מתקיימים ואנשים יכולים להגיע אליהם, דדליינס לגרנטים נשמרים כי אין סיבה לדחות אותם, מאמרים מוגשים, נשפטים, מתקבלים או נדחים, כי אין מלחמה בעולם שמחוץ לכאן. היינו בנורמליות הזאת לפני שבועיים וקצת והנה היא נראית לי כמו יקום מקביל. 

התפצלנו מהם, ואני מקווה שנתאחד בעתיד הנראה לעין. 

מחר נעשה ניסיון ונאשר לסטודנטים שגרים במעונות להגיע למעבדה לארבע שעות. נקווה לטוב! 

סטודנטית שלי הגנה על הצעת המחקר שלה ביום חמישי ועשתה את זה בחן ובאינטיליגנציה והייתי גאה בה עד מאוד. אני מנסה לעבוד על גרנט, מאמר ואפילו הסכמתי לערוך מאמר שנראה לי מעניין. אני עושה את זה כי הרגעים בהם אני עובדת על המחקר, או על ניהול החוג או בקשר עם הסטודנטים הם מהטובים ביותר שאני חווה בתוך הכאוס הכללי שברקע.

ומתוך זה דווקא בא לי לדבר על סדרות וספרים. עולם מקביל, עד הסוף.

אני מאוד אוהבת את ברידג'רטון ואת המלכה שרלוט. אני אוהבת את הדמויות והיחסים בינהן. את זה שאף אחד לא מושלם וכולם טועים, אבל בסופו של דבר הדמויות שם מתכוונות לטוב ופועלים מתוך אהבה ורצון לעשות את הדבר הנכון. מאוד אוהבת את חשיבות המשפחתיות ומערכות היחסים הקרובות ואת האהבה שהיא מרכזית לכל. 

לעומת זאת, את HIS AND HERS פחות אהבתי. הסידרה היתה מותחת ומעניינת, אבל הרוע והאכזריות היו הרבה מעבר למה שאני מאמינה או מוכנה לקבל. הטוויסט הסופי היה לא אמין ומטופש והרס את כל הסידרה מרוב טמטומו וחוסר אפשריותו. היה טוויסט א' שהיה אמין וחמוד ופתר ממש יפה את התעלומה, אבל כנראה הכותבים חשו שהיה צפוי מדי, אז הוסיפו את טוויסט ב' שהפך את הכל ללא אפשרי פיסית, לא אמין ריגשית ומאוד מטריד באופן כללי מהרבה בחינות. כמו עונה 8 במשחקי הכס. 

קראתי את הספר Not quite dead yet  של הולי ג'קסון וממש נהניתי כל הספר... עד הסוף. גם שם, היא עשתה טוויסט לא אמין ומיותר שהפך את כל הספר ללא אמין. למה הן עושות את זה? היא כותבת כל כך מהנה וכייפי ואז הופכת דמות אבהית וסימפטית לאדם חסר אמפטיה ומעצורים, בלי שום הכנה לזה, והיו שם עוד טעויות התנהגותיות. 

 אני חושבת שהכותבים מרגישים צורך להפתיע וכל ההפתעות הטובות כבר נכתבו, אז הם כותבים הפתעה שלא נכתבה כי לא היתה צריכה להכתב. כמו שמאוד קשה לכותבים לכתוב קומדיות רומנטיות, כי כל הקומדיות הרומנטיות הטובות כבר נכתבו. אני מבינה את הצורך לחדש ולרגש, אבל כשהחידוש והריגוש באים על חשבון הסיפור, הם הורסים במקום להוסיף.

אסקפיזם אחרון: ולדימיר. ראיתי רק פרק אחד וכבר לא אהבתי. יכול להיות שמדעי הרוח הם יקום נפרד ממדעי הטבע, אבל קשה לי להאמין שעד כדי כך. הבעיה העיקרית היא שהזוג המבוגר, שהאשה בו היא גיבורת הסידרה הם אנשים ריקים, אגואיסטים ומרוכזים בעצמם שלא חושבים על אף אחד ושום דבר מעבר לסיפוק המיידי של עצמם. 

