תמיד היו לי גבולות בטחון, ותמיד שברתי אותם בקטן, כשאני בודקת שיש רשת בטחון. תמיד שמרתי על עצמי מוגנת ומעזה. שילוב שאני יכולה לעמוד בו של סכנה ועניין מול בטחון ויציבות. זה נכון לכל דבר שאפשר לחשוב עליו כמעט. גם הייתי צודקת תמיד.
ואז הגיע ממיע והרחיב לי את הגבולות הריגשיים, הנפשיים והמדעיים בצורה חסרת תקדים.
את הפרוייקט הגדול הזה, שאני מתייסרת קשות בשלו, ממיע אהב מהתחלה. ההתמודדות עם העיתון הגדול הזה, עם השופטים שלו, מכריחה אותי ללמוד לעומק דברים שלא ידעתי, להוכיח טענות ברמה שמעולם לא עשיתי, לפתח סבלנות ואומץ ברמות שמעולם לא היו לי.
אבל אני לא לבד בסיפור הזה. שתי המלוות הצמודות שלי, מנהלת המעבדה והסטודנטית שלי, הן מכפילות ומשלשות כח, שרק בשבילן העבודה המשותפת איתן, שווה להתאמץ עד כדי כך. אנחנו לומדות ביחד, חושבות ביחד, מתפתחות ביחד ולכולנו המאמר הזה יצא כבר מכל החורים ואנחנו רוצות לסיים איתו אתמול.
באיזה שהוא מקום, כבר הרווחנו המון, בלי קשר לעיתון שבסופו של דבר הסיפור יתפרסם בו.
לפני שמונה שנים, בכנס על פילוסופיה של המדע אמרתי שאנחנו כל הזמן מחברים קווים בין נקודות ניסיוניות כדי לנסות להבין איך הביולוגיה עובדת. ואז נקודות חדשות משנות את התמונה ומאלצות אותנו לשנות את הקווים וליצור תמונה חדשה. תמיד הייתי טובה בלהעביר קווים ולחבר בין נקודות, אבל פחות טובה בלייצר נקודות חדשות, מחוץ לקווים. זה עניין של אופי, כמו שאמרתי למעלה. ממיע, מנהלת המעבדה והסטודנטית, כל הזמן דוחפים אותי לנסות מחוץ לקווים, לגלות תמונות חדשות. בניגוד לשיקול הדעת שלי, בניגוד לפחדים שלי, בניגוד לרצון שלי לסגור עניין ולהמשיך הלאה, אני רואה שהם צודקים והולכת איתם, ואנחנו מגיעים למקומות מופלאים.
המאמר עוד לא יצא, הביטחון עוד לא הושג, ואולי יקרו גם דברים שאני מפחדת מהם, אבל אני לא מצטערת על הדרך הזאת בה הלכנו, עד כמה שהיא גורמת לי לרגעי סבל. כי אנחנו לא אותם אנשים שהיינו כשהתחלנו את הדרך, אנחנו יותר אמיצים, יותר טובים ויותר מבינים, ומרוב הדרך, נהננו.
ואז הגיע ממיע והרחיב לי את הגבולות הריגשיים, הנפשיים והמדעיים בצורה חסרת תקדים.
את הפרוייקט הגדול הזה, שאני מתייסרת קשות בשלו, ממיע אהב מהתחלה. ההתמודדות עם העיתון הגדול הזה, עם השופטים שלו, מכריחה אותי ללמוד לעומק דברים שלא ידעתי, להוכיח טענות ברמה שמעולם לא עשיתי, לפתח סבלנות ואומץ ברמות שמעולם לא היו לי.
אבל אני לא לבד בסיפור הזה. שתי המלוות הצמודות שלי, מנהלת המעבדה והסטודנטית שלי, הן מכפילות ומשלשות כח, שרק בשבילן העבודה המשותפת איתן, שווה להתאמץ עד כדי כך. אנחנו לומדות ביחד, חושבות ביחד, מתפתחות ביחד ולכולנו המאמר הזה יצא כבר מכל החורים ואנחנו רוצות לסיים איתו אתמול.
באיזה שהוא מקום, כבר הרווחנו המון, בלי קשר לעיתון שבסופו של דבר הסיפור יתפרסם בו.
לפני שמונה שנים, בכנס על פילוסופיה של המדע אמרתי שאנחנו כל הזמן מחברים קווים בין נקודות ניסיוניות כדי לנסות להבין איך הביולוגיה עובדת. ואז נקודות חדשות משנות את התמונה ומאלצות אותנו לשנות את הקווים וליצור תמונה חדשה. תמיד הייתי טובה בלהעביר קווים ולחבר בין נקודות, אבל פחות טובה בלייצר נקודות חדשות, מחוץ לקווים. זה עניין של אופי, כמו שאמרתי למעלה. ממיע, מנהלת המעבדה והסטודנטית, כל הזמן דוחפים אותי לנסות מחוץ לקווים, לגלות תמונות חדשות. בניגוד לשיקול הדעת שלי, בניגוד לפחדים שלי, בניגוד לרצון שלי לסגור עניין ולהמשיך הלאה, אני רואה שהם צודקים והולכת איתם, ואנחנו מגיעים למקומות מופלאים.
המאמר עוד לא יצא, הביטחון עוד לא הושג, ואולי יקרו גם דברים שאני מפחדת מהם, אבל אני לא מצטערת על הדרך הזאת בה הלכנו, עד כמה שהיא גורמת לי לרגעי סבל. כי אנחנו לא אותם אנשים שהיינו כשהתחלנו את הדרך, אנחנו יותר אמיצים, יותר טובים ויותר מבינים, ומרוב הדרך, נהננו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה