כשלון כמעט בטוח

בהתחלה יש משהו שמעורר את הדימיון. רעיון שעולה מהסתכלות על מערכת, משהו שלא מתאים לדברים אחרים, או שמאוד מתאים למשהו אחר לגמרי. ואז יש שאלה. תיכנון ניסויים. תוצאות חיוביות ותוצאות שליליות ואז יש מסקנה. תהליך שיכול לקחת כמה שנים, אבל בסופו של דבר מתכנס למאמר. מאמרים יכולים להיות על שאלות צנועות ותשובות קטנות או על שאלות גדולות ותשובות שמשנות תפיסה, וכל מה שבאמצע.

גדלתי במקום בו שאלנו שאלות צנועות, חישבנו, וענינו תשובות טובות, אבל ספיצפיות. לא זוכרת שום דבר מפחיד במיוחד בתהליך הזה, גם כי מאוד סמכתי על המנחה שלי שהיה מדען מצויין ואיש טוב, גם כי לא העזנו במיוחד, לא איתגרנו דוגמות קיימות, לא שאלנו שאלות הרות גורל. בסופו של דוקטורט מה שעשינו לא עניין אותי יותר ולמעשה לגמרי איבדתי את העיניין במדע וניסיתי לבדוק כיוונים אחרים, יותר ישומיים. ההריון של הבן השני השאיר אותי באקדמיה אבל זזתי למשבצת ישומית, על התפר בין פיסיקה לביולוגיה. חשבתי שהעבודה תערב ניסויים ויהיה לה הקשר ישומי זה יהיה יותר מעניין. הסתבר שאני ופיתוח ממש לא חברים ואני לגמרי בעניין של מדע בסיסי, אבל את הניסויים מאוד אהבתי ועוד יותר את הביולוגיה.

בנס מצאתי פוסט במעבדה מובילה בביולוגיה למרות שלא החזקתי פיפטה מימי ולא ידעתי כלום על התא או על עוברים של קיפודי ים. ממיע בא אחרי, לו היה הרבה יותר קל למצוא פוסט כי היה לו רקע וידע בביולוגיה. במעבדות בהן ממיע היה שאלו רק שאלות גדולות וחיפשו תשובות שמשנות תפיסה. במעבדה בה אני הייתי רצו לשנות תפיסה, אבל בצעדים קטנים. למעשה לבוס שלי התשובה היתה ברורה, הוא רק רצה שנעזור לו להוכיח אותה, בהרבה מאוד דרכים ומאמרים קטנים עד גדולים. כשהתקשיתי בניסויים הוא הציע לי לכתוב איתו מאמרי סקירה, כך שביחד כתבנו חמישה מאמרים שאני מאוד אוהבת עוד לפני המאמר הניסויי הראשון שלי. המאמר הניסויי הראשון שלי היה תוצאה שלוש שנים נטו וחמש שנים ברוטו (השנתיים הראשונות לא נשאו פרי חוץ מזה שלמדתי לעשות ניסויים, ידע שישמתי במשך שלושת השנים הבאות). מאוד אהבתי את המאמר הזה והוא התפרסם יפה מאוד, גם בגלל התוצאות וגם בזכות הבוס. בזכות המאמר הזה ותוצאות ראשוניות למאמר הניסויי השני וחמשת המאמרים התיאורטיים יותר, קיבלתי את המשרה הנוכחית שלי. 

לממיע היתה התנסות אחרת ואני חושבת שלא מספיק הפנמתי כמה טראומטית היתה החוויה שם בשבילו. לשנינו היה מאוד קשה, שנינו נתקלנו בקשיים שעל חלקם התגברנו וחלקם לא, שנינו פרסמנו, אבל התחושה שלו בסוף הדרך היתה מאוד שונה מהתחושה שלי. ההתנסות שלו שברה אותו וההתנסות שלי שברה אך חישלה אותי. אני חושבת שזה שילוב של אופי, יכולות, סביבה והחיבור בין השלושה שיכול להרוס או לבנות אדם. הסביבה והנסיבות איתם ממיע היה צריך להתמודד היו קשים יותר וסלחניים פחות משלי.

אולי זה כי לחצתי עליו להמשיך באותו מסלול ואולי זה בגלל שהוא היה עייף מלשנות, אבל הוא המשיך ללכת לידי מקצועית עד שזה הסתיים מהצד שלהם. אני כל הזמן מנסה להבין איך נעבור את התקופה כלכלית ומפספסת משהו הרבה יותר חשוב. הדבר הכי חשוב עכשיו הוא לחזק את האמון שלו בעצמו. לעזור לו להאמין בעצמו ולתת לו גב אמיתי. המטרה הכי חשובה היא לשקם את הבטחון העצמי שלו ולעזור לו להקשיב לקול הפנימי שלו. אני לא כל כך טובה בזה, אבל אני לפחות מבינה עכשיו מה הדבר הנכון והחשוב, ומה הדבר הפחות חשוב, כמו שחברתי הטובה מלמדת אותי: אנשים לפני תוצאות. 

על הרקע יש את הקושי המקצועי שלי, עם הסיכון הענק שלקחנו כמעבדה בללכת על שאלה ענקית שאף אחד לא מאמין לתשובה שמצאנו. רוב הסיכויים שנכשל. כל החיים המקצועיים שלי הלכתי על בטוח או לקחתי סיכונים קטנים. לעבור מפיסיקה לביולוגיה זה לא כזה סיכון כשהולכים למעבדה מאוד חזקה וכשאין דרך חזרה כי הפיסיקה מיצתה את עצמה בשבילי. גם הייתי צעירה ב-14 שנים אז וזה לא נראה כזה הימור מקצועי. 

רוב הסיכויים שלא נצליח לעבור את השופטים של העיתון הנחשב הזה. רוב הסיכוים שלא נצליח לשכנע אותם, אבל עדיין, אני מתכוונת לנסות. ששת המאמרים הראשונים שיצאו מהמעבדה שלי היו במידה מסויימת ללכת על בטוח. שאלות קטנות עד בינוניות, תשובות חמודות. אני לא רוצה להמשיך לעשות את זה יותר כי אני רוצה להעז לענות על שאלה גדולה, אפילו אם אף אחד לא יאמין לי בהתחלה ולמרות שכשיצאתי לדרך הזאת לא היה לי מושג שזה יהיה כל כך קשה. העבודה על המאמר האחד הזה שקולה לעבודה שעשינו על ששת הראשונים, כנראה יותר. אני מקווה שזה ישתלם, אני מקווה שאם לא העיתון הגדול הזה, עיתון טוב אחר יסכים לקבל את העבודה הזאת. אני יודעת גם שמה שאנחנו עושות עכשיו, הוא כדי לשכנע את עצמנו מעבר לכל ספק שיש אמת במה שגילינו ושהפרשנות שלנו נכונה. זה הרבה יותר קשה ממה שחשבתי, ממה שדימיינתי וכמעט בטוח שנכשל, אבל אם לא ננסה זה אומר שויתרנו עוד לפני שניסינו באמת, כי זה היה קשה ולא היתה לנו סבלנות לעשות את מה שצריך כדי שיהיה לנו סיכוי כלשהו להצליח.

אני רוצה לכתוב את המכתב לשופטים עכשיו. הפוסט הזה היה ההכנה הנפשית שלי לזה. אחלו לי בהצלחה!

for just one day, let's only think about love

There's an awful lot of awful things we could be thinking of

But for just one day, let's only think about love!

ירדן מתגייסת ביום שני, וממיע לקראת שינוי מקצועי גדול - מהאקדמיה לכיתה. אני מקווה שנעמוד במעבר כלכלית ושהוא ימצא את הקול שלו והמקום שלו מקצועית. 

ילדים כל הזמן מציבים בפנינו אתגרים חדשיםף הזמנויות להרחיב את המרחב הפנימי שלנו. הם תמיד שונים מהציפיות שלנו. לפעמים הם הרבה יותר, ולפעמים הם פשוט אחרים, וזה קשה. כשזוהר התגלתה כדיסלקטית לקחתי את זה קשה. פסיכולוג בית הספר שאני מאוד אוהבת ומעריכה אמר לי, שכשהילדים יוצאים שונה ממה שתיארנו יש סוג של אבל על הילד שהיה לנו בראש. הוא אמר שצריך לעבור את תהליך האבל הזה כדי לקבל את הילד שלנו כמו שהוא ולשמוח בו. 

