האמת היא שהיום הזה היה כל כך מתיש וגם קודמו שאין לי כמעט כח לכתוב עליו.
הבן שלי לומד בתוכנית למצטיינים באוניברסיטה מסויימת. הוא למד למעבדה הלא נכונה ונכשל בבוחן ושלחו אותו הביתה. הוא בן 15. הוא אפילו לא אמר להם שהוא למד למעבדה הלא נכונה ולא ביקש להבחן על המעבדה שכן התכונן אליה. כזה הוא. הייתי שם במקרה אז ביקשתי מהם בעצמי. כזאת נוקשות וחוסר רצון לעזור לא ראיתי בכל השנים שלי באקדמיה ואני זוכרת את התואר הראשון שלי בירושלים. שם הרגשתי שראו אותי ורצו לעזור לי. האחראית ממש נחרדה לדבר איתי ואמרה שהיא לא מדברת עם ההורים. ניסיתי להסביר מה קרה, זה היה קשה מאוד. היא התרגזה על זה שאני מפריעה לה בדרך הביתה. היא הסכימה בסופו של דבר שיבחן על המעבדה שהתכונן אליה ויעשה אותה היום. מנהלת המעבדה שינתה את ההתייחסות ברגע שאמרתי לה שחימצון וחיזור קטן עליו אבל להבין לאיזו מעבדה להתכונן קשה לו. ולהגיד שהתכונן למעבדה הלא נכונה עוד יותר קשה לו. ברגע שאמרתי את זה הרגשתי שהיא קלטה אותי והבינה במה מדובר והיתה מוכנה לעזור. הוא נבחן למעבדה שהתכונן אליה, עבר ועשה אותה בזמן שנשאר. זה היה קטן עליו.
לי נשבר הלב.
הוא כל כך יוצא דופן ביכולות שלו וכל כך מוגבל ביכולות התקשורת שלו, אם זה להבין את התוכנית (איזו מעבדה הוא אמור לעשות השבוע) ואם זה להגיד - התכוננתי למעבדה הזאת ולא לזאת. כל כך שמחתי שהוא הצליח בקלילות לקבל 99 בסמסטר הראשון. הרגשתי כמה הוא נהנה מהקורס וכמה הוא שולט בחומר. אחרי שנים שקרא סיפרי כימיה לתואר ראשון בבית והצטרף לשיעורי כימיה של אחותו (שנתיים גדולה ממנו) הוא סוף סוף מצא מקום בו למד בקצב שלו. מה שקרה היום שבר אותי. הקושי לא השתנה. הוא לא למד להקשיב לדברים שלא מעניינים אותו ולא קיבל את הבטחון לתקשר. הם לא מכירים את התלמידים למרות שזאת קבוצה קטנה של פחות מ50 נערים. הם לא מלמדים אותם שום דבר מעבר לכימיה. את הדברים שהוא צריך ללמוד לחיים, הוא חייב ללמוד במקום אחר.
דיברתי איתו אחרי וגם ממיע דיבר איתו. אמרתי לו שהוא יוצא דופן בדברים שקשים מאוד לאנשים אחרים ומתקשה בדברים שקלים לאנשים אחרים ואני לא רוצה שהקשיים שלו יגבילו אותו. אני רוצה שילמד להקשיב וילמד לדבר. הוא חייב. הוא לא אוטיסט. אני בטוחה בזה. הוא קורא הבעות פנים ומבין מצבים חברתיים, מאז שהיה ילד קטן תמיד היה מוקף בחבורת בנים שאהבה אותו בדיוק כמו שהוא ושמרה עליו, גם בארה"ב וגם כאן. החברים שלו הם הילדים הכי חמודים וחכמים שהכרתי. הוא יודע להיות חבר נהדר, אח טוב ובן נהדר. הוא רק לא יודע לדבר עם זרים ומלא חרדות ביצוע וזה לא השתנה למרות כל ההצלחות שלו בתוכנית ובבית הספר. אני מאוד אוהבת את בית הספר שלו. היום אני עוד יותר מעריכה את המורים שם. הם מכירים אותו, ממש רואים אותו ומבינים לא רק את הכשרון הגדול שלו אלא גם את מבנה האישיות שלו. לא סתם ילדים בני 15 לומדים בתיכון ולא באוניברסיטה. חשבתי שהתוכנית הזאת מתחשבת בזה שאלו נערים, אבל היחס שהוא ואני קיבלנו היום היו הכי גרועים שקיבלתי באוניברסיטה אי פעם.
