תודות לאמפי המקסימה, שנכנסה לחשבון הגוגל שלי, עשתה שם סדר והצליחה להעלות את הדיסקוס לתגובות שלי. מסתבר שהייתי מאוד לא מסודרת וקישרתי שם לשלושה אתרים, לא ברור לי איך וגם לא הצלחתי להעלות את הכפתור של דיסקוס בפריסה כי לא ראיתי אותו. אבל אמפי זרעה טוב כהרגלה, תיקנה את הכל ועכשיו זה עובד. תודה רבה לך יקירתי!
קיבלתי קביעות. ממש שמחתי לכמה רגעים ואז התעצבנתי על הקופאית בסופר. אחרי שגמרתי להתעצבן הזכרתי לעצמי שקיבלתי קביעות ושוב שמחתי.
הסברתי לשגיא שהרעיון בקביעות הוא שנותנים למי שהוכיח את עצמו את השקט הנפשי לעשות מחקר חדשני ופורץ דרך -סיכון ורווח גבוהים. מיד חשבתי לעצמי שבעל כורחי זה בדיוק מה שאני עושה ולכן כנראה לא אפרסם יותר לעולם. כדי להוסיף לשמחה, מאז שקיבלתי קביעות אף ניסוי לא עובד במעבדה והגרנט שאני כותבת נסוג במקום להתקדם. קיבלתי ביקורת מקשה מחבר והסתבכתי בכתיבה. שלחתי לשתי חברות שאני סומכת עליהן וליועצת שלי כדי שיושיעו אותי מעצמי.
היום נסעתי לוועדת שיפוט של גרנטונים לסטודנטים. זה היה הרבה יותר עינייני הוגן ויעיל ממה שחשבתי. הקריטריונים היחידים שעלו הם התאמת ההצעה לקריטריונים והמצויינות המחקרית. שמחתי להיות חלק מזה.
חברה טובה שלי שכתבתי לה שלעולם לא אפרסם יותר, שהניסויים לא עובדים ושהגרנט מתחרבש שלי, כתבה לי שזה אומר שאני צריכה לקחת חופש של כמה ימים, לחגוג את הקביעות ולשכוח מהכל כדי לחזור ושדברים יראו לי אחרת. היא כנראה צודקת. מחר אכין את התקציר לגרנט ואניח אותו בצד עד שבוע הבא.
ירדן נמצאת במצב דומה עם הפרוייקט שלה באומנות. מחר יש לה מתכונת באזרחות, אז יש לה הפוגה מאולצת ממה שמטריד אותה, אבל אני רואה את הענן יושב עליה ומציק לה, כמו הענן שלי. אני חושבת שכמוני היא מרגישה שיש לה משהו גדול ביד, ויודעת שזה תלוי באיך שתבצע אותו אם גם אחרים יראו את הגדולה או לא. ברגעים הקשים יש הרגשה שאני לא מספיק טובה כדי להפוך את זה לברור.
ביום ראשון נסעתי להיות עם אמא שלי אחרי ניתוח שעברה. החלפתי את אחותי בבית החולים ולקחתי את אמא הביתה. ישבתי איתה כמה שעות עד שהייתי בטוחה שהיא מרגישה בטוב. אפילו הכמה שעות האלו בהן ישבתי ועבדתי לידה שימחו אותה. שמחתי להיות שם בשבילה. משהו אחד עשיתי טוב השבוע. אולי הדברים החשובים באמת הם אלו שאנחנו יכולים לבחור תמיד ולא תמיד זוכרים.
קיבלתי קביעות. ממש שמחתי לכמה רגעים ואז התעצבנתי על הקופאית בסופר. אחרי שגמרתי להתעצבן הזכרתי לעצמי שקיבלתי קביעות ושוב שמחתי.
הסברתי לשגיא שהרעיון בקביעות הוא שנותנים למי שהוכיח את עצמו את השקט הנפשי לעשות מחקר חדשני ופורץ דרך -סיכון ורווח גבוהים. מיד חשבתי לעצמי שבעל כורחי זה בדיוק מה שאני עושה ולכן כנראה לא אפרסם יותר לעולם. כדי להוסיף לשמחה, מאז שקיבלתי קביעות אף ניסוי לא עובד במעבדה והגרנט שאני כותבת נסוג במקום להתקדם. קיבלתי ביקורת מקשה מחבר והסתבכתי בכתיבה. שלחתי לשתי חברות שאני סומכת עליהן וליועצת שלי כדי שיושיעו אותי מעצמי.
היום נסעתי לוועדת שיפוט של גרנטונים לסטודנטים. זה היה הרבה יותר עינייני הוגן ויעיל ממה שחשבתי. הקריטריונים היחידים שעלו הם התאמת ההצעה לקריטריונים והמצויינות המחקרית. שמחתי להיות חלק מזה.
חברה טובה שלי שכתבתי לה שלעולם לא אפרסם יותר, שהניסויים לא עובדים ושהגרנט מתחרבש שלי, כתבה לי שזה אומר שאני צריכה לקחת חופש של כמה ימים, לחגוג את הקביעות ולשכוח מהכל כדי לחזור ושדברים יראו לי אחרת. היא כנראה צודקת. מחר אכין את התקציר לגרנט ואניח אותו בצד עד שבוע הבא.
ירדן נמצאת במצב דומה עם הפרוייקט שלה באומנות. מחר יש לה מתכונת באזרחות, אז יש לה הפוגה מאולצת ממה שמטריד אותה, אבל אני רואה את הענן יושב עליה ומציק לה, כמו הענן שלי. אני חושבת שכמוני היא מרגישה שיש לה משהו גדול ביד, ויודעת שזה תלוי באיך שתבצע אותו אם גם אחרים יראו את הגדולה או לא. ברגעים הקשים יש הרגשה שאני לא מספיק טובה כדי להפוך את זה לברור.
ביום ראשון נסעתי להיות עם אמא שלי אחרי ניתוח שעברה. החלפתי את אחותי בבית החולים ולקחתי את אמא הביתה. ישבתי איתה כמה שעות עד שהייתי בטוחה שהיא מרגישה בטוב. אפילו הכמה שעות האלו בהן ישבתי ועבדתי לידה שימחו אותה. שמחתי להיות שם בשבילה. משהו אחד עשיתי טוב השבוע. אולי הדברים החשובים באמת הם אלו שאנחנו יכולים לבחור תמיד ולא תמיד זוכרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה