מאז הפוסט הקודם למדתי כמה שיעורים חשובים ולא פשוטים, על פגיעות ילדות שחרטו פחדים לעומק, שעד עכשיו עדיין מכוונים את התגובות והמעשים שלי. אמפי עזרה לי מאוד ללכת בדרך הזאת, החזיקה לי את היד במסע לילדות ולחריטות. מזכיר לי את המסעות של בראן ממשחקי הכס לעבר שעוזרות לו לפענח את המציאות של היום, רק בניגוד לבראן, העבר שאני חוזרת אליו הוא שלי.
אחד הדברים שאני הכי חוששת ממנו הוא עימותים לא ישירים, מלחמות עקיפות. אני מעדיפה בהרבה לפתוח את הדברים ולדבר בצורה ישירה וכנה על הקונפליקט עד שהוא נפתר, אבל לא תמיד הצד השני מוכן לזה. היו לי שתי מלחמות קטנות בעבודה שבראשונה הצלחתי להחזיר את האוירה החיובית והתומכת שכה חשובה לי במעבדה ובשניה, עדיין לא ברור לי איפה אנחנו עומדים. המעורבות הריגשית שלי בקונפליקט הראשון שהיה בין אנשים מאוד יקרים וקרובים לי היתה עצומה. לא ישנתי בלילה מרוב מחשבות איך לישר את ההדורים ולהחזיר את המעבדה להיות קהילה שמחה, בטוחה ותומכת לחבריה. איך להחזיר את הדברים למסלול אחרי שדברים השתבשו כשלא הייתי מעורבת מספיק בחיי היומיום במעבדה.
זה החזיר אותי לילדים שהציקו לי בילדות והרגשתי חסרת אונים ואילמת מולם. המומה וחסרת מילים מול הרוע שהופנה כלפי מבלי שעשיתי דבר. אמפי עזרה לי למצוא מילים להגיד להם כדי להגן על עצמי מפניהם, מילים טובות להגיד לעצמי הקטנה לחזק אותנו. היא הכירה לי את הילדה המבוהלת שהייתי והראתה לי שהיא עדיין שולטת בתגובות שלי. זה איפשר לי לראות היכן הפחד ההוא משתלט עלי במערכות יחסים ולא מאפשר לי לעשות את מה שאני יודעת שנכון, כמו להעביר גבולות ברורים לגבי הדיאלוג שאני רוצה שיהיה במעבדה. במסע הזה מצאתי את הכח שיש בי לכוון אנשים לטוב, לדיאלוג בריא ופתוח עם ביקורת לגופו של ענין ולא לגופו של אדם.
אבל זה לא נגמר שם. התעורר צורך לתכנן ניסוי שלא עשינו בעבר ופניתי להתייעץ עם שני מומחים שעבדו עם השיטה. שניהם ענו בצורה מאוד יפה ועזרו לי דבר שגרם לי לידע את אחד מהם על חלק בגרנט שכתבתי שיכול להתנגש עם פרוייקט שלו. אמרתי לו שכתבתי שאם הדאטה לא יהיה נגיש בתחילת הפרוייקט אני מבקשת כסף כדי לאסוף את הדאטה בעצמי. אמרתי לו שאשמח לחלוק איתו את הדאטה ואני לא רוצה לפגוע במחקר שלו. הוא לא ענה לי מיד אלא ענה במכתב לכל הקהילה המקומית, בו הוא כתב שהצליח לאסוף את הדאטה והוא רוצה לשתף את כולם במאמר ובדאטה. זה היה מוזר, כי המכתב שכתבתי היה אישי לו, וציפיתי לתגובה אישית ולא קולקטיבית. כתבתי לו שאשמח לשתף פעולה אם הוא באמת רוצה והוא שוב לא הגיב. אנשים אחרים הגיבו לכולם ואז הבנתי שגם אני צריכה לנהוג כך וכתבתי מכתבים לכולם בהם אני מגיבה להצעות שלו. הוא הציע לי לעשות שתי אנליזות מאוד מסובכות שלאחר מכתב עם שאלות שלי הסתבר שהוא עצמו אוסף דאטה הרבה יותר מתאים לאנליזה אחת ולמעשה כבר התחיל ודי מתקדם באנליזה השניה. כלומר - הוא ניסה לשלוח אותי לעשות הרבה עבודה מיותרת. או אז הוא שלח לכולנו לינק למאגר המידע בו ראיתי שהשתמש בדאטה שפירסמנו כדי לנתח את התוצאות שלו (מותר לו, אבל הוא לא אמר את זה לפני). הלינק הזה לא מאפשר עיבוד אמיתי של הדאטה, רק חיפוש נקודתי. הלינק הזה הראה לי שהוא אכן השיג את הדאטה ושהוא עיבד אותו בצורה סבירה (בעזרת חוקר אחר). שלחתי לכולם תשובה שמודה לו מאוד על הלינק ומברכת על ההתקדמות ואמרתי שאחזור אליו עם שאלות (רציתי לשמוע הערות מהמומחה שאני עובדת איתו על הדאטה לפני שאבקש עוד דברים).