זה בא אחרי כמה ימים לא קלים בעקבות שיחה עם הפסיכולוג של הקטן בגן. אני מאוד אוהבת את הפסיכולוג הזה, אני מוצאת אותו מאוד מובן, ישיר ועוזר באמת. הוא הסביר לנו שהם חששו שהקטן אוטיסט בשנתיים האחרונות ולכן טירטרו אותנו עם האיבחונים בהתפתחות הילד (בלי להגיד לנו שזה מה שהם חושבים). הוא אמר שבתחילת השנה היו סימנים מעידים שגרמו לגננת החדשה ולו לחשוש אבל ההתקדמות שלו בחודשים האחרונים ובעיקר בחודש האחרון (מאז שהתחלנו טיפול ריגשי) גורמת להם לחשוב שזה לא נכון והוא פשוט היה חסום ריגשית בגלל החרדות שלו. שנתיים הם אומרים לנו שמשהו לא בסדר בילד ושולחים אותנו לאיבחונים שלא מעלים שום דבר (כי הילד לא אוטיסט, מסתבר) בלי להגיד לנו שזה בעצם מה שהם מנסים לאבחן. הייתי יכולה להבין לבד אבל לא הבנתי כי אף סימן לא מתאים להתנהגות שלו בבית ועם בני משפחה. הגן הקודם היה קר ושיפוטי וזה סגר אותו לגמרי ותקע אותו ריגשית שם. הדבר הראשון שממיע אמר לגננת החדשה הוא: חבקי אותו כל בוקר ותראי לו שאכפת לך ממנו. היא נפלאה, וזה עבד כמו קסם. הגן הזה כל כך חם ומחבק שאני נהנית לבוא לשם בבוקר ואני רואה איך הילד פורח שם. גם המשחק השבועי איתנו ליד הפסיכולוגית כנראה עושה לו ממש טוב, כי הפסיכולוג של הגן אמר שהוא רואה שינוי עצום בחודש האחרון. הוא אמר שהוא חושב שיש עדיין דרך והוא ממליץ להשאיר עוד שנה בגן כדי שיגיע לבשלות ובטחון שיתאימו לכיתה א', וזה כנראה מה שנעשה. היתה לי תחושה מאוד לא טובה בקשר לכיתה א' בשנה הבאה שלא הרגשתי עם אף ילד אחר. אינטואיציה. בסופו של דבר אני מאוד שמחה בתהליך שעברנו ובטיפול שהוא מקבל עכשיו ובזה שישאר שנה בגן המקסים הזה עם החברים שלו (הוא מתחבר לקטנים שלא עולים בשנה הבאה אז גם מהבחינה הזאת זה יותר מתאים). אבל כאב לי שלא אמרו לי. שאמרו שהוא לא בסדר ולא הסבירו אף פעם. סוף סוף הוא אמר לנו מה בעצם קרה בשנתיים האחרונות. הוא גם הסביר לנו את התפקיד של המשחק וכמה הוא משקף את העולם הפנימי שלו ואיפה הוא רוצה לראות את הקטן בהמשך מבחינת המשחק.
זה לא קל לשמוע שלילדים שלי יש בעיות, אבל אני תמיד מעדיפה לדעת כדי למצא דרך לעזור להם. אני לא יכולה ולא רוצה לתקשר במקום הגדול שלי. אבל היום ראיתי שאפילו במקום הכי חזק שלו, לכאורה, הוא מרגיש לא מספיק בטוח כדי לבטא את עצמו. אני מבינה שהוא צריך עזרה שם. אני לא רוצה שהוא יעוף על עצמו בגלל שהוא כל כך יוצא דופן ביכולות, אבל הייתי רוצה שיהיה מסגל להגיד, טעיתי ואני מצטער, אבל אולי אפשר לעשות משהו בקשר לזה ולא יתרסק כל כך חזק מהכשלון שלא יצליח בכלל להבין מאיפה זה בא. שיבין שתמיד אפשר לתקן, אפשר לדבר, אפשר להסביר. הם לא מעודדים את הילדים להסביר, הם מתייחסים אליהם כאל עבריינים מועדים, זה לא מעודד הסברים ובקשות שכאלו, אבל יהיו מקומות בחיים שיהיו כאלו והוא צריך ללמוד להסביר. היו בנות שטעו במעבדה ואמרו מיד ומנהלת המעבדה התחשבה בהם ואיפשרה להן לעשות את המעבדה שהתכונו אליה. הוא פשוט לא אמר, כי לא הבין שזאת מעבדה שונה מרוב לחץ.
נקודות לחיוב לפני שאני הולכת לישון: קיבלתי את זוג המשקפיים הראשון שלי ועכשיו אני יכולה לקרוא מחדש. בית הספר של הגדול נהדר והם רואים אותו ומקבלים אותו עם החוזק ועם החולשה. הגן של הקטן נפלא וגם שם רואים אותו ומקבלים אותו עם החוזק ועם החולשה. ושניהם מוכשרים בטירוף וחמודים עד אימה. אז בסך הכל בסדר. נתמודד עם הפערים אני מאמינה. ובכלל לא הסברתי על הסושי: הגדולה בילתה את היום בבית הספר עובדת על הספר המדהים שלה וחיכתה לא מעט שעות כי נתקעתי עם הבן. כשבאתי לאסוף אותו הלכנו ביחד לאכול סושי מעולה בפרנג'ליקו הכי טוב שאכלנו בו. ישבנו ודיברנו על חרדות ועל איך משתחררים מהם והיה לי ממש כיף איתה.
לאף אחד מהילדים שלי לא קל. הם לא ממש נורמטיביים מהרבה בחינות, כנראה שגם אני וממיע. אבל יש שם איזו מופלאות כזו שצריכה לנצח בסופו של דבר. חייבת.
הבן שלי לומד בתוכנית למצטיינים באוניברסיטה מסויימת. הוא למד למעבדה הלא נכונה ונכשל בבוחן ושלחו אותו הביתה. הוא בן 15. הוא אפילו לא אמר להם שהוא למד למעבדה הלא נכונה ולא ביקש להבחן על המעבדה שכן התכונן אליה. כזה הוא. הייתי שם במקרה אז ביקשתי מהם בעצמי. כזאת נוקשות וחוסר רצון לעזור לא ראיתי בכל השנים שלי באקדמיה ואני זוכרת את התואר הראשון שלי בירושלים. שם הרגשתי שראו אותי ורצו לעזור לי. האחראית ממש נחרדה לדבר איתי ואמרה שהיא לא מדברת עם ההורים. ניסיתי להסביר מה קרה, זה היה קשה מאוד. היא התרגזה על זה שאני מפריעה לה בדרך הביתה. היא הסכימה בסופו של דבר שיבחן על המעבדה שהתכונן אליה ויעשה אותה היום. מנהלת המעבדה שינתה את ההתייחסות ברגע שאמרתי לה שחימצון וחיזור קטן עליו אבל להבין לאיזו מעבדה להתכונן קשה לו. ולהגיד שהתכונן למעבדה הלא נכונה עוד יותר קשה לו. ברגע שאמרתי את זה הרגשתי שהיא קלטה אותי והבינה במה מדובר והיתה מוכנה לעזור. הוא נבחן למעבדה שהתכונן אליה, עבר ועשה אותה בזמן שנשאר. זה היה קטן עליו.
לי נשבר הלב.
