סוף הקיץ הוא תמיד זמן להתבוננות פנימה והחוצה בשבילי, פשוט כי יש לי זמן לזה. השיגרה שלי כל כך עמוסה שאין בה את האקסטרה זמן לשיעמום, לבחינה קצת יותר ארוכת טווח, בזמן ובמרחב הפנימי. יש לי כל כך הרבה מטרות ומשימות שאני צריכה לעמוד בהם שיש לי זמן לטקטיקה ואסטרטגיה, לחזון במישור המקצועי, אבל פחות לתמונה הכללית שלי בעולם. מאיפה באתי ולאן אני הולכת.
בקיץ הזה חגגתי יום הולדת ויום נישואין עגולים, 50 ו20 בהתאמה. עשיתי ועשינו הרבה בשנים האלו, האם זה מספיק בשבילי? מה זה מספיק בכלל?
בשיגרה היומיומית זה מרגיש לי לא רק מספיק אלא הרבה יותר מדי. אבל מהספה בסלון, אחרי כמה ימים של נסיעות ופגישות משפחתיות, יש לי רצון לחפור מעבר לזה.
אתמול היתה לנו שיחה עם האחינית שלי. היא מוסיקאית צעירה והייתי כותבת שהיא חולמת להיות מוסיקאית מצליחה, אבל זה לא מה שהיא אמרה. היא סיפרה לנו אתמול על כל המכשולים והקשיים שעומדים בפני מוסיקאים בימינו וכמה קשה זה להצליח ב-2019, אמרה שזה לא בהכרח כישרון שקובע, ודיברה בהחלטיות גמורה, בלי שום ספק, אמת אחת ויחידה. כל מה שניסינו להגיד לה נהדף. זה היה מאוד מתסכל. אני בטוחה שהיא רוצה להצליח, אבל זה נשמע שהיא לא מרשה לעצמה לחלום בצורה חופשית, כמו שמותר לצעירים בני 20, כי אם אז לא, אז מתי?
היום דיברתי עם הקטנה שגם היא רוצה להיות זמרת ומפחדת להכשל. אמרתי לה שכל מה שהיא צריכה לדעת שמה שלא יקרה, היא תמצא דרך לחיות חיים טובים ומלאים. שהאושר שלה לא תלוי בהצלחה מסויימת, בדרך אחת, שיש הרבה דרכים וצריך לעבוד קשה ולהיות פתוח ולשים לב ממה אנחנו נהנים ומה גורם לנו סבל ולהתקדם לפי זה. סיפרתי לה על הכשלונות שעברתי בדרך, סירובים ודחיות, שהובילו אותי למקום בו אני נמצאת עכשיו. וזה הוביל אותי לשאול את עצמי מה אני מרגישה באמת בקשר למקום בו אני נמצאת עכשיו.
בפוסט הייתי באחת האונבירסיטאות הכי טובות בעולם (בדקתי - השנה מקום חמישי בעולם). זה מקום שרק להשתייך אליו מרים את החזה. זאת היתה תחושה נהדרת להיות חלק ממקום כזה, לא רק בגלל השם אלא בגלל האוירה והאנשים שהיו שם. היתה שם אוירה של מצויינות והיו שם אנשים מצויינים והיתה גם תחרות קשה על המקום בעולם, שהמנחים שלנו מיסכו אותה עבורנו. בהחלט חממה. כשהייתי אומרת שאני שם ההבעה תמיד היתה משתנה ל'וואו!'. אם אני זוכרת נכון, הגשתי בקשה להתקבל לשם, אבל לא הצלחתי. הגשתי בקשות להתקבל לכל האוניברסיטאות המובילות בארה"ב ולא עברתי שלב. הגשתי רק לאוניברסיטאות הכי טובות שם כי הכוונה היתה לחזור לארץ, ורק קבלה לאוניברסיטה בסדר גודל של זו בה היינו היתה גורמת לנו לחשוב על להשאר. אני שמחה שהגשתי, כי לפחות ניסיתי. הגשתי בקשות לכל האוניברסיטאות בארץ וקיבלתי שישה ראיונות, מתוכם קיבלתי שתי הצעות עבודה ושתי רשימות המתנה. לא רע בכלל, כשמסתכלים אחורה.