בתגובה הוא שלח לכולם מכתב ששואל אותי אם אני עדיין מתכונת לבקש כסף לגנום של הקיפוד שלנו בגרנט שלי.
התגובה הזאת היתה לגמרי מתחת לחגורה מכמה סיבות. דבר ראשון, אני כתבתי לו באופן אישי על הגרנט והוא הודיע לכולם שאני כתבתי גרנט ומה כתוב בו, שזו מעילה מוחלטת באמון. דבר שני, הוא מציג את עצמו כאיש שעושה את הגנום עם הקהילה ואני מוצגת כהולכת נגדם, שזאת פגיעה באמינות שלי מולם. למעשה, הקהילה ואני רק עזרנו לו להשיג את הכסף, הוא עשה את השאר בעצמו ולא התכוון לשתף עד שכתבתי לו על הגרנט שלי. הפרוייקט הזה התחיל לפני עשר שנים ומסתבר שבשנה וחצי האחרונות הוא עבר מפנה עצום שהוא לא טרח לספר לנו עליו. אני חושבת שבזה הוא ירה לעצמו ברגל - חשף את זה שכל השיתוף בדאטה נבע מאיום שלי להתחרות בו, כביכול, ולא מרצון טוב לשתף. לכן לא ברור לי אם ידע שהוא שולח לכולם או התבלבל או שכל כך רצה לשרוף אותי שלא שם לב ששורף את עצמו. זה היה מייל של משפט אחד שנשלח מיד, מאוד שונה מהמכתבים הארוכים שהיה שולח לכולם אחרי מחשבה רבה.
העניין הוא, שאני כבר הורדתי את הבקשה לכסף לפרוייקט הזה מיד אחרי שהוא שלח את המכתבים הראשונים. לא הודעתי לו על זה כי היתה לי אינטואיציה שאם אודיע לו על זה כל מכתבי השיתוף יפסקו באחת. בהתייעצות עם העוזרת הנפלאה שלי החלטנו להוריד את הבקשה לכסף וכתבתי בפירוש שהדאטה נאסף על ידו ושאני עוזרת לו עכשיו באנליזות, כדי שאוכל לקבל כסף על האנליזות, אם נצטרך.
לכן היה לי קל מאוד לענות לו מיד - הורדתי את הבקשה מיד כשאמרת לי שעשית את זה ואתה מוכן לשתף. אני מעדיפה לעבוד ביחד מאשר להתחרות, להתפתח ולהתקדם על ידי פתיחות ושיתוף משאבים. כתבתי שכדי לעשות את האנליזות אנחנו צריכים את הדאטה בצורה אחרת ושאלתי אם נוכל לקבל אותה. ואמרתי שאני רואה שהחוקר השני עשה הרבה מאוד אנליזה ואשמח לשמוע במה בדיוק הוא צריך את העזרה שלנו.
לחדי העין והמבינים כתבתי - אני רוצה לשתף ולא להתחרות. הדאטה שחלקת לא מאפשרת אנליזה. התקדמת הרבה יותר ממה שאמרת ולמעשה אתה יכול לפרסם את זה ממש בקרוב בלי עזרה של אף אחד ובלי למשוך את הזמן.
הוא לא ענה. עד עכשיו הייתי צעד אחד לפניו, אבל זה לא נעים לעבוד מול אדם כזה. חוסר הישירות שחוזר על עצמו בכל שלב, הצגה של מצב מסויים כשלמעשה הוא הרבה יותר מתקדם, בקשת עזרה באנליזות שלמעשה עשה או באנליזות שהוא עומד לעשות בצורה יותר טובה אחרת, הטחה של מידע שנמסר לו בצורה אישית מול כל הקהילה - לא נעים. ממיע אומר לי שמה שאפשר ללמוד מזה הוא שהישירות והכנות משתלמות. בזה שסיפרתי לו על הגרנט הבאתי אותו לשתף את האינפורמציה והדאטה עם כולם (דבר שהתחייב לעשות בעבר ולא עשה). בזה ששאלתי שאלות וניסיתי באמת להבין איפה הדברים עומדים ובמה הוא צריך עזרה, גרמתי לו לחשוף הרבה יותר ממה שהתכוון על המניעים ועל כיווני המחקר שלו. זאת לא סיטואציה נעימה. כל גילוי כזה הפתיע אותי מחדש, אבל אני מכירה את התופעה, את מבנה האישיות הזה, נתקלתי בו בעבר, בבוס שלי בפוסט ואולי גם לפני. מניפולטור שדואג רק לעצמו, מנסה לכוון את הדברים למה שמתאים לו בלי לגלות את הקלפים שלו באמת, והדרך היחידה להתמודד איתו היא בידע, טיעונים לוגיים וישירות. אני לא יודעת מה אנשים אחרים חושבים על מה שקרה. השתרר שקט מוחלט אחרי חלופת המכתבים האחרונה. אני חושבת שלאחרים יש פחות ניסיון והבנה בכלים הספיצפיים האלו והם פשוט יושבים וצופים במחזה, כשאולי עכשיו הם מתחילים להבין שהם כלי במשחק שלו מולי.
אנשים שצופים בריב בין שני אנשים בדרך כלל לא יודעים מי צודק והריב הספיציפי הזה כמעט מובלע. הוא אכן שלף אקדח עם הגילוי על הגרנט, אבל הוא ירה לשני הכיוונים ואני כבר לא הייתי במקום אליו כיוון את האש. נראה מה יקרה במערכה הבאה. השאלה היא - אם יסכים להעביר אלינו את הדאטה בצורה שתאפשר אנליזה ואם ירצה לשתף פעולה באמת בכתיבה המאמר. ממש לא אכפת לי להיות שותפה במאמר, מה גם שאמר מראש שאהיה עליו אפילו אם לא אעשה יותר כלום. חשבתי שזה היה נדיב מצידו ואז ראיתי שהדאטה שלנו הוא הבסיס לאנליזה שלו, אז גם כאן זאת לא היתה נדיבות, רק הוגנות בסיסית. אבל אני חייבת את הדאטה למחקר שלנו. זה בסיס לניסויים שאנחנו רוצים לעשות. אם הדאטה יגיע אלינו בשלום, המלחמה מבחינתי נגמרה. הוא היה יכול לעשות נזק לגרנט שלי אם לא הייתי משנה אותו מיד וכותבת את השם שלו במפורש בתוך הגרנט, כך שהסיכוי שלו לשפוט ירד פלאים. עדיין, לא כך הייתי רוצה שדברים יתנהלו. הייתי רוצה שהוא יהיה אחר. הייתי רוצה שיסמוך עלי שאני מתכוונת לזה שאני לא רוצה לצאת נגדו ורוצה לעבוד איתו ולא רוצה לפגוע בו - כמו שכתבתי במכתב הראשון שלי אליו. זאת תחושה מאוד לא נעימה בגוף כשמישהו רב איתך פומבית ומוציא אותי עויינת, לכאורה, כשהכוונות שלי היו טובות, לפעול במקסימום שקיפות. אבל כך הוא קרא את המכתב שלי - כאיום, וכך הוא התייחס אליו במכתב האחרון. זאת קהילה מאוד פצועה ושותתת דם, משרידי השפעתו של הבוס שלי. אנחנו חייבים לשקם את האמון ביננו וללמוד לפעול ביחד ולעזור אחד לשני. כמו שהצלחתי לעשות במעבדה. אבל זאת סקלה אחרת. קהילה הרבה יותר גדולה.
אם מצאתי רעיון אחד שהוא המרכז שלי הוא זה - שאני רוצה לחיות בעולם בו אנשים ישירים ומתאמים כוונות כדי לא לפגוע ולא להפגע. בו אנחנו עוזרים אחד לשני להיות חזקים יותר ולא דורכים אחד על השני כדי להתקדם. כשאני מסתכלת על הדרך שלי מאז שעזבתי את הבוס אני רואה שאפילו מבלי להגיד את זה לעצמי בצורה מפורשת, ככה פעלתי ועד עכשיו זה הצליח בצורה מלאה. אנשים בוטחים בי כשאני בוטחת בהם. רבתי עם כמה אנשים שאני אוהבת בדיוק על זה ועכשיו אנחנו חברים. עכשיו עליתי לשלב הבא - להגיע לשיתוף פעולה עם אנשים שאני פחות אוהבת, אבל הם מדענים טובים שהתרגלו לדרך עקומה שכבר אין בה צורך. סרטים נגמרים כשהמלך הרע מחוסל ולא מראים את השנים הארוכות שנדרשות כדי לשקם את האמון של האנשים בטוב. אולי רק בשנים האחרונות הגיבורים נעשו קצת יותר מורכבים מרע וטוב, כמו אנשים אמיתים. אני קצת מוגבלת לסרטים של מרוול, אבל אפילו שם אני רואה את ההבדל. למשל, לוקי שהוא גיבור מאוד מורכב, לא רע מוחלט ולא טוב, אבל מאוד מעורר חיבה, אנושי ומצחיק. או שומרי הגלקסיה שמורכבים מאסופה של אנשים רחוקים ממושלמים עם שריטות מכאן ועד הודעה חדשה שצריכים לסמוך אחד על השני כדי לשרוד. אנחנו כאלו. אסופה של אנשים לא מושלמים עם הרבה פחדים מהעבר שצריכים ללמוד למצוא דרך לסמוך אחד על השני ולעבוד ביחד.
מגילה כתבתי. נו טוב, לא כתבתי כמעט חודש, זה נאגר ותמיד אפשר לדלג על מילים. זה מה שאני עושה כשיש יותר מדי פרטים - כמו בפוסט הזה. אז סוף שבוע נעים למטיבי הלכת ולמדלגים. שמחה שהגעתם עד הלום! נשיקות וחיבוקים לשבת!
והמון תודה לאמפי שאין גבול לנתינה וללב שלה.
