יום ראשון, 19 באוגוסט 2018

פוס

פעם, כשהיינו רוצים לקחת הפסקה במשחק כשהיינו קטנים, היינו אומרים: פוס. (poos). אני חושבת שזה עיוות של pause.

ביום חמישי שעבר הרגשתי שאו שעברתי את הקצה או שאני ממש עליו והוצאתי את עצמי לחופש לשבועיים. זה השתלב בזה שלליאור נגמרה הקייטנה אבל זאת לא היתה ההרגשה הרגילה שיש לי בקיץ. זה היה הרבה פחות טוב. נסעתי לקניון וקיבלתי את הנייד שלי מתיקון. הלוואי והייתי יכולה לתקן את עצמי בכזאת קלות. המסך קצת שבור וקשה להגיע לכל האותיות, אפשר בבקשה מסך חדש?

לשמחתי הם לא איפסו את הטלפון אלא החזירו לי אותו עם כל הסרטים והתמונות ששכחתי להוריד למחשב, כולל תמונות מיום ההולדת שלי שזוהר צילמה. הסתכלתי על הסרט הזה אתמול. היא זזה בלי הפסקה ולא רואים הרבה, אבל רואים מספיק. אני יושבת שם, בשמלה אדומה עם האנשים שאני הכי אוהבת בחצר הבית עם האורות, ואני מחייכת, כי אני איתם ואהבתי את מסיבת יום ההולדת, אבל רואים מתחת לזה אני עצובה ודואגת. אני רואה.

הריב שהיה לי בכנס עם קוליגה שחשבתי שהיא חברה, ואני מארגנת איתה את הכנס הבא, עשה לי רע. היא תקפה אותי אישית ואיימה עלי כי לא רציתי לשתף איתה פעולה. החברות שלנו, אם אפשר לקרוא לזה ככה, התחילה בשיחה מלב אל לב לפני שמונה שנים, כשהרגשתי שמצאתי מישהי מאוד נדירה שיכולה להיות חברת נפש שלי. אבל מאז, הבנתי שהיו שם דברים שלא ראיתי והחיכוך הלך וגדל בכל פגישה מחודשת עד לפיצוץ האחרון. אתמול היא צעקה עלי במייל להפסיק לערער את המנהיגות שלה (באירגון הכנס) ולשבת בשקט בצד כשהיא מובילה את הכל. היא לא השיגה את המימון שהיתה אמורה להשיג וכשהתערבתי וניסיתי להשיג מימון אחר ולדרבן את שאר המארגנים לנסות, היא התנפלה עלי. הריב הזה ומה שקרה אצלנו לפני שבועיים מאוד מעציבים אותי ומחזירים אותי אחורה לאמאלא הילדה, הרבה לפני שהיתה אמא לארבעה, הרבה לפני שהובילה מעבדה, כשאמא שלי צעקה עלי או פגעה בי בהפתעה. ההפתעה, תחושת הבגידה, חוסר האמון, ההרגשה שאני לא מוגנת, הפחד הגדול, הכל חוזר אלי. לא הייתי מודעת לזה שמשם זה בא עד שפגשתי את אמפי. התגובות האלו, הפחדים, החרדות, זה לא מעכשיו. זה לא מהכנס הזה, או מהמאמר הזה, אלו דברים שאני גוררת איתי שנים ולא מודעת לכמה הם מגדירים אותי. מגדרים אותי. הגבולות הנפשיים שלי. הקווים שאני לא מעזה לחצות.

לא להצליח מדי, לא להתאמץ מדי, לא להשקיע מדי במשהו שאולי לא יצליח. לא לקחת אחריות גדולה מדי, לא לקחת עלי דברים שאין לי שליטה עליהם, כמו הכנס הזה.

אז אני מגיעה ליום ההולדת שלי עם המשפחה האהובה עלי ביותר, עם מעבדה שהקמתי, עם סטודנטים שטיפחתי ואני גאה בהם, ואני עצובה ודואגת. אני בולטת מדי וזה מפחיד אותי. אני יכולה למשוך אש כשאני בולטת. משכתי אש כשבלטתי. יש בי רצון לבלוט ולצאת דופן בזכות הכשרונות שלי, אבל מצד שני יש בי פחד מזה שיצחקו עלי או יתקפו אותי אם אבלוט, כי דברים כאלו קרו בעבר. החברה אמרה לי כל הזמן, כמה הקהילה שלנו תוקפנית, אבל היחידה שהיתה תוקפנית ומקטינה כלפי, מאז שאריק נפטר, היתה היא.

אני משתדלת לברוח מאנשים כמוה, אבל הפעם, נקלעתי לשותפות בלתי רצויה. אולי כדי להשתחרר מצל העבר ולהבין בגוף שאני במקום אחר. אני כבר לא ילדה בת שש שאמא שלה לא רואה אותה ומנסה להתאים למשבצת. אני כבר לא צריכה לנסות לרצות אנשים שטובתי לא בראש מעינהם.

עצוב לי שירדן בצבא. אני שמחה מאוד שטוב לה שם והיא פורחת, אבל המרחק הפיסי קשה לי. לראות אותה פעם בשבוע זה שונה לגמרי מלדבר איתה כל יום. הילדה הראשונה שלי שיצאה מהבית. אני מקווה שאני אמא יותר טובה מהאמא שלי אז. שהם יודעים שאני אוהבת אותם בכל מקרה. לא משנה מה יעשו או מה יהיה.



יום שבת, 11 באוגוסט 2018

כועסת

אני כל כך כועסת. כל סוף השבוע הייתי כועסת. חוץ מבשעה שהייתי עם ממיע והילדים בבריכה ושיחקנו כדורגל מצחיק נורא ושחינו קצת. וגם לא בשעה שישבתי אצל אוסנת המקסימה והיא לימדה אותנו את פרק אבות ו'. גם לא כשראינו ביחד שני פרקים של הוחלפו בלידה. ואת סטיבן יוניברס. אבל כמעט בכל שאר הזמן הייתי כועסת. כועסת כל כך.

אני מלמדת המון בשנה הקרובה, בגלל המאבקים שסיפרתי עליהם בפוסט הקודם. אלו קורסים שכבר לימדתי, ואני אוהבת את הקורסים, אבל ארבעה קורסים, אפילו שקטנים, בשנה אחת, זה המון. הרבה יותר מדי ואני גם אחראית על הסמינרים בסמסטר ב'. אני גם מארגנת כנס שיערך באוקטובר וצריכה לשלוח את המאמר הגדול עד אז ולכתוב גרנט עד נובמבר ובאמצע חופשה שאני חייבת לקחת אחרת אתחרפן, וחגים.

אני חייבת שבתון אחרי כל זה וזה יכול לצאת טוב. בדיוק בין הצבא של הגדולה לצבא של הגדול. אני כועסת על ראש המחלקה שלי, למרות שהיא לא התכוונה שזה מה שיצא מהמאבק שלנו. אני בעיקר מפחדת וכועסת.

אני כועסת ומפחדת כי אני לא יודעת איך אעשה את כל מה שאני אמורה לעשות בצורה טובה ובשלום עם עצמי. אני כבר שחוקה לגמרי מהשנה הזאת שנמשכת הישר לתוך הקיץ, בלי הפסקה. השנה נגמרה ומיד היה לנו קורס קיץ ואחריו הכנס ואחריו המלחמה המגעילה שסיפרתי עליה בפוסט הקודם. אני רוצה לנקות את השולחן אבל הוא כל הזמן מתמלא.

והמאמר הגדול מרחף מעלינו ומאיים עלי. גם על השופטים שלו אני כועסת. כתבתי מכתב בן תשעה עמודים בו עניתי על כל הטענות שלהן, שגם הן תפסו תשעה עמודים. זה לוקח יום יומיים לכתוב מכתב כזה, אבל שנה, שנה וחצי לעשות את הניסויים המדוברים ואולי עדיין זה לא ימצא חן בעינהם ואני כל כך כועסת עליהם. מראש. אני תמיד מתחרפנת מעט לקראת סוף פרוייקט וזה אולי הפרויקט הכי גדול שלקחנו על עצמנו ואוטוטו אנחנו מסיימים ויגיע זמן השליחה.

חודש אלול מתחיל עכשיו. סליחות. שליחה וסליחה. משחק מילים כזה.

אני כל כך כועסת על השופטים שאולי ידחו את המאמר ואולי ישלחו אותנו לעשות עוד ניסויים. אולי גם יקבלו את מה שכתבנו אבל בטוח יבקשו עוד דברים ופשוט נמאס לי מהם. עוד לפני ששלחתי. ברור שלפני ששלחתי. למדנו כל כך הרבה ועשינו המון ועכשיו המאמר הרבה יותר משכנע, הרבה בזכות ההערות שלהם. אז מה. אני כועסת. כי אולי זה לא יספיק להם. אולי כל מה שעשינו, הזמן שעבר, המאמצים שלנו, לא יספיקו כדי להכניס את המאמר לעיתון הזה. ואז להתחיל מחדש בעיתון אחר, אין לי כוח לזה! אני רוצה להמשיך הלאה, לכל השאלות המרתקות שגילנו תוך כדי עבודה. אבל אנחנו לא יכולים להמשיך הלאה בלי לפרסם את המאמר הזה.

ממיע אמר שבסוף פרוייקט צריך להכניס אותי לחדר אחד עם נמר, שאוציא עליו את כל הכעס והפחדים שלי, והוא יעמוד בזה. איפה הנמר הזה, אני שואלת אתכם? איפה הוא, שאשאג עליו את כל הכעס והפחד שלי.




פעם כשהייתי צעירה הייתי בטיול בלאס וגאס ושמעתי על המופע של הקוסמים, זיגפריד ורוי, שמעלימים טיגריסים לבנים. מיד אמרתי שזה מאוד מצער שהם מעלימים אותם, כי גם ככה הם נכחדים. :-)

יום שלישי, 7 באוגוסט 2018

עננים של גשם ושל מלחמה

אני לא יודעת איך אני נראית ונתפסת מבחוץ, רק את ההחזרים שאני מקבלת. אני גם לא יודעת מה אומרים עלי כשאני לא נמצאת, רק את מה שאומרים לי בפנים. אבל כמעט תמיד, בסופו של דבר, ההחזר הוא חיובי. לפעמים אני מרגישה כמו דוד התנכי, שכולם אהבו אותו, מאיזו שהיא סיבה שכנראה רק אם היינו שם בתנך איתו, היינו מבינים. כי מהצד נראה שהוא הרג לא מעט אנשים ופגע בהרבה אנשים אחרים, בלי עילה אמיתית. לא שאני כזאת פוגענית, אבל אני כן מאוד ישירה. אני מרגישה שרוצים להקשיב לי, שרוצים את חוות הדעת שלי, שרוצים לעזור לי ולעבוד איתי. שמוותרים לי על דברים שלא מוותרים לאנשים אחרים, בזכות משהו שאני לא רואה.

יש מלחמה אצלנו, ואישה מאוד יקרה לי במוקד האש. היא עשתה כמה טעויות, זה נכון, אבל התגובה היתה לא פרופורציונית לחלוטין ועכשיו נורא קשה להרגיע ולהחזיר את הדברים למקום. אנשים מאוד כועסים עליה ואומרים עליה דברים בלי רחמים או חמלה. אני מנסה להרגיע, לקרב, אבל יכול להיות שלא אצליח, במיוחד, לא אצליח להרגיע אותה שמרגישה נרדפת, ולצערי, כרגע באמת יש רדיפה.

מדהים אותי לראות מהצד איך בעימותים חזיתיים כל אחד מאיתנו חוזר לילדות שלו, מתפרק מכל הכלים שרכשנו כאנשים בוגרים וחוזר לתגובות האוטומטיות שלו, שעזרו לו לשרוד לפני כן. כמו לראות קרב גלדיאטורים ולנסות להרגיע, אבל הדינמיקה כבר בכלל לא בשכל ובהגיון. אי אפשר להגיע אל הלוחמים, הם לא שומעים כלום חוץ מלראות את הדם. ולמה התחלתי בעצמי ובחיבה אלי? כי גם אני הייתי חלק מהמלחמה אבל מצאו לי פתרון שמאוד מתאים לי. הלכו לקראתי, ולא נראה שהם עומדים ללכת לקראתה. ואני חוששת שזה יגמר לא טוב. לא נתקלתי במלחמה כזאת עד עכשיו ויש לי תחושה קשה מאוד. אני מאוד לא רוצה שתעזוב. מאוד מאוד לא, אבל אם ימשיכו להצמיד אותה לקיר, זה מסלול שיכול להוביל למקום לא טוב.

אני רוצה לעבוד על המדע שלי, יש לי הרבה דברים לעבוד עליהם, אבל קשה לי להתרכז. יש לי גם כנס אחר לארגן ויש לנו בעיה בגיוס כספים ובאיחור בבנית התוכנית. נחיתה קשה מהכנס לכאן. הדבר היחיד שמשמח זה ממיע והילדים, אבל אני לא יכולה להשאר איתם בבית כמו שהייתי רוצה. ירדן ברגילה ואני כאן, דואגת. :-(


יום רביעי, 1 באוגוסט 2018

דירוגים

כתבתי בפוסט הקודם שלא היו לי חלומות מוגדרים כשהייתי צעירה, אבל כן היה לי חלום להצליח ולהוביל. אני כבר לא אהיה מהצעירים האלו שמקימים מעבדה לפני כולם ועושים לעצמם שם של מבטיחים. החלום המסויים הזה לא יתגשם. כשאני מסתכלת על עצמי מהצד מבחינת הדירוג בו הכנס הזה שם אותי, אני לא ממש מבטיחה. כי יש דירוג בכנסים. הכי גבוה זה הרצאה לכל באי הכנס בערב הראשון או האחרון, זה שמור לאנשים הכי בכירים וחשובים בתחום, אחר כך יש הרצאה לכל באי בכנס בימים האחרים של הכנס, זה שמור לאנשים גדולים וחשובים בתחום ולאנשים צעירים ומבטיחים שעשו עבודה יוצאת דופן, אחר כך יש הרצאות במקביל שגם הן מתחלקות לשניים, המוזמנים שמקבלים יותר זמן, ואלו שנבחרו לפי אבסטקרט שמקבלים פחות זמן. כמעט לפני הסוף יש את הפוסטרים, שזה מה שאני קיבלתי, ובסוף לגמרי יש את אלו שלא מציגים שום דבר, אבל אלו בדרך כלל חדשים לגמרי במדע. בכנס הנוכחי קיבלתי פוסטר. בכנס שאלך אליו בשבוע הבא קיבלתי הרצאה לפי אבסטרקט שזה מאוד משמח. בכנס של הקיפודים הזמינו אותי להרצאה בפני כל באי הכנס. אלו כנסים יותר קטנים וממוקדים, יותר קרובים למה שאני עושה, ושם גם מכירים אותי. וזאת עוד נקודה מאוד חשובה - חשוב שיכירו אותך. כשמכירים אותך אישית, מכירים את המאמרים שלך, ועוד יותר טוב - שומעים אותך מרצה, דברים משתנים. אני נמצאת עכשיו במקום שבו פוסט דוק באמצע דרכו, לקראת סיום נמצא. אם הייתי ממש מהירה, הייתי עכשיו בת 34-33. אם הייתי בקצב סביר, הייתי בת 35. אבל אני בת 40. אני לא מרחמת על עצמי או מבקשת חיזוקים, אני רק שמה את התחושות שלי, שהן לא תמיד נעימות, במילים. כשהדברים מוגדרים במילים בצורה ברורה אפשר להתמודד איתם יותר טוב.

