אי אפשר לתקן

אני לא רוצה לכתוב את הפוסט הזה. כי אני כועסת על עצמי וחושבת שלא ממש מגיעה לי סימפטיה ובבלוג מקבלים סימפטיה על טעויות.

נכשלתי, נכשלנו, כי לא הצלחנו להסביר לליאור שכשאומרים לו לא לעשות משהו כי הוא מסכן מישהו אחר, הוא צריך להמנע מלעשות אותו גם אם אנחנו לא בסביבה. נכשלנו כי שכחנו שיש מדפים מאחורי הארון והם יכולים ליפול אם מישהו מכניס מגב מתחת לארון. נכשלנו כי לא חשבנו שליאור יכניס מגב כדי להוציא את פיט פיט למרות שאמרנו לו המון פעמים לא לעשות את זהף והמדפים יפלו על פיטפיט ויהרגו אותו.
וזה מה שקרה.

מעבר לכאב האיום ולשברון הלב ולגעגועים לחתלתול שכולנו רצינו לחזור הביתה אליו והינו כל כך גאים בכך שהתחיל לאכול ולגדול, יש כאן כאב על הילד שעשה מה שעשה, ואחים שכועסים עליו מאוד, וכעס שצריך לנתב למקומות אחרים כי הילד כואב בעצמו.

עבר עלינו שבוע לא קל.

זה קרה ביום רביעי בערב. עכשיו קצת פחות קשה. דיברנו על הכל וליאור מסוגל לדבר על מה שקרה ולהגיד שהוא לא התכוון וזאת היתה טעות. בהתחלה הוא לא הסכים להגיד שזה הוא. הילדים קצת פחות כועסים עליו אבל אנחנו קצת יותר מקפידים איתו על קיום הבטחות וציות לכללים. יש תחושה שיש כאן משהו שצריך לעבוד עליו ברצינות.

ברקע קרו עוד דברים בעבודה ובמשפחה, אבל זה היה הדבר שסביבו חיינו ריגשית השבוע. בתוך זה גם היה צריך להתמודד עם פחד של ליאור לעשות קקי בשירותים, משהו חדש שלא היה בעבר והתחיל לפני שפיטפיט מת.

קברנו את פיטפיט ליד מיטנס. הוא מת לי בידיים. בכל פעם שאני נזכרת בו אני נזכרת ברגעים האחרונים שלו, כשהוא לא יכל להרים את הראש. הוא היה החתלתול הכי אהוב שאפשר, חמישה שבועות. הגדולה שהוא ישן לה על הראש כל לילה לקחה את זה הכי קשה, אבל כולנו באבל. אחרי כל הריצות לוטרינרית והטיפולים והאוכל והדאגה היומיומית והשמחה הגדולה של פשוט להתסכל עליו משחק ומחלים. של לחפש אותו בכל פעם שאנחנו נכנסים הביתה. נגמר בכמה דקות ואי אפשר להחזיר או לתקן.