לא חלמתי להגיע למקום בו אני נמצאת, חלמתי להגיע למקום כמו שהייתי בו בפוסט, וכשהבנתי שזה לא יקרה הייתי מוכנה להסתפק במקומות בהם הגעתי לרשימת המתנה, אבל, כשהיו הצעות קונקרטיות שהייתי צריכה להחליט בינהן העדפתי את הציפור שהיתה לי ביד, ובצדק. כשהגעתי לכאן הייתי בהלם ורציתי לברוח, אבל כשהבנתי שאין לי לאן, נשארתי להלחם.
הדבר הפרדוקסלי שקרה הוא שלמדתי הרבה יותר על מדע פורץ דרך דווקא כאן, דרך העבודה על המאמרים שלנו, דרך הניסיונות שלנו לפרוץ את הגבולות שלנו וההקשבה לביקורת שקיבלנו, דרך עבודת הצוות. מצאתי אנשים מוכשרים להפליא שרצו לעבוד איתי ולמדתי מהם המון. אני חושבת שיש לזה קשר לסביבה. כל עוד הסביבה היתה חזקה, סמכתי על הדרך שהותוותה לי. סמכתי על המנחים שלי שיכוונו אותי נכון ופעלתי בתוך המסגרת. ברגע שהגעתי למקום בו לא היתה דרך מסומנת על ידי אחרים והייתי צריכה למצוא את הדרך שלי בעצמי ולסמוך על עצמי בלבד, הצלחתי לבנות משהו חדש. נכון שזה גם התפקיד ששונה, אבל אני חושבת שתמיד הושפעתי מהמודלים לחיקוי סביבי וכאן לא היו כאלו בסביבה המיידית, לא בתחום שלי, כך שהייתי צריכה לזרוק את עצמי למים. במים פגשתי אנשים שעזרו לי לשחות, לא כמתחרים, אלא כמשתפי פעולה. אז לפעמים להגיע למקום הפחות טוב אובייקטיבית יכול להיות הזדמנות לצמיחה.
אז התשובה לשאלה היא - כן, זה מספיק. חלמתי על משהו אחר, אבל קיבלתי את מה שהייתי צריכה, כמו בשיר של האבנים המתגלגלות.
הקטנצ'יק עולה לכיתה א' וזה מלחיץ אותי מאוד. עטפתי לו את הספרים וביחד עטפנו את המחברות. הגדול עולה לשנתו האחרונה בתיכון והקטנה לכיתה ט'. שנה חדשה מתחילה ביום ראשון. שיעבור בשלום ובהנאה.
בקיץ הזה חגגתי יום הולדת ויום נישואין עגולים, 50 ו20 בהתאמה. עשיתי ועשינו הרבה בשנים האלו, האם זה מספיק בשבילי? מה זה מספיק בכלל?
בשיגרה היומיומית זה מרגיש לי לא רק מספיק אלא הרבה יותר מדי. אבל מהספה בסלון, אחרי כמה ימים של נסיעות ופגישות משפחתיות, יש לי רצון לחפור מעבר לזה.
אתמול היתה לנו שיחה עם האחינית שלי. היא מוסיקאית צעירה והייתי כותבת שהיא חולמת להיות מוסיקאית מצליחה, אבל זה לא מה שהיא אמרה. היא סיפרה לנו אתמול על כל המכשולים והקשיים שעומדים בפני מוסיקאים בימינו וכמה קשה זה להצליח ב-2019, אמרה שזה לא בהכרח כישרון שקובע, ודיברה בהחלטיות גמורה, בלי שום ספק, אמת אחת ויחידה. כל מה שניסינו להגיד לה נהדף. זה היה מאוד מתסכל. אני בטוחה שהיא רוצה להצליח, אבל זה נשמע שהיא לא מרשה לעצמה לחלום בצורה חופשית, כמו שמותר לצעירים בני 20, כי אם אז לא, אז מתי?
היום דיברתי עם הקטנה שגם היא רוצה להיות זמרת ומפחדת להכשל. אמרתי לה שכל מה שהיא צריכה לדעת שמה שלא יקרה, היא תמצא דרך לחיות חיים טובים ומלאים. שהאושר שלה לא תלוי בהצלחה מסויימת, בדרך אחת, שיש הרבה דרכים וצריך לעבוד קשה ולהיות פתוח ולשים לב ממה אנחנו נהנים ומה גורם לנו סבל ולהתקדם לפי זה. סיפרתי לה על הכשלונות שעברתי בדרך, סירובים ודחיות, שהובילו אותי למקום בו אני נמצאת עכשיו. וזה הוביל אותי לשאול את עצמי מה אני מרגישה באמת בקשר למקום בו אני נמצאת עכשיו.
בפוסט הייתי באחת האונבירסיטאות הכי טובות בעולם (בדקתי - השנה מקום חמישי בעולם). זה מקום שרק להשתייך אליו מרים את החזה. זאת היתה תחושה נהדרת להיות חלק ממקום כזה, לא רק בגלל השם אלא בגלל האוירה והאנשים שהיו שם. היתה שם אוירה של מצויינות והיו שם אנשים מצויינים והיתה גם תחרות קשה על המקום בעולם, שהמנחים שלנו מיסכו אותה עבורנו. בהחלט חממה. כשהייתי אומרת שאני שם ההבעה תמיד היתה משתנה ל'וואו!'. אם אני זוכרת נכון, הגשתי בקשה להתקבל לשם, אבל לא הצלחתי. הגשתי בקשות להתקבל לכל האוניברסיטאות המובילות בארה"ב ולא עברתי שלב. הגשתי רק לאוניברסיטאות הכי טובות שם כי הכוונה היתה לחזור לארץ, ורק קבלה לאוניברסיטה בסדר גודל של זו בה היינו היתה גורמת לנו לחשוב על להשאר. אני שמחה שהגשתי, כי לפחות ניסיתי. הגשתי בקשות לכל האוניברסיטאות בארץ וקיבלתי שישה ראיונות, מתוכם קיבלתי שתי הצעות עבודה ושתי רשימות המתנה. לא רע בכלל, כשמסתכלים אחורה.
לא חלמתי להגיע למקום בו אני נמצאת, חלמתי להגיע למקום כמו שהייתי בו בפוסט, וכשהבנתי שזה לא יקרה הייתי מוכנה להסתפק במקומות בהם הגעתי לרשימת המתנה, אבל, כשהיו הצעות קונקרטיות שהייתי צריכה להחליט בינהן העדפתי את הציפור שהיתה לי ביד, ובצדק. כשהגעתי לכאן הייתי בהלם ורציתי לברוח, אבל כשהבנתי שאין לי לאן, נשארתי להלחם.
הדבר הפרדוקסלי שקרה הוא שלמדתי הרבה יותר על מדע פורץ דרך דווקא כאן, דרך העבודה על המאמרים שלנו, דרך הניסיונות שלנו לפרוץ את הגבולות שלנו וההקשבה לביקורת שקיבלנו, דרך עבודת הצוות. מצאתי אנשים מוכשרים להפליא שרצו לעבוד איתי ולמדתי מהם המון. אני חושבת שיש לזה קשר לסביבה. כל עוד הסביבה היתה חזקה, סמכתי על הדרך שהותוותה לי. סמכתי על המנחים שלי שיכוונו אותי נכון ופעלתי בתוך המסגרת. ברגע שהגעתי למקום בו לא היתה דרך מסומנת על ידי אחרים והייתי צריכה למצוא את הדרך שלי בעצמי ולסמוך על עצמי בלבד, הצלחתי לבנות משהו חדש. נכון שזה גם התפקיד ששונה, אבל אני חושבת שתמיד הושפעתי מהמודלים לחיקוי סביבי וכאן לא היו כאלו בסביבה המיידית, לא בתחום שלי, כך שהייתי צריכה לזרוק את עצמי למים. במים פגשתי אנשים שעזרו לי לשחות, לא כמתחרים, אלא כמשתפי פעולה. אז לפעמים להגיע למקום הפחות טוב אובייקטיבית יכול להיות הזדמנות לצמיחה.
אז התשובה לשאלה היא - כן, זה מספיק. חלמתי על משהו אחר, אבל קיבלתי את מה שהייתי צריכה, כמו בשיר של האבנים המתגלגלות.
הקטנצ'יק עולה לכיתה א' וזה מלחיץ אותי מאוד. עטפתי לו את הספרים וביחד עטפנו את המחברות. הגדול עולה לשנתו האחרונה בתיכון והקטנה לכיתה ט'. שנה חדשה מתחילה ביום ראשון. שיעבור בשלום ובהנאה.
