משחררת

 לפעמים זה נחמד להיות חולה. לא ההרגשה הפיסית המחורבנת, אלא החופש לעשות מה שבא לי. מה שבא לי ומה שאני חייבת, אם לדייק.

אני לא יודעת אם שמתם לב - אבל האוניברסיטאות שבתו במשך שבועיים. לא דיברו על זה בחדשות, לא כתבו בעיתונים (יש בכלל עיתונים? אני מתכוונת לאינטרנט), אבל שבתנו. נראה שאפילו הסטודנטים לא התרגשו מזה כי הם לא דיברו על זה או מחו בעד או נגד, לא זמן טוב לשבות באקדמיה. אבל בסופו של דבר היתה התקדמות במשא ומתן ונראה שאנחנו עומדים להגיע להסכם שכר הוגן, יחסית, בחודשים הקרובים, אלא אם כן עורכי הדין יהרסו את ההסכמות, או שההסכמות יתפוגגו ברגע שיגיע החוזה. הכל יכול להיות. מאז 2019 לא היה לנו הסכם שכר והחידוש שלו נגרר ארבע שנים. זאת היתה שביתה מוצדקת, אני מקווה שבאמת יחתם ההסכם ונוכל לשקוט לכמה שנים.

בכל מקרה, חזרנו ללמד ביום שני, וקמתי ביום שני חולה לגמרי. וירוס מגעיל שהגיע דרך הגדולה מהצבא, לקטנה לממיע ואלי. לא רק שהוא מגעיל, הוא גם ארוך. עד היום אני לא מרגישה משהו. אבל הייתי צריכה ללמד - סמינר בו אנחנו נותנים פרס לסטודנטים מצטיינים ושיעור בקורס שלי. הסמינר היה נחמד מאוד, ואת השיעור התחלתי בקושי, אבל הכוחות חזרו אלי כשלימדתי ואפילו נהניתי. ביום שלישי יכולתי לשבת בבית אבל אתמול שוב לימדתי, ובנוסף הייתי צריכה לקחת את הקטנה השכם בבוקר לבדיקה. אז הגעתי די מוקדם לאוניברסיטה, באפס כוחות. 

נכנסתי למשרד ועשיתי את הדברים שהייתי מוכרחה לעשות ואז הלכתי לשכב בשמש על הדשא לחצי שעה מופלאה. ממזמן לא נהניתי ככה בעבודה. 😉 דידיתי לאכול משהו בארומה - רציתי משהו פשוט ולא מורכב, אז הזמנתי טוסט ילדים. לא משהו: לחם שרוף מדי עם המון גבינה צהובה, בלי טעם כמעט, עם מלפפון ועגבניה חתוכים בצד. אבל עשה את העבודה. התגלגלתי לכיתה, חיברתי את המחשב, והעברתי שיעור שממש נהניתי ממנו. אני הרבה יותר נהנית מההוראה השנה. נראה גם שהסטודנטים הרבה יותר מבינים אותי. אני יותר איטית, יותר מקשיבה להם ופחות לחוצה, אולי אלו הסיבות.

ביום שבת בלילה הקטנה שלי סיימה תיכון בטקס סיום מרגש בו היא שרה ורקדה לרוב ונראתה מאושרת וזוהרת. מרחיב לב ומרגש זה היה ואני כל כך שמחה מהזכות ללוות אותה במסע שלה בשנים האחרונות. היא כל כך צמחה וגדלה והגשימה הרבה חלומות שלה. היא אמרה לי כמה פעמים שעצוב לה שהיא מסיימת תיכון ואמרתי לה שאני מבינה לגמרי אבל זה כל כך נפלא - לסיים תקופה נהדרת שכזאת, בה היא מימשה את עצמה ונהנתה והתעצמה, ולהתחיל משהו חדש לגמרי, במקום אחר, אליו תביא את עצמה ותצליח גם. אמרתי לה שזה עצוב, אבל נפלא, לסיים פרק ולהתחיל פרק חדש ויש בזה הרבה יופי והתרגשות.

ואז חשבתי שגם אני רוצה התחלה חדשה, אבל לא יודעת איך להתחיל מחדש. וחשבתי שהלוואי שבעבודה הייתי מרגישה שלמה במאה אחוז כמו בבית, ואז נזכרתי שלפני חודשיים היינו בריב כזה מהותי שהייתי בטוחה שאנחנו נפרדים. ומה שהחלטתי בתוך הריב הזה הוא לסמוך עליו שהוא אוהב אותי וזה עשה הבדל עצום. אז חשבתי שאולי פשוט אחליט לסמוך על עצמי שאני מדענית טובה ואפסיק לחפש לזה הוכחות לזה כל הזמן. ואיך שחשבתי על זה דברים טובים התחילו לקרות. 

אז אני משחררת. לכל הספקות, הפחדים והסבל שהיוותי להם בית חם במשך שנים: אתם יכולים לחפש לכם מקום חדש היום.

Remember all the sadness and frustration

and let it go, let it go ooooh.

(לינקן פרק האלופים)