יותר קשה לבכות עם משקפיים. הרבה דברים יותר קשים עם משקפיים, חוץ מלראות מקרוב, זה הרבה יותר קל.
שירים וסיפורים של יום הזכרון ברדיו ואני קוראת אחורה פוסטים של עצמי, להבין את הדרך שעשיתי עד הלום. הימים האלו, בין יום הזכרון לשואה ליום העצמאות מזכירים לי כמה חשוב ונכון שחזרנו לכאן. אתמול בטקס יום הזכרון בישוב הגדולים שרו את התקווה. הם לא שרים אף פעם שירים בעיברית, אבל אתמול בטקס הם שרו את התיקווה עם כולם. הגדול אמר שלמד את המילים בכיתה ח' כשהכריחו אותם ללמוד אותן בעל פה. אני זוכרת את זה. יש הרבה דברים מובנים מאליהם לכל מי שגדל כאן, שלא מובנים מאליהם לילדים שבאים לכאן בגיל 10. עכשיו הם מתקרבים לגיוס, הגדולה כבר השנה והגדול בעוד שנתיים וחצי. זה מפחיד אותי שיצאו מהבית לצבא, אבל זה חלק מהמסלול שלנו כהורים בארץ הזאת.
חזרתי אחורה שנה בבלוג בישרא כדי לקרוא על הדברים שהעסיקו אותי אז. אני קוראת שהעומס לא היה יותר קל וגם החששות. מה שהעלה אצלי חיוך היה הדברים שכתבתי על המאמר הגדול שנשלח ונדחה. לפני שנשלח כתבתי פוסט על ניסוי שחשבתי שהוכיח את הנקודה שלנו והרים את המאמר. בדיעבד אני יודעת שהניסוי הזה הרים את המאמר - להנחתה. השופטים מאוד לא אהבו את הניסוי הזה וחשבו שהוא לא מחזק את האמירה של המאמר. קראתי על ניסוי אחר שחשבתי שיציל את המאמר מהדחיה. היום אני יודעת שגם הניסוי הזה לא באמת מוכיח את הנקודה שרצינו להוכיח ובסופו של דבר לא נשתמש בו במאמר הזה. החיזוק בא ממקום אחר לגמרי ולא צפוי, כמעט במקרה, בהערה של קוליגה שלי בכנס. זה רק מראה כמה אנחנו לא יודעים כשאנחנו הולכים בדרך, מה יוביל להצלחה ומה ישאיר אותנו באותו מקום. מוכרחים להמשיך לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. פשוט להמשיך, עם הפחד הגדול ועם חוסר הוודאות, לקוות לטוב ולנסות להנות מהדרך.
קראתי דברים שכתבתי בכאב על אמא שלי ועל מערכת היחסים המורכבת שלי איתה. גם את הדברים האלו חיפשתי בפוסטים האלו כדי להבין את המקום בו אנחנו נמצאות היום. לפני כחודש ביקרנו אותה וזה היה ביקור לא נעים. הגענו רעבים וחיפשתי במה להאכיל אותם, דבר שכנראה הלחיץ אותה. היא ישבה קפוצה ועצבנית ושידרה שהיא רוצה שנעזוב כמה שיותר מהר. שעתיים נסיעה לכל כיוון, עם ארבעה ילדים, כשכל מה שאני רוצה לעשות בסוף השבוע הוא לקפל את ערימות הכביסה או לבשל לשבוע הקרוב, וכזאת עצבנות שמופנית אלינו כשאנחנו באים. באמת לא יודעת מה לעשות עם זה. כששאלה מתי אנחנו באים שוב לפני כמה ימים, אמרתי לה שלא פשוט לבוא אליה כשהיא מתנהגת בחוסר סבלנות שכזה. זה פגע בה, כמובן, ומאז היא אומרת כמה קשה לה, כמה העינים שלה כואבות ומספרת על דלקת בדרכי השתן שחלתה בה לפני חודשים, בקיצור כמה היא מסכנה, וכמה אי אפשר לצפות ממנה להתנהג יפה. היא באמת מסכנה עכשיו ואני רוצה לבקר אותה, אבל לא בא לי להביא את כולם אליה ולרצות לעוף משם אחרי 10 דקות. היא לא ממש מחוברת לרגשות שלה ולא תודה בזה שהנוכחות של כולנו ביחד מכבידה ומלחיצה אותה. כשבאתי לבד היא היתה הרבה יותר נעימה, היה לי כמעט כיף לבקר. יכול להיות שלמרות שאלו הנכדים שלה והחתן שלה, זה שהיא לא מכירה אותם באמת, לא קרובה אליהם, גורם לה ללחץ גדול לידם. אני באמת לא מבינה. הלוואי והייתי מבינה ואז הייתי חושבת על פתרון. אולי אני צריכה לבוא בהרכב חסר. עם ילד או שניים בלבד. להקל על כולנו ולשמור על קשר.
יום העצמאות שמח לכולנו. שנמשיך לזכור את מי שאבד אבל תמיד נראה את הטוב ואת מה שנשאר.
