מיצמצתי וישראבלוג נעלם. זה נכון או שאיבדתי את הדרך? גם כשאני לוחצת על הלינק לבלוג שלי וגם כשאני מגיעה לישראבלוג מגוגל אני מועברת לרשת 13. מה שהכי מוזר הוא שאני לא מאוד נרעשת. שמרתי את רוב הבלוג ההוא חוץ מהפוסטים בשנה שנתיים האחרונות. ובשנים האלו לא כתבתי הרבה וגם כתבתי כאן.
הספר מתקבל בחיבה רבה וזה מאוד משמח. במעבדה אני כותבת גרנטים כל הזמן, ודווקא נהנית מזה לשם שינוי. אני מלמדת תואר ראשון ובמקום לסבול אני נהנית גם מזה!
אני ברמה 40 בפוקימון גו. זאת הרמה האחרונה, אין יותר כרגע. בכל הרמות הקודמות היה לי קו מתחת לאווטר שלי שאמר לי כמה נקודות עלי להשיג כדי להגיע לרמה הבאה, הקו נעלם מרגע שהגעתי לרמה 40. הנקודות שאני צוברת כבר לא משנות. זה משנה את המשחק הדבר הזה. האסטרטגיה משתנה. דבר ראשון - אין מטרה קבועה שאני מתקדמת כדי להשיג, אני צריכה למצוא את האתגרים שלי בעצמי. לפני רמה 40 הייתי מקפידה להתחיל את היום בלצוד פוקימון, לסובב תחנה ולבצע משימה - כי כל אלו היו מבטיחים לי נקודות. אני ממשיכה לעשות את זה למרות שאני כבר לא צריכה נקודות, מתוך הרגל וגם כדי להתקדם במשחק. אבל זה גורם לי לחשוב - מה באמת חשוב לי כאן? מה גורם לי לשחק?
אחד הדברים שחשבתי עליהם היום הוא סיבוב התחנות. סיבוב תחנה נותן לי פרטים שאני יכולה להשתמש בהם כדי להתקדם במשחק. אבל יש לי הרבה מדי פרטים ובכל פעם אני צריכה להפטר מהם כדי לסובב תחנה מחדש. מין מעגל לא לגמרי ברור שאני בתוכו. בדיוק כמו בתפקיד שלי ובקריירה. אנחנו כל הזמן עושים דברים כדי להתקדם, אבל אז אנחנו עושים יותר מדי דברים וצריכים להפטר מהם כדי להמשיך הלאה. לא תמיד ברור למה בדיוק אנחנו ממשיכים לקחת על עצמנו עוד משימות ולמה בדיוק זה מקדם אותנו, חוץ מלעוד עבודה ועד משימות. כל מי שאני מכירה במישרה דומה לשלי לא מפסיק להתלונן על העומס וכמה קשה לו להתמודד איתו. אבל העומס הזה חברים, הוא בחירה. הוא נוצר כי אמרתם כן ליותר מדי דברים, לא תמיד כי רציתם לעשות אותם, אלא כי חשבתם שאתם צריכים. אמרתם כן לעיתון הראשון שהציע לכם להיות עורכים אורחים כי חשבתם שזה יעזור לכם לצבור ניסיון, ואז אמרתם כן לעיתון השני כי הוא היה קצת יותר נחשב מהראשון, והשלישי היה ממש מוצלח אז שוב אמרתם כן. אבל זה המון עבודה בעצם שאין לכם זמן לעשות.
מאז שאמא שלי חלתה, הדיפולט שלי הוא לא. גם לפני כן לא ממש הייתי מאומרות הכן הגדולות אבל עכשיו זה התחזק מאוד. אני אומרת כן רק למה שאני רוצה לעשות ולמה שחשוב לי לעשות אפילו אם אני לא ממש רוצה. זה מפנה המון מקום. ללמד קורס שהוא ממש התחום שלי לתלמידי תואר ראשון למשל. זה הרבה יותר קל מללמד קורס שהוא לא התחום שלי לתלמידי תואר שני, רק אומרת. וגם, אולי, יותר חשוב, ויותר נכון כי אני ממש מלמדת אותם דברים שחשוב לי שהם ידעו בגיל יותר צעיר.
אנחנו לא חייבת להגיד כן לכל הזדמנות ויהיו דברים שאפספס ואוותר עליהם כדי לחיות יותר נכון עם עצמי. אני שלמה עם זה. אולי אני לא השחקנית הכי חזקה או מהירה במשחק, אבל חשוב לי להיות שחקנית שמחה במשחק, כי זה מה שנשאר.
הספר מתקבל בחיבה רבה וזה מאוד משמח. במעבדה אני כותבת גרנטים כל הזמן, ודווקא נהנית מזה לשם שינוי. אני מלמדת תואר ראשון ובמקום לסבול אני נהנית גם מזה!
אני ברמה 40 בפוקימון גו. זאת הרמה האחרונה, אין יותר כרגע. בכל הרמות הקודמות היה לי קו מתחת לאווטר שלי שאמר לי כמה נקודות עלי להשיג כדי להגיע לרמה הבאה, הקו נעלם מרגע שהגעתי לרמה 40. הנקודות שאני צוברת כבר לא משנות. זה משנה את המשחק הדבר הזה. האסטרטגיה משתנה. דבר ראשון - אין מטרה קבועה שאני מתקדמת כדי להשיג, אני צריכה למצוא את האתגרים שלי בעצמי. לפני רמה 40 הייתי מקפידה להתחיל את היום בלצוד פוקימון, לסובב תחנה ולבצע משימה - כי כל אלו היו מבטיחים לי נקודות. אני ממשיכה לעשות את זה למרות שאני כבר לא צריכה נקודות, מתוך הרגל וגם כדי להתקדם במשחק. אבל זה גורם לי לחשוב - מה באמת חשוב לי כאן? מה גורם לי לשחק?
אחד הדברים שחשבתי עליהם היום הוא סיבוב התחנות. סיבוב תחנה נותן לי פרטים שאני יכולה להשתמש בהם כדי להתקדם במשחק. אבל יש לי הרבה מדי פרטים ובכל פעם אני צריכה להפטר מהם כדי לסובב תחנה מחדש. מין מעגל לא לגמרי ברור שאני בתוכו. בדיוק כמו בתפקיד שלי ובקריירה. אנחנו כל הזמן עושים דברים כדי להתקדם, אבל אז אנחנו עושים יותר מדי דברים וצריכים להפטר מהם כדי להמשיך הלאה. לא תמיד ברור למה בדיוק אנחנו ממשיכים לקחת על עצמנו עוד משימות ולמה בדיוק זה מקדם אותנו, חוץ מלעוד עבודה ועד משימות. כל מי שאני מכירה במישרה דומה לשלי לא מפסיק להתלונן על העומס וכמה קשה לו להתמודד איתו. אבל העומס הזה חברים, הוא בחירה. הוא נוצר כי אמרתם כן ליותר מדי דברים, לא תמיד כי רציתם לעשות אותם, אלא כי חשבתם שאתם צריכים. אמרתם כן לעיתון הראשון שהציע לכם להיות עורכים אורחים כי חשבתם שזה יעזור לכם לצבור ניסיון, ואז אמרתם כן לעיתון השני כי הוא היה קצת יותר נחשב מהראשון, והשלישי היה ממש מוצלח אז שוב אמרתם כן. אבל זה המון עבודה בעצם שאין לכם זמן לעשות.
מאז שאמא שלי חלתה, הדיפולט שלי הוא לא. גם לפני כן לא ממש הייתי מאומרות הכן הגדולות אבל עכשיו זה התחזק מאוד. אני אומרת כן רק למה שאני רוצה לעשות ולמה שחשוב לי לעשות אפילו אם אני לא ממש רוצה. זה מפנה המון מקום. ללמד קורס שהוא ממש התחום שלי לתלמידי תואר ראשון למשל. זה הרבה יותר קל מללמד קורס שהוא לא התחום שלי לתלמידי תואר שני, רק אומרת. וגם, אולי, יותר חשוב, ויותר נכון כי אני ממש מלמדת אותם דברים שחשוב לי שהם ידעו בגיל יותר צעיר.
אנחנו לא חייבת להגיד כן לכל הזדמנות ויהיו דברים שאפספס ואוותר עליהם כדי לחיות יותר נכון עם עצמי. אני שלמה עם זה. אולי אני לא השחקנית הכי חזקה או מהירה במשחק, אבל חשוב לי להיות שחקנית שמחה במשחק, כי זה מה שנשאר.
This is how my colleague Wesley Virgin's autobiography launches in this shocking and controversial video.
השבמחקYou see, Wesley was in the army-and soon after leaving-he unveiled hidden, "SELF MIND CONTROL" tactics that the CIA and others used to obtain everything they want.
These are the same secrets lots of celebrities (especially those who "come out of nowhere") and top business people used to become rich and successful.
You probably know that you only use 10% of your brain.
That's mostly because most of your BRAINPOWER is UNCONSCIOUS.
Maybe that expression has even taken place INSIDE OF YOUR own head... as it did in my good friend Wesley Virgin's head 7 years back, while riding an unregistered, trash bucket of a car with a suspended license and in his pocket.
"I'm absolutely frustrated with going through life payroll to payroll! When will I finally succeed?"
You took part in those types of conversations, isn't it so?
Your success story is waiting to start. You just need to take a leap of faith in YOURSELF.
Watch Wesley Virgin's Video Now!