חגי תישרי מאחורינו והשנה האקדמאית מתחילה מחר. אני מלמדת קורס של תואר ראשון בפעם הראשונה ומתרגשת לקראתו. הוא בדיוק בתחום שלי ואני מקווה להעביר את החומר בצורה ברורה. יותר מ40 סטודנטים, זה הכי הרבה שלימדתי. אני קצת חוששת אבל מקווה לטוב.
אמא שלי מאושפזת כבר שבועיים במחלקה פנימית. הם יצבו אותה מבחינת כאב והיא אפילו מצליחה לאכול שם ומתלוננת על האוכל הלא טעים, שזה נהדר. אבל מאוד לא נעים לחיות בבית חולים כשאת רגילה לעצמאות ולפרטיות שלך. קשה לה ועצוב לנו. בחגים ביקרתי המון אבל עכשיו הילדים חזרו ללימודים ומתחיל הסמסטר וזה יגביל אותי יותר. הנסיעות הארוכות גרמו לכאבים חזקים ברגל ימין. אני מניחה שהישיבה השפופה והלחיצה על דוושת הגז והברקס במשך שעתיים שלוש בכל פעם גרמו ללחץ בגב התחתון שלא עובר. אז ביום שישי ממיע לקח אותי הלוך וחזור והיה לנו זמן איכות ביחד. אפילו אכלנו חומוס פול בקרית עקרון בדרך חזרה. טעים מאוד.
ראיתי את הסרט על המצאת השקר - על עולם שבו אנשים אומרים רק את האמת, ואז איש אחד, ליד המיטה של האמא הגוססת שלו שמפחדת מאוד מהמוות, אומר לה שאחרי שתמות היא תפגוש את כל מי שהיא אוהבת, ותהיה לה אחוזה משלה אותה תחלוק עם מי שהיא אוהבת והיא תהיה צעירה וחזקה מחדש ותוכל לרקוד. אמא שלו מתה עם חיוך. הרופא והאחיות ששומעים אותו מאמינים לו ורוצים שהוא יספר להם עוד ואז הסיפור יוצא החוצה וכולם רוצים שיספר להם על החיים שאחרי המוות. הוא כותב את מה שהוא יודע על שתי אריזות של פיצה האט ויוצא החוצה לספר להמונים על האיש שבשמיים שדיבר איתו וסיפר לו על החיים שאחרי המוות. הסרט קצת צוחק על הדת ועל האמונה באיש בשמיים אבל גם מעורר מחשבה על הנחיצות של השקר הלבן. שקרים מנחמים שמחליקים את מערכות היחסים ואת החיים שלנו. הרופא היום אמר לאמא שיעבירו אותה לבית חולים שיקומי עד שתתחזק ואז אולי תוכל לחזור הביתה. אני חושבת שזה כנראה לא ממש נכון, אבל אולי כן הדבר הנכון להגיד לה.
תיקווה עושה את החיים טובים יותר וה"אמת" לא תמיד אופטימית. מצד שני, ה"אמת" לא באמת אמיתית לגבי העתיד. יש סטטיסטיקה שנותנת הערכה, אבל לא באמת מנבאת מה יקרה. אני מנסה לחשוב איך לעזור לאמא שלי לקבל את המצב החדש שלה ולסבול פחות. היא ממש כועסת וסובלת מהמצב. לא מקבלת אותו.
לא כולם מקבלים את המוות הקרוב שלהם בהשלמה כמו דמבלדור. אבל זאת לא חוכמה. דמבלדור תיפקד והיה משמעותי עד הרגע האחרון שלו, הוא בחר מתי ומידי מי למות, ובעולם שלו, יש סוג של חיים אחרי המוות, בהם הוא יכול עדיין להשפיע על החיים.
אגב ספרים, בשבוע הבא נפגש עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה לדבר על פירסום הספר שלנו. מאוד מרגש. ראינו את הפרקים האחרונים של בנות גילמור היום ונצבט לי הלב מתיאור הפרידה של לורלי מרורי שיוצאת לחיים עצמאיים ועוזבת את הבית. בפעם הרשונה שראיתי את זה וגם בפעם השניה והשלישית, הילדים היו קטנים מאוד, וכל זה נראה לי רחוק מאוד. היום הגדולה בצבא עם חצי רגל בחוץ ושגיא עוד שנה בצבא, הם גדלו יפה וכל כך מהר. אני מתרגלת לשינויים וזורמת איתם, שמחה בשבילם ומתרגשת. אבל המעברים והפרידות האלו לא קלים. כל נדבך בהתבגרות ובהפרדות שלהם מרגש, גורם לגאווה וצובט את הלב. הם תפסו את זה מאוד יפה בפרקים האחרונים של בנות גילמור. ליאור הסתכל עלי כשלורלי דמעה מהתרגשות ואמר לי - גם העינים שלך מתרגשות, וחייך. כשראיתי את הסרט על המצאת השקר היתה שיחה נוגעת ללב בין הגיבור לחברה שלו והוא הסתכל עלי ושאל: מה מרגש אותך? הוא ממש רצה להבין. רגיש הילד שלי.
שגיא ואני הגענו באיחור לטכניון והורדתי אותו למצוא את הבנין והאולם לבד. ההרצאה התבטלה מסתבר, ואנחנו לא ידענו. אז הוא נשאר לתירגול בו למד על קבוצות והתאמות חד חד ערכית ועל. קצת מפחיד בשבילי, פחות בשבילו. השגנו את הקוד שלו והתחברנו למודל כדי שבפעם הבאה יוכל לדעת לפני אם תתבטל ההרצאה, ומצאנו שם חומר כתוב על התרגיל וההרצאות שמאוד הרגיע אותי כי הבחור לא כותב. אין טעם שיכתוב כי אי אפשר להבין את הכתב שלו, אבל בכל זאת, עדיף שיהיה חומר כתוב.
זוהר השמיע לי הקלטות שלה שרה וזה גרם לי לחייך. אהבתי את האומץ להקליט את עצמה ולהקשיב וללמוד מזה. היא גם מקשיבה אחרת לזמרות עכשיו. היתה לנו שיחה שהתחילה לא טוב על הבחירות העתידיות בקריירה שלה. היא נעלבה שאני חושבת ששיעורי פיתוח הקול שלה לא יובילו לכלום. אמרתי לה שבעיני הם כבר מובילים להרבה דברים טובים שישארו איתה כל החיים. וזה מה שחשוב, מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו לומדים, כמה אנחנו לומדים מזה והופכים את זה לשלנו, כמה אנחנו משתנים ממה שלמדנו, הכלים שאנחנו רוכשים, כמה העולם שלנו מתרחב. ואולי זה יוביל לקריירה במוסיקה ואולי לא, אבל הדרך שהיא עוברת, ההשקעה, האימונים, ההתקדמות, זה כבר נותן לה המון.
מאחלת לכולנו שבוע טוב ושנה אקדמאית פוריה ומוצלחת וזמן של קירבה אמיתית עם האנשים החשובים לנו, שלא נשכח את מה שחשוב.
אמא שלי מאושפזת כבר שבועיים במחלקה פנימית. הם יצבו אותה מבחינת כאב והיא אפילו מצליחה לאכול שם ומתלוננת על האוכל הלא טעים, שזה נהדר. אבל מאוד לא נעים לחיות בבית חולים כשאת רגילה לעצמאות ולפרטיות שלך. קשה לה ועצוב לנו. בחגים ביקרתי המון אבל עכשיו הילדים חזרו ללימודים ומתחיל הסמסטר וזה יגביל אותי יותר. הנסיעות הארוכות גרמו לכאבים חזקים ברגל ימין. אני מניחה שהישיבה השפופה והלחיצה על דוושת הגז והברקס במשך שעתיים שלוש בכל פעם גרמו ללחץ בגב התחתון שלא עובר. אז ביום שישי ממיע לקח אותי הלוך וחזור והיה לנו זמן איכות ביחד. אפילו אכלנו חומוס פול בקרית עקרון בדרך חזרה. טעים מאוד.
ראיתי את הסרט על המצאת השקר - על עולם שבו אנשים אומרים רק את האמת, ואז איש אחד, ליד המיטה של האמא הגוססת שלו שמפחדת מאוד מהמוות, אומר לה שאחרי שתמות היא תפגוש את כל מי שהיא אוהבת, ותהיה לה אחוזה משלה אותה תחלוק עם מי שהיא אוהבת והיא תהיה צעירה וחזקה מחדש ותוכל לרקוד. אמא שלו מתה עם חיוך. הרופא והאחיות ששומעים אותו מאמינים לו ורוצים שהוא יספר להם עוד ואז הסיפור יוצא החוצה וכולם רוצים שיספר להם על החיים שאחרי המוות. הוא כותב את מה שהוא יודע על שתי אריזות של פיצה האט ויוצא החוצה לספר להמונים על האיש שבשמיים שדיבר איתו וסיפר לו על החיים שאחרי המוות. הסרט קצת צוחק על הדת ועל האמונה באיש בשמיים אבל גם מעורר מחשבה על הנחיצות של השקר הלבן. שקרים מנחמים שמחליקים את מערכות היחסים ואת החיים שלנו. הרופא היום אמר לאמא שיעבירו אותה לבית חולים שיקומי עד שתתחזק ואז אולי תוכל לחזור הביתה. אני חושבת שזה כנראה לא ממש נכון, אבל אולי כן הדבר הנכון להגיד לה.
תיקווה עושה את החיים טובים יותר וה"אמת" לא תמיד אופטימית. מצד שני, ה"אמת" לא באמת אמיתית לגבי העתיד. יש סטטיסטיקה שנותנת הערכה, אבל לא באמת מנבאת מה יקרה. אני מנסה לחשוב איך לעזור לאמא שלי לקבל את המצב החדש שלה ולסבול פחות. היא ממש כועסת וסובלת מהמצב. לא מקבלת אותו.
לא כולם מקבלים את המוות הקרוב שלהם בהשלמה כמו דמבלדור. אבל זאת לא חוכמה. דמבלדור תיפקד והיה משמעותי עד הרגע האחרון שלו, הוא בחר מתי ומידי מי למות, ובעולם שלו, יש סוג של חיים אחרי המוות, בהם הוא יכול עדיין להשפיע על החיים.
אגב ספרים, בשבוע הבא נפגש עם אשת יחסי הציבור של ההוצאה לדבר על פירסום הספר שלנו. מאוד מרגש. ראינו את הפרקים האחרונים של בנות גילמור היום ונצבט לי הלב מתיאור הפרידה של לורלי מרורי שיוצאת לחיים עצמאיים ועוזבת את הבית. בפעם הרשונה שראיתי את זה וגם בפעם השניה והשלישית, הילדים היו קטנים מאוד, וכל זה נראה לי רחוק מאוד. היום הגדולה בצבא עם חצי רגל בחוץ ושגיא עוד שנה בצבא, הם גדלו יפה וכל כך מהר. אני מתרגלת לשינויים וזורמת איתם, שמחה בשבילם ומתרגשת. אבל המעברים והפרידות האלו לא קלים. כל נדבך בהתבגרות ובהפרדות שלהם מרגש, גורם לגאווה וצובט את הלב. הם תפסו את זה מאוד יפה בפרקים האחרונים של בנות גילמור. ליאור הסתכל עלי כשלורלי דמעה מהתרגשות ואמר לי - גם העינים שלך מתרגשות, וחייך. כשראיתי את הסרט על המצאת השקר היתה שיחה נוגעת ללב בין הגיבור לחברה שלו והוא הסתכל עלי ושאל: מה מרגש אותך? הוא ממש רצה להבין. רגיש הילד שלי.
שגיא ואני הגענו באיחור לטכניון והורדתי אותו למצוא את הבנין והאולם לבד. ההרצאה התבטלה מסתבר, ואנחנו לא ידענו. אז הוא נשאר לתירגול בו למד על קבוצות והתאמות חד חד ערכית ועל. קצת מפחיד בשבילי, פחות בשבילו. השגנו את הקוד שלו והתחברנו למודל כדי שבפעם הבאה יוכל לדעת לפני אם תתבטל ההרצאה, ומצאנו שם חומר כתוב על התרגיל וההרצאות שמאוד הרגיע אותי כי הבחור לא כותב. אין טעם שיכתוב כי אי אפשר להבין את הכתב שלו, אבל בכל זאת, עדיף שיהיה חומר כתוב.
זוהר השמיע לי הקלטות שלה שרה וזה גרם לי לחייך. אהבתי את האומץ להקליט את עצמה ולהקשיב וללמוד מזה. היא גם מקשיבה אחרת לזמרות עכשיו. היתה לנו שיחה שהתחילה לא טוב על הבחירות העתידיות בקריירה שלה. היא נעלבה שאני חושבת ששיעורי פיתוח הקול שלה לא יובילו לכלום. אמרתי לה שבעיני הם כבר מובילים להרבה דברים טובים שישארו איתה כל החיים. וזה מה שחשוב, מה אנחנו עושים עם מה שאנחנו לומדים, כמה אנחנו לומדים מזה והופכים את זה לשלנו, כמה אנחנו משתנים ממה שלמדנו, הכלים שאנחנו רוכשים, כמה העולם שלנו מתרחב. ואולי זה יוביל לקריירה במוסיקה ואולי לא, אבל הדרך שהיא עוברת, ההשקעה, האימונים, ההתקדמות, זה כבר נותן לה המון.
מאחלת לכולנו שבוע טוב ושנה אקדמאית פוריה ומוצלחת וזמן של קירבה אמיתית עם האנשים החשובים לנו, שלא נשכח את מה שחשוב.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה