הקטן כבר שבוע בכיתה א' ופתאום הוא נראה לי כל כך גדול, ואני כל כך מפחדת עליו. השיעורים שלו גורמים לי ללחץ לגמרי לא מוסבר. חמש שנים על מיכאל עברו בריקודים... אצלנו שש ואני עדיין מוצאת את המעבר לא פשוט. ביום הראשון לקחנו אותו לכיתה והיינו בטקס והוא שמח כל כך כשהם הפריחו את הבלונים, הוא היה הילד הכי שמח בהפרחה. לעומת זאת, כשהגיע הזמן לעשות שיעורים הוא זרק את הספרים מהחלון. היתה דרמה השבוע, לא מעט אפילו.
הגדול הודיע לי שהוא רוצה חוג השנה כי נמאס לו לחזור הביתה ולהשתעמם. הוא רוצה חוג אקדמאי ומסתבר שיש מסלול מעניין בטכניון שנקרא מתיכון לטכניון, שהיה עדיף שהיינו מודעים אליו בשנה שעברה כי אז היה יכול להשלים אותו. אבל מצד שני, יש שם כמה קורסים מאוד מייגעים שנחשבים רק בשתי מחלקות של הטכניון כך שלא בטוח שזה הפסד גדול. בראיון אמרו לנו שהמסלול קשה, ושהמבחן בלתי אפשרי בכזאת התרעה קצרה, וכל מיני דברים אחרים שאני חושבת שלא תקפים לשגיא, והוא ביקש לחשוב על זה קצת. חשבתי על זה קצת בעצמי ואמרתי לעצמי שאולי בכל זאת נסתכל על המבחנים, והנה לא כצעקתה. אני לא הייתי רוצה לעבור אותם אבל שגיא כן והוא פתר כמה די בקלות אז ננסה בכל מקרה.
------
שגיא נבחן עם עוד בערך 15 ילדים אחרים שרובם עשו את המבחן בפעם השניה. הוא ועוד שני ילדים עברו את המבחן בהצלחה ועכשיו יתחיל קורס בקומבינטוריקה בטכניון בסמסטר א'! מאוד משמח. הוא נראה משועמם ואני דואגת לו עם המוח הגדול שלו שאין לא מספיק על מה לרוץ.
מצבה של אמא שלי מדרדר. אין דרך אחרת יותר נעימה לתאר את המצב. יש ימים בהם אני מרגישה שהאדם שמבין אותי הכי הרבה הוא הפדיקוריסטית שלי שאמא שלה נפטרה מסרטן לפני חמש שנים. אולי עוד אנשים חוו את זה אבל חלי מצליחה לתמלל את הרגש ואת הקושי ואת הסבל ואת כל הקשיים והעצב והגעגועים כולם. אני, מנסה לכתוב ולא יוצא לי שום דבר שאומר לי משהו.
אני רואה סרטים וכל מה שאני רואה בסרט זה אמא או אבא חולים. חצות ושבע דקות. כל הזמן שבעולם. זה עוזר לי להתחבר לרגש, לתיסכול, לחוסר האונים. ליוויתי אותה השבוע לטיפול. היא הרגישה נורא כי לא אכלה ושתתה כמה ימים. האינפוזיה עזרה לה ואני כל הזמן נתתי לה עוגיות יבשות. החזרתי אותה מחייכת הביתה והלכתי לקנות לה תרופות. כאלו שצריך להביא שתי תעודות זהות בשבילן ולחתום על ערבות כדי להוציא. פעם ראשונה שלי. הפעם לא עבדתי במחשב כשהיא קיבלה את הטיפול. ישבתי איתה ושמרתי עליה וביקשתי עזרה מהאחיות המקסימות של בית חולים קפלן. איזה צוות מקסים במקום כל כך לא צפוי.
הקיץ והסתיו הזה היו בסימן בדיקות. ממוגרפיה, קולונוסקופיה, אולטרהסאונד. הכל בסדר, טפו טפו טפו. אבל ההכנה לקולונוסקופיה היתה נוראית. בגלל זה ידעתי לתת לאמא שלי ביסקוויטים כי זה הדבר היחיד שרציתי לאכול אחרי הבדיקה.
בסרט כל הזמן שבעולם הוא אומר בסוף שהוא כבר לא חוזר אחורה בזמן כדי להעריך כמה יפים הם החיים אלא משתדל להעריך כל רגע בחיים בפני עצמו.
זה כל כך נכון. ביום הזה, בו נהגתי שלוש וחצי שעות כדי להגיע לאמא, ושעתיים כדי לחזור הביתה, ובאמצע הייתי במחלקה האונקולוגית עם אמא, ובבית מרקחת כדי לקנות לה תרופות - ביום הבלתי אפשרי הזה ממש נהניתי מהזמן איתה. שמחתי להיות איתה. הרגשתי שאני סוף סוף עוזרת לה במשהו. העליתי חיוך על הפנים שלה וקצת השכחתי ומיתנתי את הפחד והכאב. כל יום עם היקרים לנו הוא יקר מפז. כל יום בו אנחנו בריאים הוא יקר מפז. לבל יהא עלי יומי הרגל.
ליאור חזר הביתה עם קרחות קטנות בשיער. הוא צחק בהתחלה ואמר שהוא עשה את זה לעצמו כי היה לו חם, ואחרי שראה את המבט שלי מיד שינה את הגירסה לזה שחבר שלו עשה לו את זה. שאלתי את המורה שלו ואת המורה האחראית. המורה שלו אמרה שלא ראתה שום דבר כזה ושהיה לו יום ממש טוב עם חבר. האחראית אמרה שתטפל בזה. היא כתבה לי שדיברה איתו ועם החבר ומסתבר שהחבר גזר לעצמו מעט שיער ואז ליאור גזר לעצמו הרבה. היא דיברה איתם על שימוש נכון וזהיר במספריים, על אחריות למעשים שלהם, ועל הגררות אחרי אחרים. כשליאור חזר ושאלתי אותו על מה שקרה הוא חייך ואמר - עכשיו אני אספר את האמת האמיתית, וסיפר לי את מה שהמורה כבר סיפרה לי. זאת הפעם הראשונה אני חושבת, שאני מרגישה אמון מלא במורה של ליאור. זה כזה טוב לדעת שיש שם מישהי שלוקחת את הדברים ברצינות, מצליחה לדבר איתו ולהגיע אליו, ועוזרת לו להגיד את האמת בלי לפחד. רואה אותו ועוזרת לו. זה נהדר. כתבתי לה כמה אני מעריכה את זה.
למורים שלהם יכול להיות כזה תפקיד בונה בחיים שלהם, אבל לא תמיד הם יודעים איך לעשות את זה.
אני עייפה מאוד וכבר כמעט סוף ספטמבר וסוף השנה. יש לי גרנט לגמור והרצאות להכין ואני כל כך שמחה שהשנה האקדמאית מתחילה בסוף אוקטובר ולא בתחילתו בזכות החגים. גם בחגים אני שמחה למרות חוסר הוודאות בקשר לאמא. כמו שכתבה לאה גולדברג:
למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לנשום לחוש לראות
לדעת לייחל להיכשל
למד את שפתותי
ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
לבל יהי יומי
עליי כתמול שלשום
לבל יהי עליי
יומי הרגל
הגדול הודיע לי שהוא רוצה חוג השנה כי נמאס לו לחזור הביתה ולהשתעמם. הוא רוצה חוג אקדמאי ומסתבר שיש מסלול מעניין בטכניון שנקרא מתיכון לטכניון, שהיה עדיף שהיינו מודעים אליו בשנה שעברה כי אז היה יכול להשלים אותו. אבל מצד שני, יש שם כמה קורסים מאוד מייגעים שנחשבים רק בשתי מחלקות של הטכניון כך שלא בטוח שזה הפסד גדול. בראיון אמרו לנו שהמסלול קשה, ושהמבחן בלתי אפשרי בכזאת התרעה קצרה, וכל מיני דברים אחרים שאני חושבת שלא תקפים לשגיא, והוא ביקש לחשוב על זה קצת. חשבתי על זה קצת בעצמי ואמרתי לעצמי שאולי בכל זאת נסתכל על המבחנים, והנה לא כצעקתה. אני לא הייתי רוצה לעבור אותם אבל שגיא כן והוא פתר כמה די בקלות אז ננסה בכל מקרה.
------
שגיא נבחן עם עוד בערך 15 ילדים אחרים שרובם עשו את המבחן בפעם השניה. הוא ועוד שני ילדים עברו את המבחן בהצלחה ועכשיו יתחיל קורס בקומבינטוריקה בטכניון בסמסטר א'! מאוד משמח. הוא נראה משועמם ואני דואגת לו עם המוח הגדול שלו שאין לא מספיק על מה לרוץ.
מצבה של אמא שלי מדרדר. אין דרך אחרת יותר נעימה לתאר את המצב. יש ימים בהם אני מרגישה שהאדם שמבין אותי הכי הרבה הוא הפדיקוריסטית שלי שאמא שלה נפטרה מסרטן לפני חמש שנים. אולי עוד אנשים חוו את זה אבל חלי מצליחה לתמלל את הרגש ואת הקושי ואת הסבל ואת כל הקשיים והעצב והגעגועים כולם. אני, מנסה לכתוב ולא יוצא לי שום דבר שאומר לי משהו.
אני רואה סרטים וכל מה שאני רואה בסרט זה אמא או אבא חולים. חצות ושבע דקות. כל הזמן שבעולם. זה עוזר לי להתחבר לרגש, לתיסכול, לחוסר האונים. ליוויתי אותה השבוע לטיפול. היא הרגישה נורא כי לא אכלה ושתתה כמה ימים. האינפוזיה עזרה לה ואני כל הזמן נתתי לה עוגיות יבשות. החזרתי אותה מחייכת הביתה והלכתי לקנות לה תרופות. כאלו שצריך להביא שתי תעודות זהות בשבילן ולחתום על ערבות כדי להוציא. פעם ראשונה שלי. הפעם לא עבדתי במחשב כשהיא קיבלה את הטיפול. ישבתי איתה ושמרתי עליה וביקשתי עזרה מהאחיות המקסימות של בית חולים קפלן. איזה צוות מקסים במקום כל כך לא צפוי.
הקיץ והסתיו הזה היו בסימן בדיקות. ממוגרפיה, קולונוסקופיה, אולטרהסאונד. הכל בסדר, טפו טפו טפו. אבל ההכנה לקולונוסקופיה היתה נוראית. בגלל זה ידעתי לתת לאמא שלי ביסקוויטים כי זה הדבר היחיד שרציתי לאכול אחרי הבדיקה.
בסרט כל הזמן שבעולם הוא אומר בסוף שהוא כבר לא חוזר אחורה בזמן כדי להעריך כמה יפים הם החיים אלא משתדל להעריך כל רגע בחיים בפני עצמו.
זה כל כך נכון. ביום הזה, בו נהגתי שלוש וחצי שעות כדי להגיע לאמא, ושעתיים כדי לחזור הביתה, ובאמצע הייתי במחלקה האונקולוגית עם אמא, ובבית מרקחת כדי לקנות לה תרופות - ביום הבלתי אפשרי הזה ממש נהניתי מהזמן איתה. שמחתי להיות איתה. הרגשתי שאני סוף סוף עוזרת לה במשהו. העליתי חיוך על הפנים שלה וקצת השכחתי ומיתנתי את הפחד והכאב. כל יום עם היקרים לנו הוא יקר מפז. כל יום בו אנחנו בריאים הוא יקר מפז. לבל יהא עלי יומי הרגל.
ליאור חזר הביתה עם קרחות קטנות בשיער. הוא צחק בהתחלה ואמר שהוא עשה את זה לעצמו כי היה לו חם, ואחרי שראה את המבט שלי מיד שינה את הגירסה לזה שחבר שלו עשה לו את זה. שאלתי את המורה שלו ואת המורה האחראית. המורה שלו אמרה שלא ראתה שום דבר כזה ושהיה לו יום ממש טוב עם חבר. האחראית אמרה שתטפל בזה. היא כתבה לי שדיברה איתו ועם החבר ומסתבר שהחבר גזר לעצמו מעט שיער ואז ליאור גזר לעצמו הרבה. היא דיברה איתם על שימוש נכון וזהיר במספריים, על אחריות למעשים שלהם, ועל הגררות אחרי אחרים. כשליאור חזר ושאלתי אותו על מה שקרה הוא חייך ואמר - עכשיו אני אספר את האמת האמיתית, וסיפר לי את מה שהמורה כבר סיפרה לי. זאת הפעם הראשונה אני חושבת, שאני מרגישה אמון מלא במורה של ליאור. זה כזה טוב לדעת שיש שם מישהי שלוקחת את הדברים ברצינות, מצליחה לדבר איתו ולהגיע אליו, ועוזרת לו להגיד את האמת בלי לפחד. רואה אותו ועוזרת לו. זה נהדר. כתבתי לה כמה אני מעריכה את זה.
למורים שלהם יכול להיות כזה תפקיד בונה בחיים שלהם, אבל לא תמיד הם יודעים איך לעשות את זה.
אני עייפה מאוד וכבר כמעט סוף ספטמבר וסוף השנה. יש לי גרנט לגמור והרצאות להכין ואני כל כך שמחה שהשנה האקדמאית מתחילה בסוף אוקטובר ולא בתחילתו בזכות החגים. גם בחגים אני שמחה למרות חוסר הוודאות בקשר לאמא. כמו שכתבה לאה גולדברג:
למדני אלוהי
ברך והתפלל
על סוד עלה קמל
על נוגה פרי בשל
על החירות הזאת
לנשום לחוש לראות
לדעת לייחל להיכשל
למד את שפתותי
ברכה ושיר הלל
בהתחדש זמנך
עם בוקר ועם ליל
לבל יהי יומי
עליי כתמול שלשום
לבל יהי עליי
יומי הרגל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה