שיחה עם הילדה שהייתי

אני ברכבת בדרך הביתה מכנס בעיר ילדותי שאחריו ביקרתי את אמא שלי. כרגיל – הדברים העלו את מי שהייתי כשהייתי ילדה קטנה וחלמתי לעשות הבדל. אחרי הכנס חיפשתי את קו האוטובוס שיקח אותי לבית האבות של אמא שלי. הלכתי את כל הדרך מהכנס עד למרכז העיר וזה דיכא אותי, אי אפשר לתאר את זה אחרת. מרכז העיר מאוד לא מטופח, הבתים ישנים ומלוכלכים, הם לא השתנו מאז שהייתי ילדה, רק הזדקנו והתמלאו פיח. חשבתי על המילים שהייתי אומרת לילדה שהייתי. הייתי מחבקת אותה מאוד ואומרת לה כמה אני אוהבת אותה וכמה היא נהדרת. חשבתי שהייתי אומרת לה שלא החזרתי לכל האנשים שגרמו לה להרגיש לא טוב עם עצמה, כי הם הפכו ללגמרי לא רלוונטיים, אבל שלצערי אני עדין רואה את ההשתקפות שלהם באנשים אחרים שאני פוגשת כשאני מרגישה לא בטוחה בעצמי. נזכרתי כמה רציתי להיות משמעותית. לעשות הבדל. רציתי להגיד לה שלא עשיתי הבדל עצום בעולם, אבל עשיתי הבדל לאנשים שחשובים לי. רציתי להגיד לה שלפעמים המשמעות באה מלתת משהו למישהו שאוהבים. כמו הילדים, כמו ממיע, כמו אמא שלי, כמו הסטודנטים והמעבדה. שתמיד אפשר לרדוף אחרי הוכחות לזה שאנחנו חשובים, אבל תמיד יהיה משהו שיערער את החשיבות האבסולוטית שלנו.  לא משנה כמה אני עושה, זה תמיד מרגיש שאפשר יותר, שיכול להיות אימפקט יותר גדול. גם אם אקבל את הגרנט הגדול ואפרסם בעיתון הענק, אני לא בטוחה שזה ישנה מהותית את התחושה שלי לגבי עצמי. אני מקווה שזה יעשה הבדל, אבל כבר לא בטוחה לגמרי שכן, אולי יעשה הבדל, אבל לא היסטרי.

אחותו של ממיע שהיתה אצלנו בשבת, אמרה שאני צריכה להדגיש בתודה ובבקשות שלי כשאנחנו מדליקות נרות ביום שישי, כמה הבית והילדים חשובות לי. זה לא היה לי נעים לשמוע את זה, כרגיל, אבל היא כנראה צודקת.

כשירדתי מהאוטובוס ליד בית האבות נשמתי את ריח ההדרים וראיתי ירוק בעיניים וזה עשה לי טוב. בית האבות נמצא בקירבת בית הספר התיכון שלי, שכונה של בתים פרטיים צנועים אך יפים. היה נחמד לבקר את אמא שלי. היה שם מופע של בית ספר למחול לילדות ונערות ונהניתי לראות את הילדות רוקדות וקופצות בעליזות. יש משהו מקסים באומנויות הבמה. בשבוע שעבר הלכתי עם הבנות להצגת סיום של יב בבית הספר וההצגות היו מדהימות. עשה לי חשק ללכת להצגת תיאטרון. הרקדניות היום לא עשו לי חשק ללכת לראות בלט, אני לא חובבת גדולה של מחול, אבל הן הזכירו לי כמה קסם יש בדברים שלא מקדמים אותנו לשום מקום ספיציפי אלא פשוט עושים כיף. אני מאוד שמחה שאמא שלי במקום כזה בו כל הזמן יש מופעים והרצאות ויציאות להצגות. זה מנעים עליה את חייה שלא כל כך פשוטים עכשיו בגלל שהיא לא לגמרי בריאה. היא סיפרה לי שגילתה מחדש את סיפורי התנך והיה נחמד להשוות חוויות. 

נסעתי באוטובוס  מבית האבות לרכבת וחשבתי שיש משהו שהילדה שהייתי עדיין רוצה ולא מרגישה שקיבלה – הכרה, מבחוץ ומבפנים במשמעות, ביחוד ובתרומה שלה לעולם. אני מאמינה שזה לא יכול להגיע מבחוץ שזה יכול להגיע רק מבפנים ועל ידי נתינה לעצמי ולמי שאני אוהבת. קבלה עצמית שלי כמו שאני, בדיוק עכשיו. לא מחר או אם יקרו או אם יתקבל או אם יתייחסו אלי אחרת או אם אהיה הכי מקובלת בכנס וכולם ירצו לדבר איתי. כמו שרציתי להיות הכי מקובלת בכיתה, בשכבה, בבית הספר כי אז ארגיש מקובלת עלי. אולי בגלל זה לא ניסיתי להיות חברותית הכנס. כי נמאס לי לנסות, בא לי להיות בדיוק אני ושזה יספיק, לי. שהעבודה תהיה לשם העבודה, לשם המדע, הגילוי, הכיף, כדי לתת משהו אמיתי לאחרים, כמו ערך עצמי וכיוון ולא לשם למצוא חן בעיני אחרים, לא כדי לקבל את הכרה והערכה, לא כדי שיעריצו אותי. לא רוצה למדוד את עצמי מבחוץ. רוצה שאני אספיק לי. זה מה שאני מבקשת היום. שאני אספיק לי כמו שאני. שממיע והילדים יספיקו לעצמם בדיוק כמו שהם. ושנהיה שמחים בנו. אמן.