הפסיכולוג של הגן לימד אותי משהו על עצמי כשדיבר על ליאור. הוא אמר שליאור מבקש לדעת כדי לקבל בטחון על העולם. הוא רוצה להבין איפה הוא נמצא ומה המקום שלו בעולם ולכן שואל על מערכת השמש והחלל. הוא אמר שאנחנו צריכים לענות לו אבל להבין שהאינפורמציה לא תביא לו את הבטחון שהוא רוצה להרגיש ואנחנו צריכים להרגיע אותו פיסית עם חיבוק וריגשית עם אהבה.
אחותי רוצה לדעת הכל על כל אפשרויות הטיפול והסיכוי של כל אחת. אני לא רוצה לדעת דברים שרוב הסיכויים לא יהיו רלוונטיים ומעדיפה להתמקד בלחזק את ליבנו עכשיו. בלדבר הרבה עם אמא, ולעודד ולבקר. להיות ביחד כמה שיותר. האינפורמציה תגיע, נרצה או לא נרצה, והרבה נחמה אני לא מצפה שתהיה בה. אנחנו משלימות זו את זו. לכן היא תלך מחר לפגוש את האונקולוג ולשאול אותו את כל השאלות, כולל אלו שחידדתי לה, ואנחנו נגיע לאמא כדי לעשות איתה קבלת שבת ביום שישי.
פעם, בדיוק כמו ליאור וכמו אחותי, רציתי לדעת הכל לפני כדי שאוכל להתכונן. אני רואה עכשיו כמה אנחנו מתכוננים לדברים שלא קורים ומפספסים את החיים שיש עכשיו. אמא אמרה שקשה לה עם המציאות החדשה. אמרתי לה שהמציאות לא השתנתה, רק הידיעה שלה השתנתה ועכשיו צריך להנות מכל רגע ביחד שבו היא מרגישה טוב. אני מתקשרת אליה כל בוקר וכל ערב וכל כך שמחה בזה שהיא פשוט שם לענות. היא יכולה להיות עצובה או נרגזת או חסרת סבלנות, זה לא משנה, העיקר שהיא שם ויודעת שאני כאן.
אני מנסה לכתוב מאמר בצורה שתעניין אותי. אני משתדלת להיות יותר עם הילדים ועם ממיע. החיים הם כאן ועכשיו ויש בהם כל כך הרבה טוב שאני לוקחת כמובן מאליו. אני לא רוצה שחרדות שלא יתגשמו ודברים שאין לי מושג איך יהיו יאפילו על הרגע הזה, בו אני יכולה לבחור את הדברים שאני עושה לטובה. לבחור את המציאות שלי.
מלא כל משאלות ליבנו לטובה
אני רוצה להוסיף משהו לזכר החבר שלי, שדות. הרגע, בתגובות, שמעתי מעדה על זה שנפטר לפני שלושה ימים. שדות היה חבר אמיתי. אמן בנפש, מדען בחשיבה, יוצר ואדם גדול לפני הכל. למדתי ממנו כל כך הרבה במשך השנים שלנו בישראבלוג. הוא קרא לי מראת קסמים, אני חושבת כי הזכרתי לו את הדרך בה הלך. הוא תמיד הזכיר לי להיות טובה לאהובים עלי. הוא היה חולה הרבה שנים ותוך כדי המחלה עשה כל כך הרבה. נסע לאפריקה לעזור לנזקקים שם, פיתח ולימד אחרים. איזה איש נדיב ומיוחד. הוא נגע בהרבה מאוד אנשים, גם בכתיבה שלו כאן וגם בחיים האמיתיים. עצוב לי מאוד. יהי זכרו ברוך.
אחותי רוצה לדעת הכל על כל אפשרויות הטיפול והסיכוי של כל אחת. אני לא רוצה לדעת דברים שרוב הסיכויים לא יהיו רלוונטיים ומעדיפה להתמקד בלחזק את ליבנו עכשיו. בלדבר הרבה עם אמא, ולעודד ולבקר. להיות ביחד כמה שיותר. האינפורמציה תגיע, נרצה או לא נרצה, והרבה נחמה אני לא מצפה שתהיה בה. אנחנו משלימות זו את זו. לכן היא תלך מחר לפגוש את האונקולוג ולשאול אותו את כל השאלות, כולל אלו שחידדתי לה, ואנחנו נגיע לאמא כדי לעשות איתה קבלת שבת ביום שישי.
פעם, בדיוק כמו ליאור וכמו אחותי, רציתי לדעת הכל לפני כדי שאוכל להתכונן. אני רואה עכשיו כמה אנחנו מתכוננים לדברים שלא קורים ומפספסים את החיים שיש עכשיו. אמא אמרה שקשה לה עם המציאות החדשה. אמרתי לה שהמציאות לא השתנתה, רק הידיעה שלה השתנתה ועכשיו צריך להנות מכל רגע ביחד שבו היא מרגישה טוב. אני מתקשרת אליה כל בוקר וכל ערב וכל כך שמחה בזה שהיא פשוט שם לענות. היא יכולה להיות עצובה או נרגזת או חסרת סבלנות, זה לא משנה, העיקר שהיא שם ויודעת שאני כאן.
אני מנסה לכתוב מאמר בצורה שתעניין אותי. אני משתדלת להיות יותר עם הילדים ועם ממיע. החיים הם כאן ועכשיו ויש בהם כל כך הרבה טוב שאני לוקחת כמובן מאליו. אני לא רוצה שחרדות שלא יתגשמו ודברים שאין לי מושג איך יהיו יאפילו על הרגע הזה, בו אני יכולה לבחור את הדברים שאני עושה לטובה. לבחור את המציאות שלי.
מלא כל משאלות ליבנו לטובה
אני רוצה להוסיף משהו לזכר החבר שלי, שדות. הרגע, בתגובות, שמעתי מעדה על זה שנפטר לפני שלושה ימים. שדות היה חבר אמיתי. אמן בנפש, מדען בחשיבה, יוצר ואדם גדול לפני הכל. למדתי ממנו כל כך הרבה במשך השנים שלנו בישראבלוג. הוא קרא לי מראת קסמים, אני חושבת כי הזכרתי לו את הדרך בה הלך. הוא תמיד הזכיר לי להיות טובה לאהובים עלי. הוא היה חולה הרבה שנים ותוך כדי המחלה עשה כל כך הרבה. נסע לאפריקה לעזור לנזקקים שם, פיתח ולימד אחרים. איזה איש נדיב ומיוחד. הוא נגע בהרבה מאוד אנשים, גם בכתיבה שלו כאן וגם בחיים האמיתיים. עצוב לי מאוד. יהי זכרו ברוך.