הוא כל כך יוצא דופן ביכולות שלו וכל כך מוגבל ביכולות התקשורת שלו, אם זה להבין את התוכנית (איזו מעבדה הוא אמור לעשות השבוע) ואם זה להגיד - התכוננתי למעבדה הזאת ולא לזאת. כל כך שמחתי שהוא הצליח בקלילות לקבל 99 בסמסטר הראשון. הרגשתי כמה הוא נהנה מהקורס וכמה הוא שולט בחומר. אחרי שנים שקרא סיפרי כימיה לתואר ראשון בבית והצטרף לשיעורי כימיה של אחותו (שנתיים גדולה ממנו) הוא סוף סוף מצא מקום בו למד בקצב שלו. מה שקרה היום שבר אותי. הקושי לא השתנה. הוא לא למד להקשיב לדברים שלא מעניינים אותו ולא קיבל את הבטחון לתקשר. הם לא מכירים את התלמידים למרות שזאת קבוצה קטנה של פחות מ50 נערים. הם לא מלמדים אותם שום דבר מעבר לכימיה. את הדברים שהוא צריך ללמוד לחיים, הוא חייב ללמוד במקום אחר.
דיברתי איתו אחרי וגם ממיע דיבר איתו. אמרתי לו שהוא יוצא דופן בדברים שקשים מאוד לאנשים אחרים ומתקשה בדברים שקלים לאנשים אחרים ואני לא רוצה שהקשיים שלו יגבילו אותו. אני רוצה שילמד להקשיב וילמד לדבר. הוא חייב. הוא לא אוטיסט. אני בטוחה בזה. הוא קורא הבעות פנים ומבין מצבים חברתיים, מאז שהיה ילד קטן תמיד היה מוקף בחבורת בנים שאהבה אותו בדיוק כמו שהוא ושמרה עליו, גם בארה"ב וגם כאן. החברים שלו הם הילדים הכי חמודים וחכמים שהכרתי. הוא יודע להיות חבר נהדר, אח טוב ובן נהדר. הוא רק לא יודע לדבר עם זרים ומלא חרדות ביצוע וזה לא השתנה למרות כל ההצלחות שלו בתוכנית ובבית הספר. אני מאוד אוהבת את בית הספר שלו. היום אני עוד יותר מעריכה את המורים שם. הם מכירים אותו, ממש רואים אותו ומבינים לא רק את הכשרון הגדול שלו אלא גם את מבנה האישיות שלו. לא סתם ילדים בני 15 לומדים בתיכון ולא באוניברסיטה. חשבתי שהתוכנית הזאת מתחשבת בזה שאלו נערים, אבל היחס שהוא ואני קיבלנו היום היו הכי גרועים שקיבלתי באוניברסיטה אי פעם.
זה בא אחרי כמה ימים לא קלים בעקבות שיחה עם הפסיכולוג של הקטן בגן. אני מאוד אוהבת את הפסיכולוג הזה, אני מוצאת אותו מאוד מובן, ישיר ועוזר באמת. הוא הסביר לנו שהם חששו שהקטן אוטיסט בשנתיים האחרונות ולכן טירטרו אותנו עם האיבחונים בהתפתחות הילד (בלי להגיד לנו שזה מה שהם חושבים). הוא אמר שבתחילת השנה היו סימנים מעידים שגרמו לגננת החדשה ולו לחשוש אבל ההתקדמות שלו בחודשים האחרונים ובעיקר בחודש האחרון (מאז שהתחלנו טיפול ריגשי) גורמת להם לחשוב שזה לא נכון והוא פשוט היה חסום ריגשית בגלל החרדות שלו. שנתיים הם אומרים לנו שמשהו לא בסדר בילד ושולחים אותנו לאיבחונים שלא מעלים שום דבר (כי הילד לא אוטיסט, מסתבר) בלי להגיד לנו שזה בעצם מה שהם מנסים לאבחן. הייתי יכולה להבין לבד אבל לא הבנתי כי אף סימן לא מתאים להתנהגות שלו בבית ועם בני משפחה. הגן הקודם היה קר ושיפוטי וזה סגר אותו לגמרי ותקע אותו ריגשית שם. הדבר הראשון שממיע אמר לגננת החדשה הוא: חבקי אותו כל בוקר ותראי לו שאכפת לך ממנו. היא נפלאה, וזה עבד כמו קסם. הגן הזה כל כך חם ומחבק שאני נהנית לבוא לשם בבוקר ואני רואה איך הילד פורח שם. גם המשחק השבועי איתנו ליד הפסיכולוגית כנראה עושה לו ממש טוב, כי הפסיכולוג של הגן אמר שהוא רואה שינוי עצום בחודש האחרון. הוא אמר שהוא חושב שיש עדיין דרך והוא ממליץ להשאיר עוד שנה בגן כדי שיגיע לבשלות ובטחון שיתאימו לכיתה א', וזה כנראה מה שנעשה. היתה לי תחושה מאוד לא טובה בקשר לכיתה א' בשנה הבאה שלא הרגשתי עם אף ילד אחר. אינטואיציה. בסופו של דבר אני מאוד שמחה בתהליך שעברנו ובטיפול שהוא מקבל עכשיו ובזה שישאר שנה בגן המקסים הזה עם החברים שלו (הוא מתחבר לקטנים שלא עולים בשנה הבאה אז גם מהבחינה הזאת זה יותר מתאים). אבל כאב לי שלא אמרו לי. שאמרו שהוא לא בסדר ולא הסבירו אף פעם. סוף סוף הוא אמר לנו מה בעצם קרה בשנתיים האחרונות. הוא גם הסביר לנו את התפקיד של המשחק וכמה הוא משקף את העולם הפנימי שלו ואיפה הוא רוצה לראות את הקטן בהמשך מבחינת המשחק.
זה לא קל לשמוע שלילדים שלי יש בעיות, אבל אני תמיד מעדיפה לדעת כדי למצא דרך לעזור להם. אני לא יכולה ולא רוצה לתקשר במקום הגדול שלי. אבל היום ראיתי שאפילו במקום הכי חזק שלו, לכאורה, הוא מרגיש לא מספיק בטוח כדי לבטא את עצמו. אני מבינה שהוא צריך עזרה שם. אני לא רוצה שהוא יעוף על עצמו בגלל שהוא כל כך יוצא דופן ביכולות, אבל הייתי רוצה שיהיה מסגל להגיד, טעיתי ואני מצטער, אבל אולי אפשר לעשות משהו בקשר לזה ולא יתרסק כל כך חזק מהכשלון שלא יצליח בכלל להבין מאיפה זה בא. שיבין שתמיד אפשר לתקן, אפשר לדבר, אפשר להסביר. הם לא מעודדים את הילדים להסביר, הם מתייחסים אליהם כאל עבריינים מועדים, זה לא מעודד הסברים ובקשות שכאלו, אבל יהיו מקומות בחיים שיהיו כאלו והוא צריך ללמוד להסביר. היו בנות שטעו במעבדה ואמרו מיד ומנהלת המעבדה התחשבה בהם ואיפשרה להן לעשות את המעבדה שהתכונו אליה. הוא פשוט לא אמר, כי לא הבין שזאת מעבדה שונה מרוב לחץ.
נקודות לחיוב לפני שאני הולכת לישון: קיבלתי את זוג המשקפיים הראשון שלי ועכשיו אני יכולה לקרוא מחדש. בית הספר של הגדול נהדר והם רואים אותו ומקבלים אותו עם החוזק ועם החולשה. הגן של הקטן נפלא וגם שם רואים אותו ומקבלים אותו עם החוזק ועם החולשה. ושניהם מוכשרים בטירוף וחמודים עד אימה. אז בסך הכל בסדר. נתמודד עם הפערים אני מאמינה. ובכלל לא הסברתי על הסושי: הגדולה בילתה את היום בבית הספר עובדת על הספר המדהים שלה וחיכתה לא מעט שעות כי נתקעתי עם הבן. כשבאתי לאסוף אותו הלכנו ביחד לאכול סושי מעולה בפרנג'ליקו הכי טוב שאכלנו בו. ישבנו ודיברנו על חרדות ועל איך משתחררים מהם והיה לי ממש כיף איתה.
לאף אחד מהילדים שלי לא קל. הם לא ממש נורמטיביים מהרבה בחינות, כנראה שגם אני וממיע. אבל יש שם איזו מופלאות כזו שצריכה לנצח בסופו של דבר. חייבת.
בונוס למי שהגיע עד הלום: קומיקס שהגדולה ציירה כדי להמחיש לסטודנטים שאני באמת רוצה שירגעו ולא ילחצו. :-)
