כשלון כמעט בטוח

בהתחלה יש משהו שמעורר את הדימיון. רעיון שעולה מהסתכלות על מערכת, משהו שלא מתאים לדברים אחרים, או שמאוד מתאים למשהו אחר לגמרי. ואז יש שאלה. תיכנון ניסויים. תוצאות חיוביות ותוצאות שליליות ואז יש מסקנה. תהליך שיכול לקחת כמה שנים, אבל בסופו של דבר מתכנס למאמר. מאמרים יכולים להיות על שאלות צנועות ותשובות קטנות או על שאלות גדולות ותשובות שמשנות תפיסה, וכל מה שבאמצע.

גדלתי במקום בו שאלנו שאלות צנועות, חישבנו, וענינו תשובות טובות, אבל ספיצפיות. לא זוכרת שום דבר מפחיד במיוחד בתהליך הזה, גם כי מאוד סמכתי על המנחה שלי שהיה מדען מצויין ואיש טוב, גם כי לא העזנו במיוחד, לא איתגרנו דוגמות קיימות, לא שאלנו שאלות הרות גורל. בסופו של דוקטורט מה שעשינו לא עניין אותי יותר ולמעשה לגמרי איבדתי את העיניין במדע וניסיתי לבדוק כיוונים אחרים, יותר ישומיים. ההריון של הבן השני השאיר אותי באקדמיה אבל זזתי למשבצת ישומית, על התפר בין פיסיקה לביולוגיה. חשבתי שהעבודה תערב ניסויים ויהיה לה הקשר ישומי זה יהיה יותר מעניין. הסתבר שאני ופיתוח ממש לא חברים ואני לגמרי בעניין של מדע בסיסי, אבל את הניסויים מאוד אהבתי ועוד יותר את הביולוגיה.

בנס מצאתי פוסט במעבדה מובילה בביולוגיה למרות שלא החזקתי פיפטה מימי ולא ידעתי כלום על התא או על עוברים של קיפודי ים. ממיע בא אחרי, לו היה הרבה יותר קל למצוא פוסט כי היה לו רקע וידע בביולוגיה. במעבדות בהן ממיע היה שאלו רק שאלות גדולות וחיפשו תשובות שמשנות תפיסה. במעבדה בה אני הייתי רצו לשנות תפיסה, אבל בצעדים קטנים. למעשה לבוס שלי התשובה היתה ברורה, הוא רק רצה שנעזור לו להוכיח אותה, בהרבה מאוד דרכים ומאמרים קטנים עד גדולים. כשהתקשיתי בניסויים הוא הציע לי לכתוב איתו מאמרי סקירה, כך שביחד כתבנו חמישה מאמרים שאני מאוד אוהבת עוד לפני המאמר הניסויי הראשון שלי. המאמר הניסויי הראשון שלי היה תוצאה שלוש שנים נטו וחמש שנים ברוטו (השנתיים הראשונות לא נשאו פרי חוץ מזה שלמדתי לעשות ניסויים, ידע שישמתי במשך שלושת השנים הבאות). מאוד אהבתי את המאמר הזה והוא התפרסם יפה מאוד, גם בגלל התוצאות וגם בזכות הבוס. בזכות המאמר הזה ותוצאות ראשוניות למאמר הניסויי השני וחמשת המאמרים התיאורטיים יותר, קיבלתי את המשרה הנוכחית שלי. 

לממיע היתה התנסות אחרת ואני חושבת שלא מספיק הפנמתי כמה טראומטית היתה החוויה שם בשבילו. לשנינו היה מאוד קשה, שנינו נתקלנו בקשיים שעל חלקם התגברנו וחלקם לא, שנינו פרסמנו, אבל התחושה שלו בסוף הדרך היתה מאוד שונה מהתחושה שלי. ההתנסות שלו שברה אותו וההתנסות שלי שברה אך חישלה אותי. אני חושבת שזה שילוב של אופי, יכולות, סביבה והחיבור בין השלושה שיכול להרוס או לבנות אדם. הסביבה והנסיבות איתם ממיע היה צריך להתמודד היו קשים יותר וסלחניים פחות משלי.

אולי זה כי לחצתי עליו להמשיך באותו מסלול ואולי זה בגלל שהוא היה עייף מלשנות, אבל הוא המשיך ללכת לידי מקצועית עד שזה הסתיים מהצד שלהם. אני כל הזמן מנסה להבין איך נעבור את התקופה כלכלית ומפספסת משהו הרבה יותר חשוב. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא לחזק את האמון שלו בעצמו. לעזור לו להאמין בעצמו ולתת לו גב אמיתי. המטרה הכי חשובה היא לשקם את הבטחון העצמי שלו ולעזור לו להקשיב לקול הפנימי שלו. אני לא כל כך טובה בזה, אבל אני לפחות מבינה עכשיו מה הדבר הנכון והחשוב, ומה הדבר הפחות חשוב, כמו שחברתי הטובה מלמדת אותי: אנשים לפני תוצאות. 

על הרקע יש את הקושי המקצועי שלי, עם הסיכון הענק שלקחנו כמעבדה בללכת על שאלה ענקית שאף אחד לא מאמין לתשובה שמצאנו. רוב הסיכויים שנכשל. כל החיים המקצועיים שלי הלכתי על בטוח או לקחתי סיכונים קטנים. לעבור מפיסיקה לביולוגיה זה לא כזה סיכון כשהולכים למעבדה מאוד חזקה וכשאין דרך חזרה כי הפיסיקה מיצתה את עצמה בשבילי. גם הייתי צעירה ב-14 שנים אז וזה לא נראה כזה הימור מקצועי. 

רוב הסיכויים שלא נצליח לעבור את השופטים של העיתון הנחשב הזה. רוב הסיכוים שלא נצליח לשכנע אותם, אבל עדיין, אני מתכוונת לנסות. ששת המאמרים הראשונים שיצאו מהמעבדה שלי היו במידה מסויימת ללכת על בטוח. שאלות קטנות עד בינוניות, תשובות חמודות. אני לא רוצה להמשיך לעשות את זה יותר כי אני רוצה להעז לענות על שאלה גדולה, אפילו אם אף אחד לא יאמין לי בהתחלה ולמרות שכשיצאתי לדרך הזאת לא היה לי מושג שזה יהיה כל כך קשה. העבודה על המאמר האחד הזה שקולה לעבודה שעשינו על ששת הראשונים, כנראה יותר. אני מקווה שזה ישתלם, אני מקווה שאם לא העיתון הגדול הזה, עיתון טוב אחר יסכים לקבל את העבודה הזאת. אני יודעת גם שמה שאנחנו עושות עכשיו, הוא כדי לשכנע את עצמנו מעבר לכל ספק שיש אמת במה שגילינו ושהפרשנות שלנו נכונה. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, ממה שדימיינתי וכמעט בטוח שנכשל, אבל אם לא ננסה זה אומר שויתרנו עוד לפני שניסינו באמת, כי זה היה קשה ולא היתה לנו סבלנות לעשות את מה שצריך כדי שיהיה לנו סיכוי כלשהו להצליח.

אני רוצה לכתוב את המכתב לשופטים עכשיו. הפוסט הזה היה ההכנה הנפשית שלי לזה. אחלו לי בהצלחה!