נכתב ב-27.7.2009

איזה מזל שיש בלוג. יכולתי למצוא את זה מלפני 9 שנים.

אני מנחת מושב מחר בכנס נחשב (דירוג מאוד גבוה, לפי הטקסט למעלה) ומארגנת את הכינוס של הקיפודים (גם גבוה). אבל כל התפיסה שלי השתנתה מאז. זאת היתה הסתכלות מבחוץ ועכשיו אני מסתכלת מבפנים. האם ההרצאה שלי עוזרת לקהל להבין טוב יותר את השאלות העיקריות בתחום? האם עוררתי את הסקרנות שלהם? עזרתי להם להבין את ההרצאות שבמושב יותר טוב? איך אנהל את הדיאלוג?

איך אעזור לקהילה שלי להיות דומה לקהילה המופלאה של הכנס הזה מבחינת אנושיות ויצירתיות?

במשך תשע שנים הפכתי לחלק מהמערכת לחלק מההנהגה. לא ברור לי איך זה קרה, זה לא רק הזמן שעבר, אלו דברים אחרים. אולי זה שהעזתי לקחת סיכונים סוף סוף, או לעבוד בצוות באמת. אבל מכאן, האגו האישי שלי נראה לי פחות חשוב ומרכזי והתרומה שלי לתחום ולאנשים בתחום הרבה יותר חשובה לי. איך אני יכולה לעזור לאחרים ולעזור לתחום? הפכתי לאמא, גם במדע. אחלו לי בהצלחה מחר! מקווה שיהיה מושב מעניין עם דיון טוב. אני קצת חוששת שהרצאת המבוא שלי מורכבת מדי. אני מקווה שהם יבינו את הקו המחבר בין הנקודות. בשנה הבאה אהיה בת 50. ממש לא נורא. :-)

----------------

המושב היה נהדר. ההרצאה שלי התקבלה מעולה, אנשים באו אלי אחרי זה, קרובים ורחוקים מדעית, ואמרו כמה נהנו מהרצאת המבוא שלי, שכך צריך להכין הרצאת רקע למושב. הם גם מאוד אהבו את הדרך בה ניהלתי את המושב - לא נתתי לאנשים להכנס למונולוגים אחרים או לדיאלוגים אינסופיים. שמרתי על גבולות הזמן, והכל עם חיוך וחוש הומור. מאוד נהניתי ושמחתי להיות מנחת דיון שמעודדת דיון ומאפשרת לתחום שלנו להאיר לאנשים שפחות מכירים אותו. זה היה כיף גדול. היה שווה את כל ההכנה וקריאת המאמרים שעוזרים לי להבין הרבה יותר טוב את ההרצאות האחרות. הכנס מדהים. אני לומדת כל כך הרבה ונהנית מאוד. שווה לגמרי את הטיסה והמאמץ. עליתי היום על הר, פיסית, בגשם. זה היה קשה ולרגעים חשבתי שיקרה לי משהו רע, כמו ליפול או להחליק (לרגע לא חשבתי שאוותר או ארד באמצע, זאת לא אני). כשהגענו לפיסגה היה אפור ורטוב ולא ראינו כלום. אבל זה היה כיף. אני אוהבת את האנשים האלו. בנוסף, דברים טובים קרו במעבדה שלי היום, ירדן שלחה צילום שלה מחייכת באושר עם חברה, שגיא ליאור וממיע שיחקו כדורגל - זה הכי טוב שיש. :-)

איזה שבוע, שבועיים, שלושה.

9.3.2024 איזה שבוע, איזה שבוע עבר עלי, כמעט יותר מדי, פתחי לי את הדלת... זה היה שבוע ששרדתי בקושי, ניצחתי, אבל חטפתי וירוס שהדביק אותי למיטה...