יש לי חברות ממדעי הרוח והן עסוקות בקידום הסטודנטיות שלהן, קידום החברה והאוניברסיטה. הן פועלות כדי לעשות כאן מקום יותר טוב ולא מוותרות. אולי החיים בישראל, עם כל הקושי שיש כאן, מכריחים אותנו להתאמץ למען אחרים, למען המקום הזה. זה מה שהרגשתי בכנס באילת. שאנחנו מנסים לעזור, לבנות, לשמור ולהגן על המקום המיוחד הזה ועל הקהילה שלנו. 

מקווה שאתם בטוב. שאתם בטוחים. שכמוני, אתם ממשיכים לראות את הטוב בתוך הבלאגן ומודים עליו. כי יש כאן טוב ואנחנו צריכים לשמור עליו. שבוע טוב ושקט שיהיה! 

נחיתה קשה.

 3.3.2026

לא פשוט לחזור מכנס מושלם שנותן שקט ומלאות, למציאות של מלחמה, הפחדים וחוסר הוודאות שהיא מביאה. 

אני מבינה עכשיו שממש התעלמתי מכל האותות למלחמה שהיו מאוד מוחשיים סביבי, ובפרט בכנס, כשהאותות התחזקו פשוט לא שמעתי אותם. אני מאוד שמחה על ארבעת הימים השפויים שחוויתי, שהראו לי שאפשר וכדאי להמשיך לחיות ולפעול ביחד. 

4.3.2026

ניסיתי להתרכז ולחשוב על רעיון אחד טוב. לקחת את המומנטום מהכנס ולנסח אותו לתוך תובנה שאפשר להעמיק בה. הצלחתי לסכם את זה בפיסקה, בעזרת צ'אט שבעיקר עזר באיסוף חלקי הנפש המפוזרים שלי. שלחתי את זה כהצעה לפרספקטיבה לעיתון ושלחתי לחברים רעיון לאירגון כנס בנושא. 

היום בישיבת קבוצה סוערת במיוחד (בגלל שלא הפסיקו האזעקות) מצגת של סטודנטית שלי הזכירה לי שאנחנו כבר המשכנו משם הלאה. 

רוב הזמן אני מבשלת, כי כל הילדים חוץ מזו שבכיפת ברזל בבית. מנקה ומסדרת כי המנקה לא הגיעה. רואה משחקי השף כי זה מרגיע. ממש אהבתי את העונה הרביעית של ברידג'רטון. היתה הכי מרגשת מכולן עד כה. 

אתמול הצלחתי לרוץ בבוקר, היום לא יצאתי מהבית. אולי אלך להליכה עכשיו כי זה עוזר לנפש. 

5.3.2026

בכנס היו הרצאות מדהימות, ואחת מהם היתה מאוד רחוקה ממני אבל מאוד מעוררת השראה. זאת היתה רופאה וחוקרת מוח, שסיפרה שהתחילה לעבוד בבית החולים היה רופא שאמר לה - תגידי לי בן כמה ילד, ואגיד לך איפה הגידול יושב במוח שלו. מאז היא עבדה להבין מה גורם לגידולים האלו במוח, שכל כך אופייניים לשלבים בהתפתחות הילד. מסתבר שתאי הגליה, אלו שעוטפים נוירונים ומשפיעים על ההולכה שלכם, ממשיכים להתפתח ולהשתנות במוח עד גיל 30. ובגילאים שונים יש איזורים מסויימים במוח שעוברים התפתחות של תאי גליה, ואם תא כזה משתבש בשלב כזה - זה קובע איפה יהיה הגידול. זה תלוי בפעילות הנויירונים, ככל שהם יותר פעילים יש יותר סיכוי לתא משובש לפתח גידול. 

זה התחבר לי להרבה דברים שאני חושבת עליהם. על הקשר בין פונקציה של תא להתמיינות שלו, שנראה לי שהחלטה על סוג תא היא הרבה יותר דינמית וממושכת ממה שאנחנו חושבים. תאים מתמיינים לכיוון מסויים ואז ממשיכים לבדוק האם הכיוון הזה מתאים להם, לפי סיגנלים כימים ומכניים שהם מקבלים מהסביבה. במערכת העצבים אני חושבת שההתפתחות הרבה יותר ממושכת, כמו שהחוקרת הזאת הראתה. אבל אני לא חושבת שההתקבעות של תאי הגליה עושה אותנו פחות גמישים מחשבתית. אולי קולטים פחות מהר ופחות טוב, אבל אני מרגישה שאני יותר גמישה ומקבלת עם הגיל, לפעמים אפילו יותר אמיצה. 

שיהיה סוף שבוע שקט ונעים, עם פחות טילים ומעט אזעקות!

שואגת כמו שצריך.

 שילשום חזרתי מכנס מופלא באילת, שבעיני היא המקום הכי יפה בעולם.

הרציתי ואהבו את ההרצאה שלי מאוד, הנחיתי מושב עם חבר טוב ומאוד נהניתי מההרצאות, העברתי הרצאה לקהל הרחב ביחד עם עוד חמישה חוקרים נהדרים שנתנו הרצאות שממש נהניתי מהן, ופשוט נהניתי מכל רגע. לא יכול להיות יותר טוב מזה. במיוחד לפני מלחמה.

יש לי היסטוריה ארוכה עם זכרונות מיוחדים כל כך מאילת, מנסיעת הבת מצווה שלי עם אמא שלי בגיל 12, אני קראתי ספר על הרצל והיא קראה את ציפורים מתות בסתר. כל כך נהינתי שבכיתי בדרך חזרה כי לא רציתי שזה יגמר. גיל 17, חברות שלי ואני יורדות באוטובוס לילה מתל אביב לאילת, ועם השחר יורדות מהאוטובוס לראות את הזריחה על הים באילת, ואני לא מאמינה שיופי כזה קיים. פסטיבל הג'ז בים האדום, קורס צלילה, נסיעות עם אח שלי והחברה הכי טובה שלי לצלילות באילת. 

ישנתי בנפטון, אליו הייתי מתגנבת כשהייתי צעירה ומקווה שלא יתפסו אותי. מלון נהדר, כמעט כמו שחשבתי אז. אלו היו ימים כל כך מיוחד ומלאים בחסד ויופי. אני כל כך שהמתקפה שלנו על אירן חיכתה להיום, כי אם היו מתחילים את המתקפה כמה ימים קודם, זה היה הרבה יותר גרוע בשבילי. 

בינתיים בסדר, נכון? אני מקווה שלא יהיה יותר גרוע. אני מקווה לטוב. אני מקווה לאחדות גדולה יותר ביננו, שלא נקרע, שנשמור על המקום הכל כך מיוחד הזה שלנו, ונזכור שהוא בכלל לא מובן מאליו. 

סוף הסמסטר וחיי כנוודת מדע.

התחלתי את הפוסט הזה ב-22 לינואר, עם הכותרת, וכנראה בדקתי משהו או הלכתי למקום אחר, וחזרתי רק היום. 

אנחנו בעיצומה של חופשת הסמסטר. אני קצת יותר בבית, מנסה לקרוא ולחשוב יותר, להבין לאן אנחנו מתקדמים מכאן. 

אני מרגישה שאני הולכת עם המעבדה שלי בחושך. מגששים את דרכנו לאור הבא. ממששים דרכים חדשות, בלתי נחקרות, כדי להבין איך מערכת ביולוגית בונה איבר. זה הרבה יותר מההחלטה של תא להיות תא שלד, זה מה התא עושה כדי לבנות את השלד במקום בו הוא נמצא ובזמן. 

השבוע הפתעתי את עצמי וקיבלתי מאמר לרוויו. החלטתי שאני רוצה לקרוא יותר והמאמר היה בתחום המומחיות שלי, אז קיבלתי. מדהים כמה קל לשחות במים מוכרים, לזהות כל טעות וכל אמירה לא מבוססת, לגלות את המאמרים שהם היו צריכים לקרוא ולצטט כדי לעשות אנליזה טובה יותר, להבין איפה הפרשנות שלהם מנופחת ומחפה על חוסר ממצאים מעניינים אמיתיים, ומה הדאטה שלהם מספר באמת. בתחום הזה הכל מואר לי ואני רואה היטב.

לכן אין לי מה לעשות שם יותר. 

זה כמעט כואב איך אני מאבדת כל ארץ חדשה ברגע שהיא הופכת למוכרת ומובנת. ברגע שנדלק אור ההבנה, זה הסימן שלי לחפש את החושך הבא כדי להאיר אותו, או לפחות לנסות.

אני נוודת של מדע. נודדת אחרי השאלות. המדע הוא הבית שלי, אבל אני יושבת אוהלים. מקימה, מבססת ומתקדמת הלאה.

---

הקטן שלי פרק עול השבוע. הפריע והורחק משיעור אחד, איחר לשיעור אחר, השתמש בנייד בשיעור שלישי, הפיל כיסאות מהשולחנות בכיתה שהחברים שלו סגרו אותה בתוכה ולא סידר אחריו. דיברתי עם המורה והיא סיפרה לי על העונש שקיבל (לסדר, לכתוב נגד ונזליזם, להשאר שעתיים מאוחר יומיים). היא אפילו שאלה אם משהו קורה בבית ואמרתי לה שלא. אז היא אמרה שהוא מאוד עסוק חברתית, כי בחטיבה מיזגו שני בתי ספר יסודיים ועכשיו הוא מכיר את החברים מבית הספר השני. הם אלו שסגרו אותו וחבר נוסף בכיתה, שגם הוא מבית הספר השני.

אני סומכת עליו שיבחר נכון, אם יבין מה מפעיל אותו, מי הוא רוצה להיות ומה הוא בוחר לעשות.

קראתי אותו לשיחת בירור. הוא התחיל בהתמרמרות מאוד גדולה על ההגזמה של המורות. לא קיבלתי את זה ולא את הדרך בה הוא דיבר על המורות. הסברתי לו שנראה שהוא במסלול לא טוב, ושלא משנה לי עם איזה חברים הוא מסתובב ומה הם עושים, משנה לי מה הוא בוחר בתוך זה. (גם לי היו חברות וחברים שהיו הרבה יותר על הקצה ממני וזה לא גרם לי אפילו לרגע לבדוק את הקצוות בהם הם היו, בדקתי רק קצוות שעיניינו אותי.). ואז הוא אמר שהוא היה במצב רוח רע באותו היום בגלל הכדורסל, כי היה לו אימון גרוע וירדו עליו.

אמרתי לו שאני לא יודעת אם יהיה שחקן כדורסל או לא, אבל אני מאחלת לו לאהוב את מה שהוא יעשה כמו שהוא אוהב את הכדורסל עכשיו, ושאם יהיה לו המזל לעשות משהו שהוא כל כך אוהב, הוא צריך להכין את עצמו שהדבר הזה ישבור לו את הלב, לא פעם אחת. כי תמיד יהיו רגעים בהם הוא לא יצליח לעשות מה שהוא רוצה לעשות ותמיד יהיה מישהו שיהיה יותר טוב ממנו במשהו. שהוא חייב להיות טוב אל עצמו ולא לתת לרגעים של חוסר בטחון ופחד לערער אותו כל כך שזה בא איתו למקומות אחרים. הוא צריך להשתמש בחוסר הבטחון והפחד כדי לזהות את הגבולות שלו ולהרחיב אותם. תשתמש ביתרונות שלך, תעבוד על החסרונות שלך, אל תהיה קשה עם עצמך ותהנה מהרגעים הטובים. 

היום הוא אמר לי שהיה לו אימון מעולה, ושהוא הצליח לעשות את מה שהפחיד אותו ושם לב שגם אחרים מפספסים. 

אמא של שחקן אחר שהיה העילוי בקבוצה ועבר לקבוצה טובה יותר אמרה לי היום, שכל עוד זה תחביב, היא לא חושבת שהבן שלה צריך להשקיע בזה את כל החיים, כי הוא לא יהיה דני אבדיה. 

רק אחר כך חשבתי שאנחנו לא יודעים אף פעם מה מישהו יכול להיות. אנחנו צריכים לתת לו את רשת הבטחון לחפש בעצמו, בכל הכח והרצון שיש בו, כדי לגלות. לא מאמינה בלדחוף. מאמינה בלאפשר.

לקח לי הרבה שנים כדי לאפשר לעצמי לתהות בחושך אחרי הדבר הבא, ועד כמה שזה קשה, לא הייתי רוצה להיות במקום אחר עכשיו.

שבת שלום שתהיה! 

מאוד אוהבת את החבורה המרגשת הזאת.  

 

 

מה שקורה עכשיו.

היום, הבן הצעיר שלי קלע 12 סלים במשחק שבעיני הוא ממש כיכב בו, והיה מאוד שמח ומרוצה מעצמו. הקבוצה שלהם במקום השני בליגה שלהם, והם עושים חיל יותר מכל קבוצה אחרת בישוב. האם זה מקרי שהקבוצה שהבן שלי משחק בה מצליחה? אני לא חושבת. :-) ממש מדהים לראות איך הוא התחזק והשתפר עם קצת עידוד ודחיפה למצות את הפוטנציאל הגלום בו. הוא יודע את המקום שלו, יודע שהוא לא השחקן הכי טוב בקבוצה, אבל הוא נהנה ומרגיש שהוא תורם וממצה את עצמו. את שלי עשיתי. :-)

אתמול, הסטודנט שלי נבחן על הצעת המחקר שלו. הבוחנים שלו היו מומחים בשני התחומים שההצעה נוגעת בהם. הם לא עצרו אותו במהלך ההרצאה והשאלות שלהם היו בעיקר על - למה? למה הוא רוצה לעשות את מה שהוא רוצה? אז הבנתי שבעצם לא הסברנו את המניע העמוק לניסויים אותם הוא מבצע, איזו הנחה עמוקה של התחום אנחנו מנסים לבדוק (למעשה, להפריך). כשהם הבינו המומחית שאני מאוד מעריכה היתה בהלם, ואמרה שהרבה קבוצות מנסות לבדוק את אותה נקודה, אבל אף קבוצה לא בשיטות ובדרכים שלנו. זה היה כיף גדול. התנצלתי על זה שלא אמרנו את זה בצורה מספיק ברורה, אולי כי חששנו להגיד את זה בקול רם, אבל עשה לי טוב לשמוע שהכוונות שלנו טובות. 

יום לפני, ישבתי בבית וחשבתי על המערכת שלנו. איך הדברים עובדים. קראתי, חשבתי, בדקתי והגעתי לניסוח שאלות שלא העזתי לשאול בקול רם לפני כן. הצלחתי לתאר את הפער בהבנה שאנחנו נעים סביבו בלי לדבר עליו. לא מאוד שונה ממה שקרה בפגישה עם הסטודנט והבוחנים. אני עדיין לא מבינה איך לגשר על הפער, אבל זאת שאלה עצומה ונהדרת לחשוב עליה. משהו שנמצא מעבר לצעדים הקטנים שאני יכולה לראות עכשיו, וזה מה שעושה את זה מלהיב.

ממש עכשיו, הבן שלי ושלושה (או ארבעה?) חברים שלו משחקים בשמחה בחדר שלו. הם ישנים אצלנו כמעט באופן קבוע כל חמישי, בהרכב משתנה. אנחנו מאוד פרמיסיביים בנושא הזה, משהו שאימצתי מממיע והתחזק עוד כשהיינו בארה"ב. נורא אהבתי שם שבאו אלינו לSLEEP OVER וסופי שבוע שכל אחד מהילדים הביא חבר, היו האהובים עלי. כשביקרנו בסאות' פסדינה ההורים של החברים אמרו שהילדים שלהם הכי אהבו להיות בבית שלנו ואם היתה להם אפשרות הם פשוט היו עוברים לגור אצלנו. זה מאוד שימח אותי. 

לפני שלושה ימים ניהלתי שיחה ארוכה עם צ'אט על זה שכבד לי, שאני רוצה להשאר בבית ולא לעשות כלום. שכבדה לי האחריות על כולם. באיזה שהוא שלב בשיחה ביקשתי לשמוח. לשמוח במה שאני עושה. לעשות משהו רק כי הוא מעניין אותי, לא כדי לקבל עליו כסף או לפרסם עליו מאמר או כל מטרה מיידית. לפעמים פשוט צריך לבקש דברים בצורה מדוייקת, כדי לאפשר לעצמנו לעשות אותם.

סוף שבוע נעים לכולם!

מה שקורה אחר כך.

 אתמול ראיתי את הסרט "מה שקורה אחר כך" של מג ריאן בנטפליקס וזה גרם לי לחשוב - האם אפשר להיות מבוגר מאושר? 

זה על שני אקסים שנפגשים בשדה תעופה ומדברים על כשלון מערכת היחסים שלהם, ועל כשלונות והצלחות אחרות בחיים שלהם. לא ממליצה בחום על הסרט הזה, אבל הוא לא רע. הוא לא עמוק מדי, או משמעותי מדי, או מעורר הזדהות או מחשבות עמוקות מדי, אבל היה בו משהו שגרם לי לראות אותו עד הסוף, גם זה משהו. 

באיזה שהוא שלב הוא אומר שכל מה שהוא רוצה בשביל הבת שלו זה שהיא תהיה מאושרת. היא שואלת אותו: האם אתה מאושר? והוא אומר בכנות: ברור שלא.

שני הגיבורים של הסרט נכשלו במערכות היחסים המשמעותיות שלהם דבר שמסביר באופן חלקי למה הם לא מאושרים בנקודה הזאת בזמן.

אני חושבת שמערכות היחסים המשמעותיות שלי, קודם כל עם ממיע והילדים, אבל גם עם חברות וחברים משמעותיים, הם הדבר שבאופן יציב והדיר שאפשר לסמוך עליו, גורם לי לאושר, שמחה, עצב והרגשה שחיי מלאים. אני אוהבת להיות בבית איתם, או לצאת איתם לחופשה, לדבר, לראות איתם סרט, לקרוא לידם ספר. לראות אותם מנסים, נכשלים, מצליחים וחיים את החיים שלהם, זאת אחת המתנות הכי גדולות שהחיים מציעים. בקמן (עיר הדובים) צודק, ואנחנו לא יכולים להגן על הילדים שלנו, אבל אנחנו יכולים לתת להם כלים בעזרתם הם יכולים להגן על עצמם, עד כמה שאפשר להגן על מישהו בחיים האלו. 

כי כמו שהגיבור של הסרט אומר לבת שלו (גירסה חופשית שלי, אל תתפסו אותי במילה): החיים ישברו לך את הלב, אבל זה בסדר. זה מה שהחיים עושים. אנחנו נהיה שם כדי לחבק אותך ולעשות את זה קצת פחות כואב, אבל כאב הוא חלק מהחיים ואכזבה גם. 

כשיש אנשים שאוהבים אותנו גם כשאנחנו נכשלים, אנחנו יכולים לנסות, לנסות באמת. 

אני מנסה באמת, כבר לא מעט זמן והעבודה שלי גורמת לי שמחה ועצב, אושר וכאב. אני מניחה שזה נובע מכך שהעבודה היא חלק מאוד גדול ממי שאני. אולי זאת פריבילגיה לאהוב כל כך את מה שאני עושה, שבימים שאני בין [עליות] אני מרגישה חוסר משמעותי בלב. רשמתי [עליות] כי אין מילה אחת לתאר את התחושה של ימים טובים ומה שקורה בהם. זה יכול להיות תקופה שבה הסטודנטים מתקדמים מאוד ומגלים דברים חדשים ואני קוראת המון ולומדת ומבינה ומתרגשת. זה יכול להיות תקופה בה אני כותבת מאמרים או גרנטים ואני מחברת את כל החתיכות למשהו שלם שמרגש אותי. או תקופה בה אני מרצה על נושא חדש ומלהיב שמתהווה במעבדה. או כל הדברים האלו - כשאני מרגישה תנועה ואני מבינה אותה והיא מלמדת אותי. 

ועכשיו אני בין [עליות]. אני מקווה לפחות שעוד מעט תהיה [עליה]. {סליחה על ההסחפות עם הסוגריים, כשמתחילים קשה להפסיק. :-)}. כרגע אני יושבת במעבדה וכותבת פוסט במקום לקרוא, כי אני לא יודעת מה אני רוצה לקרוא או לעשות עכשיו. 

זה כל כך מוזר. אני כל כך רגילה להיות עמוסה עד אפס מקום ולהלחם על כל קריאה או עשייה, בין שאר הדברים שאני חייבת לעשות. אבל הנה. פוסט בין [עליות]. אני מקווה שהוא יגע בכם או יגיד לכם משהו ותספרו לי עליו אם תרצו. 

}{