I can almost see it
That dream I'm dreaming
But there's a voice inside my head saying
You'll never reach it
את השיר הזה של מיילי סיירוס, שר הזמר בטקס הסיום של המוסמכים שלנו בשבוע שעבר. אף פעם לא שמתי לב למילים שלו וכמה הן משקפות את איך הטיפוס התמידי מרגיש.
Every step I'm takingEvery move I make feelsLost with no directionMy faith is shaking
But I, I gotta keep tryingGotta keep my head held high
מזמן לא היה לי הר. אולי טיילתי בין הגבעות, אבל לא הרגשתי שאני מטפסת על הר. עכשיו, עם הגרנט שאני כותבת ודרכו מנסה לפלס את דרכנו, לאן, עם ההרצאה לזכרו של המנחה שלי בפוסטדוקטורט שמחזירה אותי למקום בו הפכתי למדענית, בדם יזע ודמעות. כשאני יוצאת למסע הופעות בחוף המערבי, ונראה שיש אנשים שם שרוצים לשמוע מה יש לי להגיד. זה מרגיש כמו הר. גבוה ואמיתי.
ואני חוזרת ומרגישה קטנה. כשהתחלתי להכין את ההרצאה בסיפור על הדרך שעשיתי מאז יצאתי מהמעבדה של המנחה, הבנתי שאני מספרת על כל השאלות שלא עניתי עליהן, ונחרדתי. ואז הבנתי, שגם כאן, אני לא יכולה לספר את הסיפור כפי שקרה, אלא כפי שהתקדם. לא על השאלות שלא הצלחתי לענות עליהן, אלא לתובנות שהגעתי אליהן תוך כדי ניסיון לענות.
There's always gonna be another mountainI'm always gonna wanna make it moveAlways gonna be an uphill battleSometimes I'm gonna have to loseAin't about how fast I get thereAin't about what's waiting on the other sideIt's the climb
זה כל כך נכון. זה לא על כמה מהר הגעתי, ולא על מה שמחכה בצד השני, זה על הטיפוס עצמו. המאמץ, הדברים שגילינו בדרך, האנשים שטיפסו איתנו, הדרך עצמה.
אני לא יכולה לספר סיפור אחר, חוץ מהסיפור שלי, והזמינו אותי לספר את הסיפור הזה, ואני יכולה לנסות ולספר אותו הכי ברור ולקוות שזה יגע ויעניין את האנשים שבקהל.
אני קוראת ספר שעוזר לי להרדם בלילה, "קפה מסביב לשעון" מאת ליבי פייג'. הוא מדבר על נשים צעירות שחולמות על קריירה באומנות (מחול, מוסיקה וכו) ובינתיים ממלצרות בבית קפה, מסביב לשעון. הספר עוסק בשאלה האם להניח לחלום על הצלחה בקריירה שהן רוצות והתחיל להתמקד בחיים שנגישים להן. הוא עדין ואיטי, ולא קורה בו הרבה מבחוץ, אבל הרבה קורה מבפנים. למה ספר שכל כך רחוק ממני מדבר אלי?
אני חושבת שבאיזה מקום יש תמיד פער בין המקום בו היינו רוצים להיות לבין המקום בו אנחנו נמצאים. לפעמים זה פער שלא תלוי בנו, כמו הפער בין הרצון שלי לחיות במדינה שבה הממשלה פועלת למען אזרחיה ושואפת לשיוויון, שלום וחופש וכמובן, דמוקרטיה, לבין המציאות הנוכחית. אני יודעת שישראל יכולה להיות מדינה כזאת, עם ממשלה כזאת ומקווה שזה ישתנה בעתיד הקרוב, אבל זה מעיב עלי ומפחיד אותי עכשיו. יש פערים אחרים, שתלויים בנו קצת יותר, אבל תמיד פחות ממה שהיינו רוצים, כי אחרת כבר היינו בדיוק במקום בו אנחנו רוצים להיות.
הייתי רוצה שלעבודה שלי יהיה יותר אימפקט. איך מודדים אימפקט? בציטוטים, בעבודות שממשיכות את הקו שהתחלתי, בעבודות שמחפשות את הדברים שמצאתי במודל שלהן, בישומים. אימפקט מגיע מפריצת דרך. מלהראות משהו חדש לגמרי - אם זה גילוי ניסויי או אם זה גילוי קונצפטואלי. כדי לראות משהו חדש לגמרי, צריך אומץ לצאת וללכת בדרכים לא ידועות, ולטפס. כתב שלום חנוך ב-1981: "הדרכים הידועות בן באתי, שורשים עמוקים בזמן, הדרכים הידועות בן באתי, נראות לי אחרת מכאן." מסתבר שנכתב על עזיבת הקיבוץ.
ב2004 היה לי אומץ לעזוב תחום ולטוס לעשות פוסט בארה"ב בתחום חדש לגמרי. היה לי אומץ כי ממיע הלך איתי ולא היה לנו מה להפסיד. התחום בו עסקתי לא עניין אותי יותר ולא ראיתי בו עתיד. אבל להכנס לתחום חדש לגמרי בתפקיד יחסית בכיר היה קשה מאוד וגבה מחיר בבטחון העצמי שלי. לא הבנתי את המונחים בהם כולם דיברו סביבי ושאלתי הרבה שאלות בסיסיות שגרמו לסובבים אותי לצחוק עלי. זה היה קשה מאוד ונאבקתי כדי להתגבר על פער הידע והניסיון שלא היה לי. בשנים הראשונות הייתי מאושרת, כי הכל היה חדש, למרות שהיה קשה. כתבתי חמש סקירות עם המנחה שלי, היו המון רעיונות טובים וחדשניים. אבל ככל שהזמן עבר ועדיין לא היו לי תוצאות למאמר ניסויי, ונאבקתי עם הניסויים עצמם, הבטחון שלי הלך והצטמצם ואיתו החופש הפנימי לנסות לעשות דברים מעבר. לבחון את הרעיונות שלי באופן מעשי.
הייתי בין אריות ולא ידעתי מי אני, שועל או אריה פצוע.
חיפוש העבודה בתום הפוסט, היה קשה ומתיש, למרות שביחס לפער שהצלחתי לצמצם, וביחס לקושי לקבל משרה באקדמיה אפשר להגיד שיחסית היה ממש בסדר.
13 שנים מאז שחזרנו לארץ. עם כל מה שקורה מסביב, אני כל כך שמחה שחזרנו לכאן ושכאן החיים שלנו, ופה הילדים שלנו גדלים. ישראל אף פעם לא היתה רק חלב ודבש, תמיד היינו עם על חרבו יחיה. אבל אני לא יכולה לדמיין מקום אחר בו הייתי מצליחה לטפס ככה על ההרים הנכונים בשבילי, מוצאת אנשים כאלו מדהימים לטפס איתם, מרגישה כזה חיבור וחופש, להיות מי שאני רוצה.
בגדול, סגרתי את הפער בין מי שאני רוצה להיות ומה שאני רוצה לעשות למה שאני. החיים שלי הם החיים שאני רוצה לחיות. וגם אם התשובות שמצאתי אינן על השאלות ששאלתי בהתחלה, אני אוהבת את התשובות האלו מאוד ושמחה מאוד בדרכים הלא ידועות בהן אני מעזה ללכת בשנים האחרונות. כמו הזקן של לאה גולדברג, אני זוכרת מה יפתה, מה קשתה מה ארכה הדרך, וכמה כל יום אחרון וחדש, תחת השמש. אסיים במילים האלו של לאה גולדברג, שאין כמותן:
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.