לא עברו שלושה חודשים ואפילו לא שלושה שבועות ואני שוב כותבת פוסט. מיישמת את העיצה של ירדן, פשוט לעשות ולא לנסות לכתוב יצירת מופת. כותבת מהטלפון. פעם ראשונה שלי. אני צריכה לתכנן חופשות מראש אבל תמיד מגיעה לחופשה ואז מתחילה לתכנן. אתמול ביקרו אצלנו בן אחות של ממיע ואישתו והיא צילמה את התמונה הבאה:
אלו הפירות שלנו מהחצר שלנו, בצילום ובעריכה שלה. מי צריך צימר?
האמת היא שהייתי שמחה לנסוע לצימר אבל כמו שכתבתי למעלה, בלי תכנון נשארים עם פירות. לפחות הפירות יפים.
יצאתי לחופש מאוד שמחה ורגועה כי סיימתי לכתוב את הגרנט והוא יצא נפלא, רק צריך היה לחכות לכמה ניסויים. להפתעתי ולמורת רוחי, הניסויים לא תאמו את ההיפותיזה האלגנטית. לא מתחשבים בכלל! הרעיון שלי היה כל כך יפה, תיאור הניסויים כה משכנע, כמה מאכזב שנצטרך לחשב מסלול מחדש בגלל המציאות!
תמיד אהבתי תיאוריה.
אז לא ישנתי טוב לילה, ובבוקר דיברתי עם הסטודנט הנהדר שעובד על זה וטיכסנו עיצה. (גילוי נאות - הייתי צריכה את גוגל כדי לאיית את טיכסנו). אחרי הביקור של האחיין ממיע נסע לסידורים עם הילדים ואני ישבתי לשנות את הגרנט. הרשמתי את עצמי בתיכנון המדוקדק של כל ניסוי, כל כך חבל שלא כדאי לבצע את הניסויים האלו. אכן הגרנט דורש שכתוב, אבל הפעם אחכה לניסויים.
עברו עלי כבר חודשיים כבת חמישים. אני מסתגלת. לידי יושב ליאור עוד מעט בן שבע. היום לקחתי אותו לחוג שחיה וראיתי כמה יפה הוא שוחה במסלול לידי. בבוקר הייתי בבדיקה וקפצתי לאוניברסיטה לדבר עם הסטודנטים על הניסויים והגרנט. זה שימח אותי. אחרי זה אספתי את זוהר מהשיננית ונסענו לקנות לה בגדים ואז אכלנו סנדוויץ' בארומה. ממיע סידר את המערכת ושומעים נפלא בסלון וחיבר כמה רכיבים ישנים ותרומות ועכשיו יש לנו גם מערכת בחדר. מוצלח הממיע הזה. החתולים עדיין איתנו ונראה שלא רע להם בכלל. אמא שלי נחלשת וזה גורם לי לעצב רב ומחשבות על מה שחשוב בחיים. לדאוג קצת פחות לשמוח ולסמוך על עצמנו קצת יותר. זה מה שאני מאחלת לעצמי היום. החלטתי שכל יום אשתדל לעשות משהו אחד משמח לפחות, כמו ללכת לבריכה עם הילדים או ללכת לסרט איתם או ללכת לבאולינג. לבל יהי יומי עלי כתמול שלשום, לבל יהי עלי יומי הרגל (למדני אלוהי, לאה גולדברג.). אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה