ממיע קנה לי ידיעות של יום שישי. שמתי שירים שאני אוהבת בספוטיפי, נשכבתי במיטה, וקראתי את שבעה ימים. זה מחבר אותי לשנים שלפני, לפני ארה"ב, לפני שהחיים שלי לקחו כיוון אחר לגמרי. כשגרנו בירושלים, עם שני ילדים קטנטנים, והיינו קונים עיתון כל יום שישי וקוראים אותו בסוף השבוע. היה בשבת של פעם משהו כל כך רגוע, במיוחד בירושלים.
אני לא יודעת אם זאת אני או העיתון, אבל כל מה שקראתי הרגיש לי קצת עצוב וכמעט מיואש. שלמה ארצי שתמיד נשאר אופטימי, נקרא לי לא מרוצה ולא שמח. חנוך דאום חילק עצות איך להצליח בעולם שלו - לעשות. דווקא נכון, אבל הטון, כל כך עייף וראה הכל.
דנה ספקטור שתמיד חיכיתי לדף האחרון כדי לקרוא, כתבה קטע שלם על כמה התאכזבה מהמלון אליו בן זוגה לקח אותה ביום ההולדת שלה. בין השורות היה אוכל שהוא קנה לה, מרפסת עם נוף, וטיול מתוכנן לחו"ל. אבל העיקר היה כמה האנשים במלון איכזבו אותה.
יום הנישואין שלי ושל ממיע היום (שבת), יום הנישואין ה-27. אף פעם לא חגגנו את יום הנישואין שלנו. כמעט תמיד נזכרנו בו אחרי שעבר. אבל הפעם, החלטנו לחגוג, בקטנה, בדרך שלנו, אבל לחגוג.
אתמול הוא קנה שולחן קפה חדש למרפסת שלנו והרכיב אותו, ובערב, כשהיה נעים, ישבנו שם ושתינו קפה. השמש בדיוק שקעה על הכרמל, והנוף של המפרץ נפרש לפנינו. נזכרתי כמה שליוה הרגישה לנו הונגריה ואמרתי לממיע שגם אצלנו המציאות יכולה להיות שליוה וקסומה, אבל אז דברנו על המצב, והשלווה הלכה למקום אחר.
אבל למרות השיחה הכבדה, היה לנו כיף לשבת ביחד במרפסת עם הנוף המקסים שלנו ולשתות קפה.
היום בבוקר נסענו באופנוע של ממיע לבית קפה בעיר קטנה ליד הבית. הפעם לא לבשתי מעיל כבר וכפפות והיה לי אויר בקסדה וזה היה ממש כיף.
הקטן צילם אותנו כשיצאנו מהבית עם חיוך.
גם בבית הקפה היה ממש נחמד.
כשחזרנו הלכתי עם הגדול לעשות ריידים לשמחת הילדים שמשחקים איתנו. ואז ישבתי לראות שני פרקים של אוורווד עם ממיע. אהבתי מאוד את שתי העונות הראשונות אבל העונה השלישית קצת חורקת. הם מסבכים את מערכות היחסים עם הסתרות מיותרות וטקטסים מאולצים והרבה ממה שאהבתי בסידרה נעלם. מקווה שיחזור בהמשך.
ואז מגיע יום שבת לפנות ערב, ולמרות שאני אוהבת את מה שאני עושה ועוד קיבלתי גרנט, ממש בא לי עוד שבוע שלם ממש כזה. להיות בבית ולעשות מעט ולאט עם המשפחה.
כנראה שאני צריכה עוד קצת חופש...
הקטנה בארה"ב, מדריכה במחנה קיץ של הסוכנות ונלחצת מאירגון הטיול שאחרי. אמרתי לה שתהנה מהחופש, גם אם היא לא יודעת מה היא תעשה כל יום עד סוף הזמן שלה שם. שתקבע את השבוע הראשון ומשם תזרום. זה חופש נהדר, אמרתי לה. אני צריכה שנה כזאת אני חושבת. :-)
ילד חכם אחד, שמשחק איתנו פוקימון גו אמר לי שהפנסיה נראית לו כמו מקום טוב. זה הצחיק אותי כי גם אני חושבת את זה, אבל אני מבוגרת ממנו ב-42 שנים, אמרתי לו שזה מוקדם מדי בשבילו, שהוא יצטרך למצוא פתרון זמני אחר. אבל גם אני. בת 57 ורוצה לעשות עוד בעבודה, אבל גם לחיות יותר רגעים כאלו, של שבת שקטה עם ממיע, ודברים קטנים שעושים לי טוב בלב. נגמר לי מהר מדי סוף השבוע הזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה