למטה הוספתי שתי התחלות של פוסטים שכתבתי בחודש האחרון ולא פירסמתי. לא היה קל הקיץ הזה, בכלל לא. אבל בדרך כלל אחרי התמודדות קשה, אם מתמודדים באמת ולא בורחים ממנה הצידה, יש התקדמות, יש התחלה חדשה.
אז ההתחלה החדשה שלי היא בעצם המשך של אותה הדרך בדיוק, אבל ההסתכלות שלי שונה. הקיץ הזה היה קשה, כי לימדתי שבועיים ומיד לאחריהם טסתי לכנס, שהיה מאוד מלמד ומהנה, אבל גם טעון בריב עם קוליגה\חברה שהיתה מאוד קרובה אלי במשך שמונה השנים האחרונות. לאחר הכנס היתה מלחמה פנימית בעבודה שגרמה לי להרגיש חוסר אמון בהנהלה, ויכוח ביני ובין ראש המחלקה שלי על עומס ההוראה ועל השבתון ומאבקים לא נעימים עם הקוליגה בקשר לכנס. חלק מהדברים נפתרו וחלק נשארו לא פתורים, אבל התחושה שלי בתוכם השתנתה.
הבנתי מאיפה פחדים שלי מגיעים ובדקתי, האם אני עדיין חלשה וחסרת אונים כמו שאני מרגישה? גיליתי שהקול שלי נשמע, אבל לפעמים אני בוחרת לוותר, וכשאני בוחרת באמת, אני שלמה עם זה. למשל מניהול הכנס. פשוט זזתי הצידה ופיניתי למארגנת הראשית, הקוליגה\חברה שרבתי איתה מקום לנהל ולהחליט על הכל, כשאני רק מציעה את מה שנראה לי, אבל לגמרי לא מתעקשת. זאת ההצגה שלה, הבנתי, קצת מאוחר מדי, אבל הבנתי, ולכן אם אני רוצה לעזור, אני צריכה לוותר על להוביל בדרך שלי. בכנס הזה באופן מסורתי המארגנים האמריקאים קובעים ומנהלים את הרוב, והאירופאים והאסייתים רק עוזרים. אז עזרתי, ובהתאם, טון חילופי הדברים ביננו ירד מאוד, עד שעכשיו הוא טון קוליגאלי סביר. להגיד שהכל נפלא, אני לא יכולה. אבל התוכנית נראית בסדר, גייסנו כסף סביר (כנראה, היא לא מספרת לאף אחד כמה בדיוק), יותר אנשים נרשמו לכנס מאשר לכנסים הקודמים, ואני מקווה שהכנס יהיה מוצלח. התוכנית מאוד דומה לזו של הכנסים הקודמים, לא הכנסנו שינויים בכלל, וזה קצת מצער אותי כי רציתי שנכניס קצת פעילויות שיחזקו את הקשרים והאמון בין חברי הקהילה. זה כנראה לא יקרה. אני קצת חוששת מהדינמיקה בכנס, כי הקוליגה שלי רוצה להפוך למנהיגת הקהילה והקהילה מאוד לא מעוניינת בזה. אבל יכול להיות שהכל יהיה בסדר.
אני מנסה להסתכל על הכנס הזה אחרת, להציב לעצמי מטרות חדשות שלא היו לי מקודם. זה כנס שגדלתי עליו, ממש ככה. הכנס הראשון שלי היה ב-2005 ורק הקשבתי להרצאות והוקסמתי, הכל נראה לי מרגש ומסעיר וכל כך רציתי להיות חלק מהאנשים שמרצים שם. ב-2006 היה הכנס השני שלי, ואני זוכרת שהייתי מאוד מאוכזבת שאין לי תוצאות ניסיוניות להציג, אבל אז חברת מעבדה שלי שאירגנה את הכנס ביקשה ממני להציג הרצאה חישובית. קפצתי על ההצעה ונתתי את ההרצאה הראשונה שלי בכנס. לדעתי זאת היתה הרצאה במקביל, אבל היתה נוכחות מאוד גדולה וההרצאה התקבלה בחיבוק ואהבה הכי גדולים שהכרתי עד אז. זה היה נפלא. עד הכנס הקודם, לפני שנה וחצי, זאת היתה ההרצאה שלי שהתקבלה הכי טוב בכנס הזה. בכנסים הבאים הצגתי את התוצאות שלי וההרצאות שלי התקבלו יפה, אבל לא כמו ההרצאה הראשונה שלי, שהיתה בעיקר רעיונית ותיאורטית...
מאז שחזרתי הביתה (לארץ, יצא לי הביתה, אז השארתי את זה :-)) ראיתי כמה כנסים מקומיים ובינלאומיים שהעתיקו את נשימתי. המדע הישראלי מעולה ולכנסים שמאורגנים בישראל מגיעים מדענים פורצי דרך מכל התחומים וההרצאות והמדע מעורר השתאות. מוזר או אולי לא - דווקא כשחזרתי לארץ, התרחבה לי הראיה אל מעבר לתחום שלנו ונחשפתי לתחומים מלהיבים וחדשניים וגם לתרבות קהילתית אחרת, יותר מיטיבה, פחות פוגענית.
אז לחזור בהתלהבות לכנס שלנו, לקהילה הלא ידידותית שאנחנו מהווים, קצת קשה לי. אני מכירה כל כך הרבה סיכסוכים פנימיים ופגיעות הדדיות וחתכים עמוקים בין קוליגות, שקשה לי להיות שמחה או אופטימית. זה מעיב עלי. אני חושבת שזה התחיל בבוס שלי בפוסט שהנהיג את הקהילה בדרך הזאת ולאנשים עדיין קשה להתאושש. סיפרתי על זה לירדן אתמול והיא אמרה - את לא יכולה לשנות את כל זה. כל מה שאת יכולה לעשות זה להתנהג לאחרים כמו שאת רוצה שהם יתנהגו אחד לשני. מאוד אהבתי את זה. זה עזר לי להבין, שבניגוד לקוליגה שלי, אני לא רוצה להנהיג את הקהילה שלנו או כל קהילה אחרת. אני אוהבת לעשות מדע, אני אוהבת לדבר עם אנשים עם מדע, ללמוד וללמד ולהשפיע לטובה, אני לא רוצה להנהיג כמו הבוס. להכתיב כיוון לאחרים, להפחיד, להשפיע פוליטית. אני רוצה להתנהג לאנשים אחרים כמו שהייתי רוצה שכולנו נתנהג אחד לשני ולקוות שזה ישפיע גם עליהם להיות יותר נעימים אחד כלפי השני.
המטרה שלי בכנס הזה הוא להסביר פנים לאנשים שאני בדרך כלל לא רואה או לא בחבורה שלי. אני רוצה להכיר ולעודד ולפתוח את הלב לקהילה הזאת. פחות בצדק ומשפט, יותר בחסד וברחמים, ולקוות שיהיה נעים ופורה. הכנס הזה הוא כמו חתונה משפחתית, ולא ידעתי איך להתייחס אליו עכשיו כשבגרתי והוא נראה לי קטן ועויין. זאת המשפחה המדעית שלי. כאן התחלתי, כאן גדלתי. אני לא יכולה להגיד לדודים שלי איך להתנהג, אבל אני לא צריכה לפחד מהם או מהריבים בינהם וכן יכולה להתנהג אליהם בצורה מטיבה ומכבדת, גם לבנות הדודה המעצבנות ולגם אלו שאני אוהבת בלי להתאמץ. הכנס עוד שלושה שבועות, אני מרגישה מוכנה יחסית. :-)
מועדים לשמחה!
9.2018
יצאתי מהפוס, אני כבר כאן, בבית פנימה. הקיץ הזה היה שונה מהקיצים הקודמים, עם יותר שינויים ויותר פרידות.
28.8.2018
יום אחד, ואני מקווה שלא יום רחוק, אני אסתכל אחורה ואגיד, היה שווה לעבור דרך כל העצב הזה ולצאת בצד השני. אוסנת הנפלאה דיברה איתנו בשבת על העצבות שאנחנו מרגישים כשאנחנו מתחרטים על משהו, כמה היא שואבת מאיתנו את האנרגיה ואת האמונה ביכולת שלנו לעשות ולתקן. לכן עדיף לעשות את חשבון הנפש לפני השינה. למחול לאחרים ולעצמנו.
האירועים שקרו בשבועות האחרונים, שלחו אותי אחורה, עם היד המחזקת והמחבקת של אמפי, לבדוק מאיפה הכל התחיל. לא מסע קל. מערכת היחסים שלי עם אמא שלי היא פצע פתוח כבר הרבה שנים ודיברתי עליה כאן לא מעט. אבל יש דברים שאני מתחילה להבין רק עכשיו, על התפקיד שלי ועל המגבלות שלה, אולי של שתינו. אי אפשר לגרום לאדם להשתנות אם הוא לא רוצה בזה. מקווה למצוא דרך לסלוח לה ולעצמי על כל הצער שגרמנו אחת לשניה.
חודש אלול עכשיו, חודש הסליחות. היא דיברה עליו כעיר מקלט, עיר אליה החוטאים נמלטים מפני רודפי הדם. היא דיברה על הפצעים שפוערים בנו הפגיעות שלנו באחרים, ועל זה שאת הפגיעות שלא ניתן לתקן אפשר לרפא על ידי לימוד תורה.
