ממשיכים

שבוע עבר מאז פיטפיט. היום בבוקר ליאור הסתכל על הציור שירדן ציירה את פיטפיט ומיטנס ותליתי ליד המיטה שלי ואמר: "הרגתי אותו בטעות". חיבקתי אותו חזק ואמרתי שאני יודעת ושאלתי אותו אם הוא עצוב. הוא אמר שהוא מתגעגע אליו ושאל אם גם אני. אמרתי שמאוד. הוא שאל אם נביא חתול חדש ואמרתי שכן, אבל לא ממש עכשיו. רק עכשיו אני מבינה כמה השיחה הזאת היתה עצובה.

שבוע עבר בדיוק, ואנחנו מסתגלים. לפני שבוע בדיוק הייתי כאן בקמפוס ליד הים וישבתי בכניסה ובכיתי על פיטפיט. היום אני לא בוכה אבל עצוב לי מאוד עדיין. ממשיכים.

----

היום נשארתי עד מאוחר במעבדה לעבוד על הגרנט. הערכת סיכון-סיכוי. אני עובדת מול חברה שמתמחה בהכנת גרנטים כאלו. זה מאוד עוזר ההערות שלה, מכוון לדברים אותם השופטים יחפשו בגרנט, עליהם הם נשאלים בההערכה. התאמה היא כל הסיפור. אני מאוד אוהבת את ההצעה הזאת. אני חושבת שיש לנו סיכוי אמיתי לגלות דברים שישנו את ההסתכלות על מערכות בקרה ביולוגיות ועל האבולוציה שלהן. סיכון משתנה - יש חלקים בטוחים ויש חלקים מטורפים, אבל ככה זה אמור לעבוד.  

----

המעבר לכאן מישראבלוג פחות כואב בינתיים ממה שחשבתי. אולי הוא יכאב כשארצה לקרוא פוסטים ישנים, אבל יש לי אותם בגיבוי. פחות נוח אבל קיים. ואולי בכל זאת ישאירו את הבלוגידה כמו בית קברות לא פעיל. אני חייבת להגיד שהאסתטיקה השתפרה והתוכן נשאר מצויין בבלוגים החדשים שלכם. :-) אבל אין לי עדיין את כל הלינקים החדשים ואני לא מצליחה לגמרי לעקוב אחרי כל האפשרויות. נראה לי שאמשיך להיות כאן ואמשיך לעקוב אחריכם באשר אתם. אם אתם קוראים שלי ועדיין לא השארתם לי כתובת של הבלוג החדש (לא נמצאים ברשימת הבלוגים בצד הבלוג הזה) בבקשה תשאירו לינקים בתגובות. 

אני יודעת שזה פוסט קצת שטוח. הרגשות שלי קצת שטוחים אחרי כמה שעות של כתיבת גרנט, סיכון מול סיכוי. עוד מעט אלך הביתה בשעה טובה ואצטרף למשפחה המקסימה שלי. כל כך גאה בהם על מי שהם.

אי אפשר לתקן

אני לא רוצה לכתוב את הפוסט הזה. כי אני כועסת על עצמי וחושבת שלא ממש מגיעה לי סימפטיה ובבלוג מקבלים סימפטיה על טעויות.

נכשלתי, נכשלנו, כי לא הצלחנו להסביר לליאור שכשאומרים לו לא לעשות משהו כי הוא מסכן מישהו אחר, הוא צריך להמנע מלעשות אותו גם אם אנחנו לא בסביבה. נכשלנו כי שכחנו שיש מדפים מאחורי הארון והם יכולים ליפול אם מישהו מכניס מגב מתחת לארון. נכשלנו כי לא חשבנו שליאור יכניס מגב כדי להוציא את פיט פיט למרות שאמרנו לו המון פעמים לא לעשות את זהף והמדפים יפלו על פיטפיט ויהרגו אותו.
וזה מה שקרה.

מעבר לכאב האיום ולשברון הלב ולגעגועים לחתלתול שכולנו רצינו לחזור הביתה אליו והינו כל כך גאים בכך שהתחיל לאכול ולגדול, יש כאן כאב על הילד שעשה מה שעשה, ואחים שכועסים עליו מאוד, וכעס שצריך לנתב למקומות אחרים כי הילד כואב בעצמו.

עבר עלינו שבוע לא קל.

זה קרה ביום רביעי בערב. עכשיו קצת פחות קשה. דיברנו על הכל וליאור מסוגל לדבר על מה שקרה ולהגיד שהוא לא התכוון וזאת היתה טעות. בהתחלה הוא לא הסכים להגיד שזה הוא. הילדים קצת פחות כועסים עליו אבל אנחנו קצת יותר מקפידים איתו על קיום הבטחות וציות לכללים. יש תחושה שיש כאן משהו שצריך לעבוד עליו ברצינות.

ברקע קרו עוד דברים בעבודה ובמשפחה, אבל זה היה הדבר שסביבו חיינו ריגשית השבוע. בתוך זה גם היה צריך להתמודד עם פחד של ליאור לעשות קקי בשירותים, משהו חדש שלא היה בעבר והתחיל לפני שפיטפיט מת.

קברנו את פיטפיט ליד מיטנס. הוא מת לי בידיים. בכל פעם שאני נזכרת בו אני נזכרת ברגעים האחרונים שלו, כשהוא לא יכל להרים את הראש. הוא היה החתלתול הכי אהוב שאפשר, חמישה שבועות. הגדולה שהוא ישן לה על הראש כל לילה לקחה את זה הכי קשה, אבל כולנו באבל. אחרי כל הריצות לוטרינרית והטיפולים והאוכל והדאגה היומיומית והשמחה הגדולה של פשוט להתסכל עליו משחק ומחלים. של לחפש אותו בכל פעם שאנחנו נכנסים הביתה. נגמר בכמה דקות ואי אפשר להחזיר או לתקן.

לינקים לבלוגים שלכם

באי הבלוג, בבקשה, השאירו את הכתובות של הבלוגים החדשים\אחרים שלכם בתגובות כדי שתהיה רשימת כתובות מעודכנת של כולכם שם, וזה לא יעלם. בהמשך אני אהפוך את הרשימה לרשימה אמיתית בצד הבלוג, ברגע שאבין איך לעשות את זה.

אפילו עדה ואמפי שיש להן בלוג מחוץ לישרא כבר הרבה זמן, או אנשים שהשאירו את הכתובת החדשה שלהם בפוסטים קודמים. זה יעזור לי לשמור את הכל ברשימה אחת.

אני מצטערת שעדיין אין לי דיסקוס, לא הצלחתי להבין איך להפעיל את זה בשתיי שניות ואין לי יותר משתי שניות כרגע... מבטיחה שאעשה את זה בהמשך.

תודה!

היתה לנו מסיבת חנוכה מעבדתית בבית שלי אתמול. היה משפחתי, מקסים ומואר. שכך ירבה האור. מננהלת המעבדה שלי ביקשה מירדן לצייר את הגירסה שלנו לאבולוציה ומאוד אהבתי את התוצאה:

חג שמח ומאיר לכולם!

לביבה חמה ומתוקה

היום הסטודנטית השניה שלי סיימה מסטר ובהצטיינות. מאוד גאה בה. היא נתנה הרצאה מעולה וכולם אמרו כמה היא נהדרת. בניגוד לפעם הקודמת, הפעם זה מעבר לדוקטורט ואין כאן פרידה אלא המשכיות. לכן אני חושבת ששלושתינו (היא אני ומנהלת המעבדה) רוצות פשוט לחזור לניסויים ולסיים את המאמר ולסיים את הסאגה הזאת שברור עכשיו מה צריך לעשות כדי להגיש מחדש. מה ששימח אותי מאוד היה מה שאמרו עליה ועל הצמיחה שלה ואיזו סטודנטית נהדרת היא. זאת זכות גדולה לעזור לאנשים כמוה לצמוח ולגדול ולממש את הפוטנציאל שלהם.

לפני שתי תיזות, הצעת מחקר אחת, שבע בקשות למילגה ושתי עבודות סיום לשיפוט ובדיקה. העומס הולך וגדל עם הזמן, לרגע לא קטן, אבל אני נעשית קצת פחות לחוצה משום מה. שני דברים הם במוקדם העשיה, הגרנט הגדול והמאמר הגדול, שתי ביצי זהב שאני כולי מושקעת בהן. יושבת, דוגרת ומטפחת ומקווה לטוב כל הזמן.

אלו הבן הקטן שלי והחתול הג'ינג'י, רדי, שנדחק לחצר כשפיטפיט הגיע אלינו. שמנו לו מלונה ואנחנו מקפידים להאכיל וללטף אותו בקביעות. כל לילה הקטן שלי מבקש שאספר לו את הסיפור על "דב מצב רוח טוב" בגירסה שהוא הדב והאחים הגדולים שלו והחתולים, רדי ופיטפיט, הם הארנב, הצב ושני השבלולים שמתחברים אליו. רק מה, בסיפור, הדב מסרב בהתחלה לשחק איתם כי הוא אומר שהם לא דובים והוא רגיל לשחק עם דובים. החברים מתחפשים ביחד לדב - "דב מצב רוח טוב" ואז הדב משחק איתם ונהנה כל כך שכבר לא אכפת לו כשהוא מגלה שהם בעצם לא דב. הקטן לא מסכים לסרב להצעת המשחק המשותף ומיד רוצה להסכים לשחק איתם. או אז הם הולכים למכולת וקונים ארטיקים והולכים הביתה, שם אני וממיע מחכים להם. הוא קסם של ילד. מסדר כדורים, אבנים, פירות וירקות לפי הגודל בטורים אינסופיים וקורא להם בשמות של כוכבים שהוא מכיר מהסרטים שהוא רואה ביוטיוב. הוא התחיל לכתוב את השמות שלהם באנגלית וזה נראה לא רע בכלל. הוא מכיר הרבה יותר כוכבים ממני, אני עוד חשבתי ש VY CANIS MAJORIS הוא הכוכב  הכי גדול, אבל גילו כבר היפר-ענק אדום גדול ממנו.

אני מגלה שכשאני חוזרת הביתה בזמן אני פחות לחוצה מאשר כשאני נשארת עד מאוחר. מאזן אותי הבית. מחזיר את המרכז אלי. עוד מעט חנוכה והיום עשינו ביחד לביבות מתפוחי אדמה. מתוקות הן לא היו, כי לביבות הן מלוחות, אבל טעימות הן היו, ביותר. ממיע שם קערה ממש קטנה לאיסוף כי ידע שהן יאכלו לפי שיצטברו, ואכן, בתום שבעה תפוחי אדמה וארבע או חמש ביצים, לא נותרה לביבה על כנה.

חנוכה שמח לכולם!

שבוע טוב

ישראבלוג היא רק פלטפורמה. אתר שהתרגלתי לכתוב בו. מה שעשה את החוויה זה האנשים אותם פגשתי ואיתם דיברתי דרך הבלוג. אני מקווה שתגיעו לכאן ותשארו. מקווה שגם אתם תפתחו כאן בלוג ואז כולנו נעבור לשכונה חדשה, בלי האיום התדיר של סגירה.

בינתיים זה בסדר טכנית. אני רוצה לנסות להוסיף תמונה

זה פיט פיט כשרק הגיע אלינו. בינתיים הוא גדל קצת והשמין. הוא כל הזמן נופל מכל מיני מקומות ולכן הוא קצת צולע ונפצע בפה. אבל הוא נראה שמח וטוב לב ואוכל כמו אריה קטן.

היה לי שבוע ממש טוב. מאוד מרגש. הייתי בכנס אליו הגיעו אנשים שהכרתי בפוסט. חברים שלי. מדענים מאוד טובים הרצו שם, ואני גם. זה היה מרתק. מאוד התרגשתי לפני ההרצאה שלי וקיבלתי תגובות מאוד אוהדות והערה מאירת עיניים שיש לה פוטנציאל לחזק את המאמר ולהפוך אותו למתאים לעיתון המצויין מאוד. 

אחרי הכנס אחת מהחוקרות שהכרתי בפוסט שלי באה אלינו לתת הרצאה וזה היה כל כך מרגש בשבילי שמישהי שאני כל כך מעריכה והיתה המנטורית שלי בהרבה תחומים באה להרצות אצלנו ואני יכולה לארח אותה כמו שצריך. בערב יצאנו לארוחה וגם ממיע ופוסט אחר של הבוס הצטרף. זה היה ערב קסום ומיוחד. היא אישה מדהימה וחדה כתער וחמה ורגישה וכל מה שאפשר לבקש באדם. דיברנו על מדע אבל גם הרבה על אנשים. היא היתה החברה של הבוס ודיברנו על השנים האחרונות שלו ועל השנים האחרונות שלי שם. השיחה איתה קירבה אותי עוד צעד להשלמה עם מה שהיה. אמרתי לה שהיה לי מאוד קשה בשנים האחרונות כי הרגשתי שאני לא סומכת על הבוס והפסקתי לשתף אותו ברעיונות שלי. היא אמרה לי שזה שלב בלתי נמנע בכל פוסט, שלב של הפרדות שבו הקניין הרעיוני כבר לא משותף. שהבוס הוא כבר לא ראש המעבדה שלי אלא אני ראש המעבדה של עצמי וזה הזמן לעזוב. 

זה מאוד הקל עלי להבין שזה לא היה דבר רע שעשיתי, שזה היה טבעי ומשותף.

היא דיברה על הרצון של הבוס להשאיר חותם אחריו. היא אמרה שהבין שהשעון מתקתק ונכנס ללחץ להוציא ספר נוסף וזה הפך לדבר הכי חשוב בשבילו. הוא עשה את זה עם הפוסטית המועדפת עליו והשאיר את כולנו בצד, מה שפגע בי ובכל האנשים האחרים במעבדה. הרגשנו לא בטוחים. היא אמרה שגם הפוסטית נפגעה מזה. 

היא אמרה שקשה להבין את זה לחוקר באמצע הקריירה שבטוח שחמש השנים הבאות יהיו יותר טובות מהקודמות, אבל בסוף הקריירה שאתה מבין שחמש השנים הבאות הן האחרונות שנשארו לך התחושה אחרת לגמרי.

חשבתי שבעצם אי אפשר לדעת מה ישאר אחרינו. אנחנו לא יכולים באמת לקבוע או להחליט על זה. אנחנו יכולים להשתדל ולעשות כמיטב יכולתינו כמדענים וכאנשים ולקוות שישאר אחרינו משהו טוב. שזה לא נכון להשתעבד ל

LEGACY

שלנו. שהחיים שלנו הם הLEGACY שלנו. האנשים שנגענו בהם ושימחנו, עודדנו לימדנו. זה מה שנשאר. מה יש בשם? לא כל כך חשוב לי שהשם שלי יזכר, אבל הייתי שמחה להשפיע לטובה על אנשים, למצות את הפוטנציאל שלהם ולהעז. ככה מה שטוב בי יעבור הלאה.

נראה לי מספיק לפוסט ראשון בבלוגיה חדשה.

שלום לכם גם כאן! שמחה שאתם פה.