כן, כן, דראג קווין, לא דרמה קווין.
אתמול ראיתי בנטפליקס את "דנסינג קווינס". סרט שוודי על אבל, אובדן, אומנות משמחת מול אומנות עמוקה, דראג קווינס מול מחול מודרני. בשבדית, אגב. בכיתי, צחקתי והתחברתי מהמון כיוונים.
היו דברים שהפריעו וצרמו לי והיה אפשר להדק, אבל לפעמים סרט עושה את העבודה בגלל שהוא בדיוק מה שאני צריכה באותו רגע ולא דווקא בגלל שהוא מושלם. (כלומר: אני לא מבטיחה שאתם תאהבו אותו אם תראו).
הגיבורה הצעירה איבדה את אמא שלה לפני שנה וחצי וסבתא שלה דוחפת אותה ללכת למבחן ללהקת ריקוד בינלאומית. הגיבורה, דילן, הולכת למבחן ומגלה שהוא היה לפני חודש, אבל נשארת לנקות מועדון של דראג קווינס ואז משתלבת שם בהופעה. זה כל מה שאני אספר כי אולי בכל זאת תרצו לראות.
מאוד התחברתי לאבל, לצער ולגעגועים לאמא. אמא שלי לא היתה רוקדת איתי ולא היתה הכי טובה בעולם, כמו שדילן מספרת על אמא שלה, אבל היא היתה האמא הכי שלי בעולם. היחידה שלי והמיוחדת. כשאני שומעת אנשים מדברים על ההורים שלהם, על אמא ואבא שלהם, נצבט לי הלב. זה לא משהו שאפשר לדמיין איך הוא מרגיש לפני שהוא קורה, לאבד הורה. אני מתגעגעת לאמא שלי וחושבת עליה כל יום. מה לא הייתי נותנת לנסוע אליה שעתיים כדי שתצעק עלי, כמו פעם. אני צוחקת כשאני כותבת את זה, כי היא צעקה עלי, אבל היה גם הרבה צחוק והיתה שם המון אהבה, שאין לה תחליף כי יש והיתה ותהיה לי רק אמא אחת. ובעצם היא היתה האמא הכי טובה בעולם, שלי.
אני כל כך שמחה על זה שהתעקשתי לנסוע אליה וללוות אותה לכימותירפיה. אני שמחה על כל ביקור שעשיתי אצלה, לבד ועם המשפחה. אני חושבת שמזל שהיה לי את הזמן הזה להפרד ממנה ולהיות איתה, כי אחרת באמת הייתי מצטערת.
התחברתי בצורה מפתיעה למלכות הדראג. הם נראים אנשים רגילים לגמרי, אפורים ומטושטשים בחיים היומיומיים. הכי התחברתי למלכת הדראג הזקנה - גבר שמנמן ומזדקן, שהחבר שלו מת והוא מאוד מתגעגע אליו. הוא כוכב ההצגה, וכולם רוקדים סביבו והוא כולו זוהר כשהוא מאופר ולבוש בשמלה אדומה, אבל כשהוא מוריד את האיפור ולובש בגדים רגילים הוא נראה בדיוק כמו שאני מרגישה הרבה פעמים בזמן האחרון - כבוי ורק מנסה לעבור את היום בשלום.
כשאני מרצה אני לפעמים קצת דראג קווין כזאת - בלי איפור, אבל עם מילים וסיפור מרתק ומלהיב. אני טווה את החוטים היטב, מתחילת ההרצאה ומרתקת את השומעים. אמרו לי כבר שההרצאה שלי היא הכי טובה ששמעו בנושא שלי, הכי טובה בכנס, הכי טובה. אני יכולה להיות דיוה של מדע. אבל לפעמים, אני באה כדי ללמוד, ואז אני חולקת את הקשיים ומראה איך המדע שלנו נראה ביום-יום, בלי האיפור, כשאנחנו לא מבינים מה עומד מאחורי מה שמצאנו. אלו ההרצאות שקשה לי להעביר וקשה לי להתאושש מהן. כי בסופה של ההרצאה אני מקבלת את מה שרציתי - את השיעור. את הפידבק שמראה לי איפה יש חורים ואיפה אנחנו הולכים בכיון הלא נכון ואיפה אולי כדאי לחפש. כמו מחול מודרני. לא FEEL GOOD TALK.
העברתי הרצאה כזאת לפני שבוע, מלמדת. והבנתי שמשהו שאנחנו עובדים עליו כבר כמה שנים וחשבתי והאמנתי שעובד בצורה מסויימת כנראה לא עובד כמו שחשבתי, ואנחנו עדיין לא מבינים את המנגנון שמסביר את התופעות שאנחנו רואים. זה לימד אותי והעציב אותי ומאז אני לא מצליחה לקום. כמו אתי אנקרי בשיר מיליונים. נכון שזה גם סוף סמסטר והיו לי המון דוחות וועדות ומבחנים וכינוסים שונים ומשונים ועומס פשוט מייאש. אבל כל הדברים האחרים, שמסביב, לא מביאים לי אושר, סיפוק, יאוש וכאב, כמו המדע שאנחנו מנסים לעשות במעבדה.
אתמול הייתי ממש עצובה אז סיפרתי לממיע והוא אמר: "עוד יומיים אני אחזור לחיים" (כי הוא נורא עמוס ועסוק במתן ציונים והערות לתלמידים שלו). אמרתי לו - "אני לא עצובה בגללך". אז הוא אמר: "אבל אני יכול לספוג את העצב." ממיס ממיע שלי. ואכן הרגשתי יותר טוב אחרי שישבנו ביחד, הוא ספג קצת מהעצב.
היום בבוקר כשחיכיתי שסניף דינמיקה יפתח כדי לשים שם את הטלפון שלי שמסרב להטען - הלכתי לים והוא היה כל כך יפה. המים שקופים ונקיים, כמו חופים בתמונות. מעט אנשים. עיר כחול ירוק. אהבתי להיות שם. חשבתי שאני בעצם יכולה לעשות את זה פעם בשבוע, לקפוץ לים בדרך לעבודה. זה לא בדרך בכלל, אבל זה ים.
מחר אני בת 52. אולי גם זה משפיע על העצבות. אבל לכתוב עוזר לי. אני כבר לא כזאת עצובה עכשיו. חוץ מזה שממיע יושב לידי ומחבק אותי וכל העצב נספג. :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה