שיחה עם ירמיהו

ירדן סיימה את הבגרות בתנך והרגישה נפילת מתח. לבגרות היא התכוננה על ידי שיצרה קומיקס תנכיים, ואז היא רצתה להמשיך לצייר בשביל הכיף, אבל לא היה לה כח והיא היתה עצובה. הצעתי לה לעשות קומיקס על שיחה שלה עם הנביא ירמיהו, שהיא למדה לחבב מאוד תוך כדי ההכנה לבחינה, בה שניהם יספרו אחד לשני עד כמה הם אומללים.

זה מה שיצא. אני חושבת שזה קורע. :-)

לשבור תבניות

תמיד היו לי גבולות בטחון, ותמיד שברתי אותם בקטן, כשאני בודקת שיש רשת בטחון. תמיד שמרתי על עצמי מוגנת ומעזה. שילוב שאני יכולה לעמוד בו של סכנה ועניין מול בטחון ויציבות. זה נכון לכל דבר שאפשר לחשוב עליו כמעט. גם הייתי צודקת תמיד.

ואז הגיע ממיע והרחיב לי את הגבולות הריגשיים, הנפשיים והמדעיים בצורה חסרת תקדים.

את הפרוייקט הגדול הזה, שאני מתייסרת קשות בשלו, ממיע אהב מהתחלה. ההתמודדות עם העיתון הגדול הזה, עם השופטים שלו, מכריחה אותי ללמוד לעומק דברים שלא ידעתי, להוכיח טענות ברמה שמעולם לא עשיתי, לפתח סבלנות ואומץ ברמות שמעולם לא היו לי.

אבל אני לא לבד בסיפור הזה. שתי המלוות הצמודות שלי, מנהלת המעבדה והסטודנטית שלי, הן מכפילות ומשלשות כח, שרק בשבילן העבודה המשותפת איתן, שווה להתאמץ עד כדי כך. אנחנו לומדות ביחד, חושבות ביחד, מתפתחות ביחד ולכולנו המאמר הזה יצא כבר מכל החורים ואנחנו רוצות לסיים איתו אתמול.

באיזה שהוא מקום, כבר הרווחנו המון, בלי קשר לעיתון שבסופו של דבר הסיפור יתפרסם בו.

לפני שמונה שנים, בכנס על פילוסופיה של המדע אמרתי שאנחנו כל הזמן מחברים קווים בין נקודות ניסיוניות כדי לנסות להבין איך הביולוגיה עובדת. ואז נקודות חדשות משנות את התמונה ומאלצות אותנו לשנות את הקווים וליצור תמונה חדשה. תמיד הייתי טובה בלהעביר קווים ולחבר בין נקודות, אבל פחות טובה בלייצר נקודות חדשות, מחוץ לקווים. זה עניין של אופי, כמו שאמרתי למעלה. ממיע, מנהלת המעבדה והסטודנטית, כל הזמן דוחפים אותי לנסות מחוץ לקווים, לגלות תמונות חדשות. בניגוד לשיקול הדעת שלי, בניגוד לפחדים שלי, בניגוד לרצון שלי לסגור עניין ולהמשיך הלאה, אני רואה שהם צודקים והולכת איתם, ואנחנו מגיעים למקומות מופלאים.

המאמר עוד לא יצא, הביטחון עוד לא הושג, ואולי יקרו גם דברים שאני מפחדת מהם, אבל אני לא מצטערת על הדרך הזאת בה הלכנו, עד כמה שהיא גורמת לי לרגעי סבל. כי אנחנו לא אותם אנשים שהיינו כשהתחלנו את הדרך, אנחנו יותר אמיצים, יותר טובים ויותר מבינים, ומרוב הדרך, נהננו.   

דרישת שלום

4/5/2018
ימים מאוד עמוסים. של שינוים וצמיחה ושמחה.

ביום ראשון תגיע אלינו קוליגה שלי שאני מאוד אוהבת לשבוע. אני מאוד מתרגשת לקראת הביקור שלה. ממיע בנה מחסן בחצר במשך כמה חודשים כדי שנוכל לפנות את המרתף ולאפשר לה להתארח אצלנו בפרטיות. המהפך הסתיים ממש היום ועכשיו אני יושבת במרתף שכרגע הוא המקום הכי נוח לעבוד בו על המחשב בבית. ליאור ליד על המיטה ויש ריח של בושם ששמנו על השטיח כדי שיפסיק להריח כמו חתול. הקירות חשופים אבל ביחס למה שהיה כאן לפני כמה חודשים המקום הפך ממחסן מלוכלך ומלא דברים זרוקים בכל מקום לחדר אירוח כמעט נעים. ממיע ציחצח את המקלחת וחדר השירותים  והם מעולם לא נראו יותר טוב. זה החדר היחיד בבית עם מזגן עובד פרט לסלון ולמטבח, כך שהאלטרנטיבה שהיתה לנו, החדר העליון בבית, כבר לא קיימת ומזל שיש את המרתף.

18/5/2018
הביקור היה מוצלח מאוד. היא באה כדי לחזק את הקשר המדעי ביננו. היה לי קשה להאמין לזה בהתחלה, גם לא חשבתי שאני באמת יכולה לעזור לה, אבל כשישבנו והיא הסבירה לי את השאלה שהיא רוצה לתקוף וניסיתי לשחק עם המספרים, פתאום, שיטה שפיתחנו במעבדה לענות על שאלה אחרת התגלתה כמתאימה מאוד לענות על השאלה שלה. גם חומר ששמנו בצד ולא הגענו אליו הפך למשמעותי ואנחנו בפיתחם של שני מאמרים שאני מאוד מתלהבת לעבוד עליהם.

זאת תקופה מרגשת במעבדה וגם בבית. ירדן מסיימת תיכון והדפיסה את הספר בפיקאבוק והוא יצא מדהים. אנחנו רוצים למצוא הוצאת ספרים שתוציא אותו, אבל עוד לא התחלנו לחפש בפועל. בתערוכה של בית הספר היא הקריאה אותו לפני הבנות האחרות והמשפחות, וזה היה כל כך מרגש ומשמח לראות אותה באלמנט שלה, רגועה ומאושרת, חולקת את הכשרון הנדיר שלה בשמחה. שגיא מתקדם יפה בפרוייקט שלו. הוא מאוד מצליח אבל אני חושבת שהוא לא מרגיש מצליח וזה מעציב אותי. אני חושבת שלפעמים פרוייקטים אוניברסיטאים או בתי ספר לילדים מחוננים לא נותנים לילדים את הבטחון שחשוב להם יותר מכל דבר אחר כדי להצליח מבפנים, אולי אפילו פוגעים בבטחון שלהם. אולי זה קשה למורים לשמחשיבים את עצמם אומנים או מדענים, ללמד אנשים כל כך מוכשרים, אולי זה מעמת אותם עם חוסר ההצלחה שלהם והאכזבה שלהם מעצמם. צריך אדם מאוד שלם עם עצמו כדי לטפח מישהו שבאופן ברור הוא יוצא דופן. המורים בבית הספר התיכון שלהם כאלו. ככל שהזמן עובר ואני מכירה את המורים שלהם יותר, אני יותר מעריכה את בית הספר. המורות של ירדן לאומנות, המורים של שגיא למתמטיקה ולמחשבים והמורות של זוהר.

גם את הגננת של ליאור אני מאוד אוהבת. כנראה שישאר בגן עוד שנה כדי להתחזק ריגשית וחברתית. אני לא בטוחה לגמרי שזה הדבר הנכון, אבל מסכימה עם הגננת ועם הפסיכולוג של הגן שככל שיגיע יותר בשל לכיתה א', יש יותר סיכוי שיעבור את בית הספר היסודי בשלום. אם היה אפשר להקפיץ אותו ישר לתיכון של הגדולים זה היה משמח. :-)

עוד מעט נקבל תשובות לגרנט הגדול שכתבתי ונשלח את המאמר הגדול לשיפוט שני, אחרי שנה של עבודה. דברים מתכנסים ואני מקווה לטוב. שמעתי לפני כמה ימים שיר של סטינג שאני מאוד אוהבת, והוא הזכיר לי שהאהבה לדבר עצמו היא הדרך:

He deals the cards as a meditation 
And those he plays never suspect 
He doesn't play for the money he wins 
He doesn't play for respect 

He deals the cards to find the answer 
The sacred geometry of chance 
The hidden law of a probable outcome 
The numbers lead a dance 

I know that the spades are the swords of a soldier 
I know that the clubs are weapons of war 
I know that diamonds mean money for this art 
But that's not the shape of my heart 

לא בשביל הכסף ולא בשביל הכבוד, אלא כדי למצוא את התשובה לגיאומטריה הקדושה של הסיכוי. בטוח אפשר לתרגם את זה יותר טוב, אבל זה מה שאני מבינה ולוקחת מהשיר הזה. 

לא בשביל הכסף ולא בשביל הכבוד, אלא כדי למצוא את התשובה. 

סוף שבוע טוב לכולם!