היום זה נראה לי פשוט, דיסלקציה. עוזר מאוד גם שהיא לקחה את עצמה בידיים ולא ויתרה לעצמה ומאוד מצליחה בלימודים. עוזר גם שהיא פשוט מדהימה, עם רגישות מופלאה, יצירתיות, אמפטיה יוצאת דופן ויכולת לראות את הקשת בענן ביום הכי סגרירי. היא כל כך מופלאה שברור לי שתצליח בכל מה שתעשה ובכל מקום שתהיה אנשים יאהבו אותה וזה לא פחות חשוב. 

ירדן היא אתגר אחר לגמרי. הילדה המדהימה הזאת מאוד מורכבת ודברים שפשוטים לגמרי לילדים אחרים, בכלל לא פשוטים וברורים לה. כמו שלקרוא מובן מאליו לי, אבל לזוהר יש קושי, כך דברים קצת יותר מהותיים, קשים לירדן. היא יוצאת לדרך חדש בשבוע הבא והתחילה לראות פסיכולוגית שמאוד עוזרת לה כבר. אני כל כך אוהבת אותה ואני יודעת שמה שלא יהיה אלמד לקבל אותה באשר היא. 

אתמול היה יום ההולדת שלה והוא היה לי קשה במיוחד. חוסר הוודאות בקשר לתעסוקה של ממיע, פגישה משותפת עם הפסיכולוגית של ירדן, יום מאתגר במיוחד וכבונוס דיברתי עם אמא שלי שעוררה את כל הפחדים והיאוש שהצלחתי להרגיע עד אליה, וזה רק בקשר לממיע. 

אבל בתוך כל הקושי היו רגעים של חסד. הפסיכולוגית היתה חכמה ומדוייקת וכל כך הבינה אותנו שלמרות הקושי שנוסף, היתה גם הרגשה שהילדה שלי בידיים טובות. אחרי אמא שלי התקשרתי מיד לאחותי שנתנה לי חיבוק כזה גדול ומחזק שהרגיע את כל הפחדים והיאוש. אחרי אחותי הלכנו לאכול ארוחת ערב במשפחה מוארת במיוחד ואבי המשפחה דיבר על זה שכל קושי שמגיע בא עם כח להתגבר עליו. 

אז היום אחרי שרצתי ושחיתי וראיתי עם ילדים פרק של הוחלפו בלידה (אני מאוד אוהבת את הסידרה, תודה אמפי!) חגגנו לירדן את יום ההולדת בצורה שאני מקווה לזכור לתמיד. נסעתי איתה לקנות בשר לעל האש, והיא סיפרה לי על כל האנשים בהם התאהבה בשנים האחרונות ואמרה לי שזה אומר שדברים יכולים להשתנות, תמיד. כשהגענו הביתה האחים שלה זרקו עליה סוכריות וניירות שגזרו והכינו ברכות וחטיפים לקראת מסיבת יום ההולדת. שגיא, ליאור וירדן התחילו במלחמת בלוני מים בעוד זוהר ואני עוטפים לירדן ברכות על ממתקים ל-14 הימים הראשונים שלה בצבא. גם ממיע, ליאור ושגיא השתתפו. הכנו ביחד את הבשר לעל האש והדלקנו נרות על עוגה. 19 נרות, אחד לשנה הבאה. שרנו לה יום הולדת שמח והיא ביקשה משאלה, שתיים וכיבתה את הנרות. אז הקרנתי לה את המצגת על 18 השנים הראשונות בחייה שהיתה מרגשת לכולנו.

עכשיו אנחנו רואים את המשחק.