שירים וסיפורים של יום הזכרון ברדיו ואני קוראת אחורה פוסטים של עצמי, להבין את הדרך שעשיתי עד הלום. הימים האלו, בין יום הזכרון לשואה ליום העצמאות מזכירים לי כמה חשוב ונכון שחזרנו לכאן. אתמול בטקס יום הזכרון בישוב הגדולים שרו את התקווה. הם לא שרים אף פעם שירים בעיברית, אבל אתמול בטקס הם שרו את התיקווה עם כולם. הגדול אמר שלמד את המילים בכיתה ח' כשהכריחו אותם ללמוד אותן בעל פה. אני זוכרת את זה. יש הרבה דברים מובנים מאליהם לכל מי שגדל כאן, שלא מובנים מאליהם לילדים שבאים לכאן בגיל 10. עכשיו הם מתקרבים לגיוס, הגדולה כבר השנה והגדול בעוד שנתיים וחצי. זה מפחיד אותי שיצאו מהבית לצבא, אבל זה חלק מהמסלול שלנו כהורים בארץ הזאת.
חזרתי אחורה שנה בבלוג בישרא כדי לקרוא על הדברים שהעסיקו אותי אז. אני קוראת שהעומס לא היה יותר קל וגם החששות. מה שהעלה אצלי חיוך היה הדברים שכתבתי על המאמר הגדול שנשלח ונדחה. לפני שנשלח כתבתי פוסט על ניסוי שחשבתי שהוכיח את הנקודה שלנו והרים את המאמר. בדיעבד אני יודעת שהניסוי הזה הרים את המאמר - להנחתה. השופטים מאוד לא אהבו את הניסוי הזה וחשבו שהוא לא מחזק את האמירה של המאמר. קראתי על ניסוי אחר שחשבתי שיציל את המאמר מהדחיה. היום אני יודעת שגם הניסוי הזה לא באמת מוכיח את הנקודה שרצינו להוכיח ובסופו של דבר לא נשתמש בו במאמר הזה. החיזוק בא ממקום אחר לגמרי ולא צפוי, כמעט במקרה, בהערה של קוליגה שלי בכנס. זה רק מראה כמה אנחנו לא יודעים כשאנחנו הולכים בדרך, מה יוביל להצלחה ומה ישאיר אותנו באותו מקום. מוכרחים להמשיך לנגן, מוכרחים להמשיך לנגן, כי את המנגינה הזאת אי אפשר להפסיק. פשוט להמשיך, עם הפחד הגדול ועם חוסר הוודאות, לקוות לטוב ולנסות להנות מהדרך.
קראתי דברים שכתבתי בכאב על אמא שלי ועל מערכת היחסים המורכבת שלי איתה. גם את הדברים האלו חיפשתי בפוסטים האלו כדי להבין את המקום בו אנחנו נמצאות היום. לפני כחודש ביקרנו אותה וזה היה ביקור לא נעים. הגענו רעבים וחיפשתי במה להאכיל אותם, דבר שכנראה הלחיץ אותה. היא ישבה קפוצה ועצבנית ושידרה שהיא רוצה שנעזוב כמה שיותר מהר. שעתיים נסיעה לכל כיוון, עם ארבעה ילדים, כשכל מה שאני רוצה לעשות בסוף השבוע הוא לקפל את ערימות הכביסה או לבשל לשבוע הקרוב, וכזאת עצבנות שמופנית אלינו כשאנחנו באים. באמת לא יודעת מה לעשות עם זה. כששאלה מתי אנחנו באים שוב לפני כמה ימים, אמרתי לה שלא פשוט לבוא אליה כשהיא מתנהגת בחוסר סבלנות שכזה. זה פגע בה, כמובן, ומאז היא אומרת כמה קשה לה, כמה העינים שלה כואבות ומספרת על דלקת בדרכי השתן שחלתה בה לפני חודשים, בקיצור כמה היא מסכנה, וכמה אי אפשר לצפות ממנה להתנהג יפה. היא באמת מסכנה עכשיו ואני רוצה לבקר אותה, אבל לא בא לי להביא את כולם אליה ולרצות לעוף משם אחרי 10 דקות. היא לא ממש מחוברת לרגשות שלה ולא תודה בזה שהנוכחות של כולנו ביחד מכבידה ומלחיצה אותה. כשבאתי לבד היא היתה הרבה יותר נעימה, היה לי כמעט כיף לבקר. יכול להיות שלמרות שאלו הנכדים שלה והחתן שלה, זה שהיא לא מכירה אותם באמת, לא קרובה אליהם, גורם לה ללחץ גדול לידם. אני באמת לא מבינה. הלוואי והייתי מבינה ואז הייתי חושבת על פתרון. אולי אני צריכה לבוא בהרכב חסר. עם ילד או שניים בלבד. להקל על כולנו ולשמור על קשר.
יום העצמאות שמח לכולנו. שנמשיך לזכור את מי שאבד אבל תמיד נראה את הטוב ואת מה שנשאר.