בסטיבן יוניברס, הסידרה שאנחנו מאוד אוהבים, היה פרק על חתונה. סטיבן שר על כל הדברים הנוראיים שהיה יכול לחשוב עליהם (ובסידרה יש הרבה דברים מאוד קשים שהוא גילה על העבר שלו ושל אמא שלו ויש איום מאוד גדול על החיים שלהם), אבל על זה שליום אחד הוא רוצה לחשוב רק על אהבה. זה שיר מקסים. 

http://steven-universe.wikia.com/wiki/Let%27s_Only_Think_About_Love

שמתי לי אותו מאז שראינו אותו ביחד. אפשר לחשוב על כל הדברים הקשים שאנחנו צריכים להתמודד איתם ועל כל הדברים הגרועים שיכולים לקרות. ואפשר גם לשים את הדברים האלו בצד ולחגוג לכמה רגעים את הטוב שבחיים שלנו ואת זה שאנחנו ביחד. 

המשפחה שלי היא ההישג הכי גדול בחיים שלי, ואני בתוכה. אני שהפכתי להיות. אני רוצה לזכור את זה גם כשקשה ולהאמין שיש בנו את היכולת להתמודד עם כל מה שיבוא ואפשר ליום אחד פשוט לחשוב על אהבה. 

זאת הברכה שכתבתי לירדן (למטה זה פרפרזה על הסיפור של השחף שהיא כתבה למי שמכיר):

Thank you for teaching me how to be a mother.

Thank you for teaching me so much about myself.

Thank you for giving me the chance to change and open up.

My life would have been much less if you didn’t come into them.

I wish you a great service in the army.

I hope you will do new things, in new places, every day!

Even if some of the new things will take some practice

and a little help from your friends

In the end, I know you will manage.

Love you so much, Ima.

הקריאה מרגיעה אותי

אנחנו מתקדמים לקראת סיום המאמר הגדול, אני מקווה, וכבר כתבתי את רובו. אני טסה בסוף החודש לכנס בו אנחה מושב, די לראשונה. הייתי אמורה להיות למודת ניסיון בהנחיה מושבים, אבל אני לא ממש. תמיד קשה לי להציג מרצים, אני מסתבכת עם הפרטים ומתרגשת מדי. הפעם זה הרבה יותר מזה, אני צריכה להציג רבע שעה של הקדמה לנושא, ולדאוג לכך שיתקיים דיון של 20 דקות אחרי כל אחת משלושת ההרצאות המוזמנות.... כנס גורדון, כך הם עושים את זה. 

כדי שזה לא יהיה פשוט, המושב הוא חצי בתחום המומחיות שלי, וחצי בתחום שאני מתחילה גמורה בו. זה אומר שאבין חצי ממה שאגיד וחצי ממה שהאנשים ירצו עליו, מקווה שהחצי הזה יספיק. 

היום כשהפחדים ישבו לי על כל נקודה בגוף, לקחתי את עצמי לסיפריה והוצאתי מהמדף שלושה ספרים על אבולוציה. אחד מהם של העורך של המאמר הגדול. התחלתי לקרוא, ולאט לאט הפחד נרגע, מעצמו. הוא אסף שם סקירות של המומחים לנושא, ובחר אנשים שכותבים ברור ונקי, ועם כל מאמר, חוסר הוודאות התחיל להרגע. מושגים ומילים התחברו, הבנתי הרבה יותר טוב איפה אני עומדת, על אלו ענקים. 

מחר אמשיך בנושא הבקרה ואבולוציה של צמיחת עצמות ושיניים, הנושא בו אגע בכנס. מקווה שימשיך להרגע.

ירדן עדיין מתגייסת עוד שבועיים. עם עובד עדיין רוצים להציע לה חוזה על הספר שלה. ממיע מנסה ללכת בכיוון חדש ולעשות הסבה להוראה, הילדים בבית חוץ מליאור. בינתים הקיץ לא רגוע ונינוח כמו שהייתי רוצה, אבל הוא מתקדם והוא נעים לפרקים. 

קראתי את המעון של מיס פריגרין לילדים משונים. מאוד אהבתי את שני השלישים הראשונים של הספר ואז התאכזבתי. הוא ממש פישל בתיאור המפלצות והמוטיבציה שלהן בעיני.  

שיהיה המשך שבוע טוב ושדברים יעברו בשלום ובהצלחה...